מקורות ונימוקים:
בגמ’ מס’ שבת (דף קי”ח ע”ב): וא”ר יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ע”ש, וא”כ אדרבה מפורש דדבר גדול הוא מי שמת בדרך מצוה עד שר’ יוסי התפלל על עצמו שיהי’ ממתי בדרך מצוה, וכבר הרגיש בזה המהרש”א בחידושי אגדות (שם) וזה לשונו:
“לא שייך בזה דשלוחי מצוה אינן נזוקין, דהיינו ע”י עסק המצות לא היו נזוקין והכא מיירי בדרך מצוה במת בעת שעסק במצוה ולא ע”י עסק מצוה. עכ”ל.
ורצונו לומר, שיש חילוק בין אם נפטר בעת שעסק במצווה שאז אמרינן שמכיון שבלאו הכי הגיע זמנו להיפטר מן העולם טוב שימות מתוך מצווה. וזו מעלה גדולה. אבל שהמצווה תגרום ותסבב מיתה, זה חס ושלום שהרי שלוחי מצוה אינן ניזוקים.
עוד תירצו ראה בשו”ת משנה הלכות – קליין חלק טו (סימן א’):
שמה שאמרו שלוחי מצוה אינן ניזוקין, היינו שהוא שליח לאחרים לעשות מצוה, אבל העושה מעצמו שכרו גדול עד שהתפלל ר’ יוסי יהא חלקי עמהם.
