שתייה באמצע קריאת המגלה
מקורות ונימוקים:
א). הנה זה פשוט שאין לכתחילה להפסיק בדיבור באמצע קריאת המגלה אף אם אינו מפסיד תיבות וכמ”ש מרן השו”ע (סימן תרצב סעיף ב’). אולם יש לעיין האם מעשה אכילה ושתייה הוי הפסק, וראיתי לפרי מגדים (משב”ז סימן ריב סק”ו) שכתב דהוי הפסק, ולפיכך מי שבירך פרי הגפן על יין ואכל פירות בין ברכה לשתייה הווה הפסק וחוזר ומברך, ודווקא שתיקה בלא מעשה לא הווה הפסק. ומוכח מדבריו, דמעשה הוי הפסק. ואולם שפיר יש לחלק, לפי שהתם גרע טפי משום שההפסק הוי בין הברכה לתחילת אכילה, אבל הפסק באמצע מעשה המצווה לאחר שכבר התחיל את מעשה המצווה קיל טפי וא”צ לחזור ולעשות את המצוה וכמ”ש לחלק בתשובת הרשב”א ח”א (סי’ רמד) שכל שהתחיל את המצווה תו לא הוי הפסק ואפילו סח אינו חוזר לעשות את המצווה. אלא שסיים, שלכתחילה בברכות ש”על המצוה” ראוי שלא להסיח עד גמר המצוה כקריאת התורה והמגלה והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכל כיוצא בזה. והסח גוערין בו כדי שיכוין לבו למצוה, אבל אם סח אינו חוזר. וכן פסק מרן (סי’ תלב ס”א) גבי בדיקת חמץ, שטוב שלא להפסיק בדיבור עד שיגמור את כל הבדיקה כולה.
ב). ומכל מקום מוכח מדברי הפרי מגדים הנ”ל דגם אכילה חשיב “מעשה הפסק”, וכן יש להוכיח מדברי הרמב”ן (במלחמות פסחים כד.) הרי”ף (כד. מדפיו), והר”ן שאסרו לשתות באמצע אמירת ההגדה ומשום הפסק, וכן מוכח כדבריהם מהשו”ע (סי’ תעג ס”א) וכפי שדייק הביה”ל (שם ד”ה הרשות), וכן פסק במ”ב (סי’ תעג סק”ד, ובסי’ תעד סק”ד) דבאמצע ההגדה, אסור לשתות. והתם איירי בשתייה ללא דיבור שהרי כבר בירך על הגפן בכוס הראשונה ופטר שאר מיני משקין כמבואר בשו”ע (סי’ קעד ס”א), ומוכח דאין לעשות הסחת דעת אפילו בשתייה קלה באמצע קריאת ההגדה.
אלא שיש לדחות, חדא, דהרבה ראשונים מקילין לשתות באמצע אמירת ההגדה וכמ”ש התוס’ בפסחים (קג: ד”ה רב אשי) שרק אם התחיל אשר גאלנו אסור, ומוכח דעד אמירת אשר גאלנו, שרי. וכ”כ הרא”ש בפסקיו (פסחים סי’ כד) שכתב: כ”ש בין ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה, לא הוי היסח הדעת. וכן מוכח מעוד כמה ראשונים הב”ד וספק כמותם בהערות “איש מצליח” על המ”ב (סי’ תעג סק”ד). ועי’ פרי חדש (סי’ תעג ס”ג).
ועוד, שהרי הר”ן (על הרי”ף פסחים דף כד.) נימק טעם איסורו לפי שאחר שמזג הכוס עליו לספר יציאת מצרים “שהוא מן התורה” אינו בדין שימזוג כוס וישתה, ע”כ. הרי דדוקא התם מצאה קפידא מקום לנוח, לפי שהיא מצווה מן התורה, ולפי”ז בקריאת המגלה דלילה דהוי דרבנן ואינו מדברי קבלה וכמ”ש השעה”צ (סי’ תרצב ס”ק מא) אפשר דשרי.
