מקורות ונימוקים:

ע”פ השו”ע (סי’ תקנב סעי’ ג’, ד’) ובביה”ל (ד”ה שנותנים), וכן מבואר בכף החיים (שם ס”ק כ’).

ולענין אכילת סלטים וממרחים העתיק לך מה שכתבתי בעניותי בשו”ת תורת מאיר ח”א (סי’ קו):

אכילת סלטים וממרחים מבושלים בסעודה מפסקת

שאלה: האם מותר לאכול ‘בסעודה המפסקת’ ערב ט’ באב כמה מיני, ‘ממרחים’ וסלטים מבושלים הטפלים לפת, כסלט חומוס, חצילים, ריבה וכיוצ”ב?

תשובה: כל סלט מבושל שאינו נאכל בפני עצמו כמות שהוא, רק על ידי טפילותו לפת, מותר לאוכלו ואפילו מכמה מינים, ואין זה נחשב בכלל ב’ תבשילין, ועל כן מותר לאכול בסעודה המפסקת, כמה סוגי סלטים המיועדים למריחה אגב הפת עם תבשיל, וכן מותר לאכול ביצה עם גבינה וחמאה, ומ”מ נכון למעט בהנאה בסעודה זו.

א). כתבו התוס’ (תענית דף ל. ד”ה ערב): ערב ט”ב לא יאכל אדם ב’ תבשילין, ר”ל בשתי קדרות, כגון, ‘שקוראים העולם אכלנו ב’ מינים’ שקוראים מישוו”ן, אבל אין לאסור לאכול תבשיל שעושים מבצלים ומגבינה ומביצים, דאע”ג דאין רגילים לאכול בצלים חיים וכו’, אעפ”כ מאחר שאין עושים מהם תבשיל בעצמו אם לא ישימו בו שומן או שום דבר שנותן בו טעם, אינו קרוי תבשיל לאסור הביצים. עכ”ד. ומבואר יוצא  מדבריהם, דהגדר בב’ תבשילין הוא מה שהעולם קורא לו ב’ תבשילין, ודבר שאינו נאכל כמות שהוא רק בתור טפל למאכל העיקרי, אין מחשיבים אותו כתבשיל. ולפי”ז ה”ה בנד”ד שלעולם אין ממרחים אלו נאכלים כמות שהם בפני עצמם, רק בתור טפל לפת או למאכל, ע”כ חשיב כחלק מהמאכל. וכן כתבו גדולי הראשונים, ומהם הרמב”ן (שם), הרא”ה (שם), הריטב”א (שם), המאירי (שם), והארחות חיים (הל’ ט’ באב סי’ ו’), ושלא דמי לעירוב, דהכא משום תענוג וחשיבות נגעו בה. וכן תפס להלכה מרן השו”ע (סי’ תקנב סעיף ג’), דיש להחמיר וליזהר משני מינים בקדרה אחת, אא”כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון, אפונים שנותנים עליהם בצלים וביצים. ושם בהלכה ד’ כתב, נוהגים לאכל עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם. ע”כ. ואע”ג דבנד”ד גרע טפי, לפי שבשעת הבישול היו ב’ תבשילין נפרדים, מ”מ כיון שאלו הממרחים אינם נאכלים בפני עצמם אלא באים ללפת את הפת, חשיבי כנתבשלו יחד.

ב). וכן משמע ממ”ש המג”א (סק”ד) דמה שאסור לטגן דגים בביצים, משום שרוב פעמים מבשלים אותם ללא ביצים. משמע, דהיכא שלעולם אינו נאכל בתור עיקר, לא חשיב תבשיל. וכ”כ הא”ר (או’ ג’), והמ”ב (סק”י). וכן מפורש במחצית השקל (ססק”ו) שכתב, דמה שכתב המג”א (שם) דאסור לאכול לבביות מבושלות עם גבינה, היינו משום דהעיסה הוא מאכל בפני עצמו דרוב פעמים אוכלים העיסה ללא מילוי הגבינה, ‘והגבינה היא גם כן מאכל בפני עצמו’. (ונראה דבמאכל הנקרא “בלינצ’ס” בזמננו, מותר דהכי הוא הדרך, וכ”כ השולחן גבוה הב”ד ה ס”ק כד). ומשמע, דאם אין הרגילות לאכול המאכל בפני עצמו, רק יחד עם העיקר, בטל אליו ונחשב כחלק ממנו.

ג). וראה עוד בביה”ל (ד”ה שנותנים), שכתב דמה שהתירו לאכול ב’ תבשילין יחד, היינו דווקא היכא שהם באים להטעים ולהשביח את עיקר המאכל והם טפלים לו, אבל בבישל שני מינים יחד בקדרה אחת, אפשר דאסור. וכן החמיר בזה בספר כף החיים (שם סק”כ). ומבואר ג”כ בדבריהם, דכל שאינו נאכל אלא בתור טפל לעיקר, נחשב כמאכל אחד, ואע”ג דכל מאכל נאכל כמות שהוא בפני עצמו, כאפונים וביצים, מ”מ כיון דהרגילות בדרך כלל (בזמנם) לבשל האפונים יחד עם בצל וביצה כדי להטעמו, נחשבים כטפלים לו וכתבשיל אחד,  ולפי”ז כל שכן בנידון דידן, שלעולם אין ממרחים אלו נאכלים כמות שהם בפנ”ע, רק באים בתור טפל למאכל או לפת, י”ל דאין עליהם חשיבות ‘תבשיל’ לענין סעודה זו.

