מקורות ונימוקים:
מקור המנהג שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר
מקור המנהג שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר, הינו מדברי המגן אברהם או”ח סימן תצ”ג ס”ק א’ שכתב בזה”ל:
לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור, ונ”ל שאף מי שעשה שידוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות, ע”כ.
כן הביא המשנה ברורה להלכה שם ס”ק ג’, וכן כתב בספר ערוך השולחן להלכה.
למרות שהמגן אברהם לא הזכיר איסור שמיעת נגינה ומוזיקה, אלא כתב רק שלא לעשות ריקודין ומחולות של ממש.
כבר כתב בספר ערוך השולחן או”ח סימן תצ”ג סעיף ב’ שכ”ש הוא שאסור לזמר בכלי זמר.
עוד כתב בשו”ת שבט הלוי, חלק ח’ סימן רכ”ז, כי דין שמיעת מוזיקה מפטיפון או טייפ וכדו’ משאר האמצעים האלקטרוניים הקיימים כיום, דינו ככלי שיר.
לפיכך נהגו עם ישראל קדושים, להימנע משמיעת מוזיקה בימי ספירת העומר, על פי דברי המגן אברהם הללו בצירוף סברת ערוך השולחן ושו”ת שבט הלוי הנזכרים, ויש לשמור את המנהג.
שמיעת שירה ווקאלית בימי ספירת העומר
כיום תעשיית השירה הווקאלית התפתחה מאוד, וקאברים רבים נעשים לשירים ידועים ומוכרים בצורה ווקאלית בה אין כלי שיר כלל, אלא שירת בני אדם פעמים תוך כדי חיקוי כלי שיר בחכמה. ועלינו להתבונן האם אכן שירה ווקאלית מותרת היא לשמיעה בימי הספירה, או בימי בין המצרים.
והנה בשו”ת שבט הלוי חלק ח’ סימן רכ”ז כתב לאסור שמיעת מוזיקה גם מוזיקה ווקאלית הנשמעת מטייפ, הואיל והטייפ עצמו נחשב לכלי נגינה, שמשמיע הוא נגינה. ודייק את דברי הרמב”ם שכתב שגזרו לאחר החורבן שלא לשמוע כלי שיר וכל מיני זמר, והרי זהו בכלל כל מיני זמר, בין אם הוא משמיע כלי נגינה או שירת בני אדם.
כן שמעתי גם מהגאון הרב יהודה אריה דינר שליט”א מבני ברק, שאין שום הבדל בין שירה ווקאלית לבין שירה עם כלי נגינה, שהרי שניהם מושמעים מכלי שיר שהוא הטייפ.
ובאמת שדבריהם מסתברים מאוד שהרי ככל שאסרו שמיעת מוזיקה מכלי שיר, הרי הטיפה שמשמיע את המוזיקה בהחלט עונה על הגדר כלי שיר, ומה לי אם האורגן משמיע קולות של בני אדם, או שהטיפ משמיע קולות של בני אדם, שניהם כלי שיר הם.
אם כן עלינו לדעת מהיכן הוא המנהג הזה שאנו רואים שנהגו כלל ישראל לשמוע מוזיקה ווקאלית בימי ספירת העומר וימי בין המצרים.
אמנם יתכן לומר שמאחר ואין שירים ווקאלים שמחים כל כך בטבעם, אינם מביאים לכדי ריקודין ומחולות הואיל ואינם שירים מקפיצים כמו שירים עם כלי נגינה, וזהו מקור המנהג להקל בדבר. ולפי זה באמת יש להקפיד שלא לשמוע שירים ווקאלים מקפיצים במיוחד, המביאים לכדי ריקודין ומחולות.
אולם כבר התבאר בדברי האגרות משה חלק א’ או”ח סימן קס”ו, וכן בדברי שו”ת יחווה דעת חלק ו’ סימן ל”ד, וכן הביאו משמיה דהגרי”ש אלישיב זצ”ל בספר אשרי האיש פרק ס”ה אות כ’, שאין מקור המנהג שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר, אך ורק על פי דברי המגן אברהם הנ”ל. אלא הוא מפני שמעיקר הדין בכל השנה אסור לשמוע כלי שיר לאחר חורבן בית המקדש, אלא שבכל השנה נוהגים להקל ולהתיר שמיעת מוזיקה לרוב חולשת הדורות, אך בימי הספירה המנהג לאסור ולהחמיר כעיקר הדין, על כן אין לשמוע מוזיקה כלל, ואפילו לא מוזיקה רגועה, בשונה מדברי המגן אברהם שלדבריו משמע שיש להימנע אך ורק משמיעת מוזיקה מרקידה ושמחה.
אכן נראה כי גם לדעת הפוסקים הנ”ל האוסרים גם שירה רגועה בימי הספירה משום שחזר הדבר לעיקר הדין שגזרו חכמים מחורבן בית המקדש שלא לשמוע כלי שיר, כאמור. יש ליישב המנהג לשמוע שירה ווקאלית, והיינו משום שכל עצם הדבר שנהגו בימי הספירה שלא לשמוע מוזיקה כעיקר הדין שלאחר חורבן הבית, לא נבע מגזירה או תקנה, אלא נבע מהמנהג, שבימי בין המצרים הקפידו שלא לשמוע מוזיקה, לפיכך מאחר וכל ההקפדה היא רק שלא לשמוע מוזיקה של כלי נגינה, ולא היה מעולם מנהג להקפיד שלא לשמוע גם שירה ווקאלית, לפיכך אין מנהג לאסור שירה כזאת, ושפיר יש להתירה לשומעה גם בימי ספירת העומר וימי בין המצרים.
כך גם היא משמעות דברי שו”ת יחווה דעת חלק ו’ סימן ל”ד, בתשובה שכתב לעניין שמיעת מוזיקה בימי ספירת העומר ובין המצרים, שלאחר שכתב שאסור לשמוע מוזיקה גם דרך הרדיו או הרשמקול, כתב כי כל שירה בפה מותרת, משמע גם דרך הרשמקול. אכן לא על דיוק זה אנו סומכים, אלא על המנהג הרווח בעולם כידוע, ובפרט שכיום אי אפשר להתעלם שהדור ירוד וזקוק לשמיעת מוזיקה וצורך שמיעת מוזיקה שלא כפי בימים עברו, והנח להם לישראל, בהיות וכל העניין הוא המנהג, הנח להם במנהגם.