ג). אולם באמת נראה שאין להתיר לכתחילה בנד”ד לפי שהוא בין שתי ברכות, היינו בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה וגרע טפי מאמצע אמירת ההגדה, שהרי אפילו התוס’ בפסחים (קג : ד”ה רב אשי) שהקלו בשתייה באמצע אמירת ההגדה, כתבו שאם הוא באמצע ברכה, או באמצע אמירת ההלל, אין להתיר לשתות. וכן מפורש להדיא ברמב”ן (שם) שגם בעל המאור שהתיר, לא התיר אלא באמצע אמירת ההגדה, אבל לשתות בתוך אמירת ההלל וכל שכן באמצע ברכת אשר גאלנו, אף לדידהו, אין להתיר. והיינו טעמא, שאין להפסיק באמצע ברכה או בין הברכות. וכן מוכח מהשו”ע (סי’ נא ס”א וסעי’ ד’) דיש ליזהר מלהפסיק בדיבור משהתחיל ברוך שאמר עד סיום ברכת ישתבח, לפי שב”ש הוי ברכה שלפניה וישתבח הוי ברכה שלאחריה. וברמ”א (שם) כתב דאפילו לצורך מצווה אין להפסיק. וראה עוד בשו”ע (סי’ ג”ן ס”ב). וכן מצאתי בספר פרדס הגדול (סי’ ה’) שכתב, דאין להפסיק בין פסוקי דזמרה לישתבח לפי שדמי להפסק בהלל. ובנד”ד נמי מפסיק בין הברכה הראשונה של המגלה לבין ברכה אחרונה, ודמי למפסיק בין הפרקים של ההלל. ועי’ מה שכתבתי בשו”ת תורת מאיר ח”ב (סימן ה’) להחמיר בשתייה באמצע פסוקי דזמרה. ועתה ראיתי בשו”ת מציון תצא תורה – נבנצל ח”א (עמ’ לו) שנשאל בזה, והשיב ג”ע לאסור לשתות באמצע פסוקי דזמרה. וע”ע בספר התפלה והלכותיה ח”א (פט”ו אות מז). ובשו”ת אבני דרך – פרינץ חלק יג (סי’ יב) הביא בשם גיליון “ריח ניחוח” תשו’ כת”י מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל (משנת תשל”א) בענין זה: וזה לשונו: אם מעשה בלי דיבור כגון, שתיית תה או מים באמצע פסוקי דזמרה הוי הפסק, העלתי בשו”ת יבי”א ח”ה (או”ח סי’ ד’) שיש להחמיר שלא להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו במעשה בלי דיבור, עש”ב. אך בפסוקי דזמרה אין הדבר חמור כ”כ כהפסק שבין תפילין של יד לתפילין של ראש, ומ”מ נראה שאם אין צורך בכך ודאי דלא אריך למיעבד הכי, אבל במקום צורך יש להקל. עכ”ל.
אלא שאכתי יש קצת לחלק לפי שנחלקו הפוסקים האם הברכה האחרונה של ההלל קאי על אמירת ההלל או שהיא ברכת שבח בפנ”ע על עצם הנס, ונחלקו בזה קמאי, דהנה הר”ן (מגלה יב. ד”ה ברוך) כתב שיש לתמוה למה ברכה זו פותחת בברוך שהרי היא סמוכה לברכה שלפניה, וכתב די”ל דהאי ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה אלא ברכה בפני עצמה שנתקנה על הנס, והוב”ד בב”י (סי’ תרצב) וכן דעת בעל העיטור. (ונראה שכך באמת הבין גם הרשב”א בתשובה ולפיכך התיר מעיקר הדין אפילו דיבור באמצע קריאת המגלה, ודו”ק). אולם הטור (סי’ תרצב) כתב, דאסור להפסיק, וכן נראה מדברי השו”ע (סי’ תרצב סעי’ ב’). והיינו שהבין דברכה זו שייכת למגלה ואין להפסיק בין הברכות, וכן כתב המ”ב (שם ס”ק ט’) ובשער הציון (ס”ק יב). ומכיון שמידי פלוגתא לא נפקינן יש להחמיר לכתחילה. וע”ע בכה”ח (סי’ רפה ס”ק טו) דאין להפסיק בשתייה באמצע קריאת שמו”ת אא”כ הוא צמא הרבה, וכ”ש לנד”ד. וע”ע בביאורים לשו”ת אור לציון ח”ד (עמ’ נא) שכתב, דיש לחוש שמעשה הוי הפסק אף ללא דיבור. ואין זה סותר למ”ש השו”ע (סי’ לד סעיף ב’) שיר”ש יצא ידי שניהם ויעשה שתי זוגות תפילין וכו’, ומדוע ל”ח הפסק בין הברכה לתפילין של ראש, דהתם יש צורך במעשה זה וחשיב כגביל לתורא. וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ה (חאו”ח סי’ ד’).
ד) . ואין חילוק בין בעל הקורא לבין השומעים, והיינו דלכתחילה יש לשומעים לשמוע את המגלה מבעל קורא שלא שותה ומפסיק באמצע ואע”ג שהם אינם מפסיקים, וכמ”ש מרן החזו”א (או”ח סי’ כט אות א’) שנראה כדברי היעב”ץ דענין שומע כעונה פירושו, שהשומע מתאחד עם המשמיע, עד שהדיבור של המשמיע מתייחס לשומע. וכן שאר פעולותיו של המשמיע מתייחסים לשומע. ועיי”ש ראייתו. והביא שם דכן מצא בשו”ת בית שלמה (סי’ יז). ע”ש.
וזה שלא כמ”ש בס’ המועדים בהלכה – לרש”י זווין (עמוד רא), בשם הגאון הרוגצ’ובר, שביאר את המנהג שנהגו בקריאת המגילה שכשמגיעים לעשרת בני המן כל הקהל קוראים ביחד. ולכן אמנם דהקורא את המגילה יכול להוציא את הקהל ע”י השמיעה בענין קריאת המגילה, משום שומע כעונה. אבל לענין נשימה אחת לא יכול להוציאם בזה, לכן קוראים את זה כל הקהל יחד. ע”ש. אמנם מנהג העולם אינו כן, ועי’ בחיי אדם בהל’ מגילה (כלל קנה, אות כב) שכתב, דבאמת מנהג זה אינו נכון. ע”ש. ואם נימא דהגדר בשומע כעונה כמ”ש החזו”א, אתי שפיר מנהג העולם. ועי’ במה שפלפל בזה הגרצ”פ פראנק בספרו “מקראי קודש” על פורים (סי’ יג), ואכמ”ל והארכתי בזה בשו”ת תורת מאיר ח”ב (סי’ צח).