ד). וכן מסתבר, דאל”ה נאסור לאכול מאכל שיש על גביו סוכר או מלח, לפי שהם מבושלים (בימינו), וע”כ כיון דאין דרך העולם לאכול סוכר ומלח לבד, ובאים בעיקרם כדי להטעים, הרי הם טפלים למאכל, וכן מצאתי מפורש באשל אברהם – בוטשאטש (סי’ תקנב סעיף א’), דמותר לטבל את הפת והאוכלים במלח ובסוכר אפילו המבושלים, ולאוכלם בסעודה המפסקת ואין הם נחשבים כב’ תבשילין, לפי שאינם נאכלים בפנ”ע. (ומה שכתב המחזיק ברכה סי’ תקנב סק”ב לאסור לשתות מים בקנה וזרע גד עם סוכר שהוא תענוג ומנהג עשירים. והובא בשע”ת סי’ תקנב. היינו משום תענוג דאין להתענג בסעודה זו, אבל לא מדין תבשיל, ופשוט). אלא שמצאתי בשו”ת זבחי צדק ח”ב (סימן לב) שכתב להסתפק בדבר הדבש תמרים הנעשה ע”י חמום האש, אי חשיב כתבשיללענין סעודה מפסקת, ולא פשט. ותלמידו הרב בן איש חי זצוק”ל (פרשת דברים או’ יט), אסר לאכול דבש תמרים שבישלן, הנקרא ‘סילאן’. ולכאו’ לפי המבואר היה להתיר, אלא די”ל, שהיו מתקנים אותו למשקה ושותים אותו בפני עצמו וע”כ חשיב כתבשיל, וכן מוכח מדברי הבא”ח. יעו”ש.

ה). וכן נראה פשוט דממרחים לא חשיבא כתבשיל,  ממה שהתירו לאכול בסעודה זו פת עם תבשיל, וכן הוא מנהג העולם, (וכן מבואר בחיי אדם כלל קלד ס”ו, דפת נחשבת כתבשיל אחד, וראה עוד בשעה”צ סי’ תקנב ס”ק יח), ולמה לא תחשב הפת גופא כתבשיל אחד, וכשם שאין חילוק בין צלייה לבישול, וכמ”ש המרדכי הובא ברמ”א (סי’ תקנב ס”ג), ה”ה בין אפיה לבישול. וע”כ דכיון דהתבשיל נטפל לפת ונעשה כחלק ממנו, ומיקרי בפי כל תבשיל אחד, לפיכך מותר. וה”ה בנידו”ד. וע”ע באשל אברהם – בוטשאטש (סי’ תקנב שם).

והגם שבשו”ת אור לציון ח”ג (פכ”ח או’ א’ בביאורים) תפס להחמיר בזה, העיקר לענ”ד שיש להקל בדברים אלו מהטעם שנתבאר. ושו”ר שכן דעת הגרי”ש אלישיב הובא בספר אשרי האיש (מועדים ח”ג פרק ע), וכן דעת הגר”נ קרליץ הובא במ”ב הוצאת ‘דרשו’ (סי’ תקנב הע 22), דממרח מבושל שעל גבי הלחם, אינו נחשב כתבשיל לענין סעודה מפסקת.

ו). ונראה דהוא הדין דמותר לאכול ביצה עם פת וגבינה (לבנה המיועדת למריחה) וחמאה, ואע”ג דמפסטרים את הגבינה ומגיעה לידי חום של יס”ב, מ”מ לפי האמור יש להתיר גם אם נימא דפסטור כבישול לענין זה, כיון דהחמאה והגבינה (רכה) בימינו עיקר אכילתם היא בכדי ללפת את הפת, ואע”ג שהבא”ח (שם) כתב שאם בישל את הגבינה, יש לה דין תבשיל ואסור לאוכלה עם תבשיל אחר, איהו איירי כשאכל הגבינה בפני עצמה ולכך חשיב כתבשיל.

ז). ומ”מ אע”ג דמעיקר הדין שרי בכל זה, מ”מ ראוי למעט הנאותיו בסעודה זו, וכמ”ש המחזיק ברכה (סי’ תקנב סק”ב) גבי אכילת ‘הסאלטא’ עם תבשיל בסעודה זו, וכ”כ הבא”ח (שם).

ח). ומענין לענין, נראה לענ”ד דגם מי ששלח משלוח מנות בפורים דברים שאינם נאכלים כלל בפני עצמן אלא שבאים ללפת בהן את הפת, כגון, סלט חומוס, טחינה, ממרחים לסוגיהן וכד’, וה”ה אבקת קפה ותבלינים, לא יצא יד”ח משולח מנות, דכהאי גוונא לא חשיב מנה, ומאי דאי’ בגמ’ מגילה (ז:) ששלחו זנגביל ופלפלים, איירי ברטיבא דראויים לאוכלם בפנ”ע, עי’ שו”ע (סי’ רב סט”ז). וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצוק”ל הב”ד ב’דרשו’ (סימן תרצה הע’ 43). וע”ע ברחיד”א בספרו פתח עינים (ביצה טו:), ובערוך השולחן (סי’ תרצה סעיף יז). וע”ע בחזו”ע – פורים (עמ’ קכז). ואין כאן מקומו להאריך.