בס”ד

מקורות ונימוקים:

א). הרא”ש בתשו’ (כלל כו אות כו) הוכיח שלזיעה יש דין של המאכל עצמו. והב”ד להלכה מרן השו”ע (סי’ צב ס”ח). ובב”י הביא דברי תרומת הדשן (פסקים סימן קג) שכתב בזה”ל: ההוא דכתב הרא”ש במחבת של חלב, נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה, אפי’ אם היה הזיעה עולה אפי’ שעה אחת אפי’ שתים, אין איסור בדבר, אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה. ותדע שכן מנהג פשוט שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר, אף על פי שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה אוסרת. עכ”ל. והנה יש לעיין דמפשטות דבריו נראה שבכדי שהזיעה תאסור את המאכל שמעליו, בעינן שתהיה היד סולדת בזיעה, ואם המאכל בתוך כלי, בעינן שהזיעה תרתיח את הקדירה ותהיה יד סולדת בקדרה, ובלא”ה אינו אוסר את המאכל שבקדרה העליונה אא”כ הקדרה העליונה רותחת בפנ”ע. וכן ביאר הרב יד יהודה (סי’ צב פיה”א או’ נה, ופיה”ק או’ עב), שאם הזיעה לחודא יד סולדת בה ואין הקדרה רותחת מחמת כן, אין המאכל נאסר אלא הקדירה כדי קליפה (שלא גרע מעירוי). ומ”ש הרמ”א דמיירי שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדרה, ביאר היד יהודה, היינו שמן הסתם כל שהזיעה רותחת גם הקדרה רותחת מחמתה. והביא שכ”כ הלבוש (סי’ צב ס”ח).

אך החוות דעת (ס”ק כו) הבין שלא כדבריהם בהבנת תרוה”ד, שהרי היק’ דע”כ איירי הרמ”א שהקדרה העליונה צוננת, שהרי אם היא חמה בלא”ה אסורה וא”צ ליד סולדת בה וכמ”ש התרוה”ד, והיק’ דא”כ חשיב כעירוי שהרי מכיון שהזיעה באה על הקדרה העליונה והקדרה במקומה מונחת (עי’ ש”ך צב ס”ק כד), א”כ היא חשיבא לתתאה ואמאי כל המאכל נאסר הלא הוי כעירוי בעלמא. ותירץ, כיון שהזיעה מסבבת את כל הקדרה והיא רותחת הוי כאילו כולו בתוך הרוטב שעומד על האש. עכ”פ מוכח מקושיית החוו”ד שלא למד כהיד יהודה, וסגי ביד סולדת בזיעה לחודא גם אם אינה מרתיחה את הקדרה.

ב). ועכ”פ נבוא לנד”ד, שהרגילות לערות תבלינים רותחים כגון, מלח ושמן מע”ג קדרות רותחות המעלות אדים שהיס”ב, ולא מבעיא לפי”ד היד יהודה שאין בכך שום חשש, מכיון שהתבלינים הם בתוך כלי והכלי אינו רותח בשעה מועטת כזו ולא נאסר אלא כדי קליפה, ואין התבלין שבתוכו נהיה בשרי או חלבי, אלא גם אם נימא דהתבלין נעשה בשרי או חלבי מכיון ששהה בתוך אדים והוי כשהה בתוך רוטב וכמ”ש החוו”ד, מ”מ יש להתיר ומשום דהוי נ”ט בר נ”ט דהיתרא, ולא מבעיא לדעת הפוסקים דס”ל דאמרינן הכי גם בשעת בישול והכי נראה מדברי השו”ע (סי’ צה ס”ג), ועי’ בשו”ת בית אפרים (יו”ד סי’ לז). אלא גם לדעת החוו”ד (סי’ צה סק”א) דס”ל דלא אמרינן נ”ט בר נ”ט בשעת בישול, מ”מ יש להתיר לבני ספרד אפילו לכתחילה מכמה טעמי תריצי.

א. לפי שמסתבר שגם לפי הרא”ש לא סגי בזיעה בעלמא בשעה מועטת בכדי לאסור את הקדרה אלא בעינן שישהה את הקדרה העליונה עד שיתהוו מעט טיפות לחות תחת הקדרה ויסמכו וישארו שם, (ובזה אתי שפיר ספיקו של הרא”ש גבי קדרה רותחת, דשמא בכה”ג שרי מכיון שלא מתהווה טיפות כמו בקדרה צוננת). ולפי”ז בעירוי מתבלינים שאינם אלא לפי שעה קלה ולא מתהווה זיעה או רוטב על גבי קופסת התבלינים, אין לאסור.

ב. בראי המציאות לא ברירא כלל שהיד סולדת בזיעה במקום שנותן את התבלין, ובדרך כלל נותנים את התבלין במקום שאין היד סולדת, ולא יהיה אלא ספק, הלא כתב הב”ח בתשובותיו (סי’ כד) שהיכא שהכירה מגולה ואין שופת בתוך הכירה כבנידון הרא”ש, יש להתיר במקום ספק אם היד סולדת בזיעה, לפי שיש מקום לזיעה להתפשט בחלל החדר, יעו”ש. ובפרט אם נצרף דעת כמה פוסקים דס”ל דזיעה הוי דרבנן, וכמ”ש בשו”ת פני יהושע ח”א (או”ח סו”ס יג, וח”ב סי’ ט’), וכן דעת מהרא”ל צינץ בספרו מגן האלף (קונט’ שם חדש דף צג), וכ”כ בשו”ת מהרש”ג ח”ב (סי’ נו), וא”כ הוי ספק דרבנן להקל.

ג.  ועוד, הלא מכיון שמסתבר שיש ס’ בתבלין נגד מיעוט הזיעה שנבלע לפי שעה מועטת, אין בזה בית מיחוש ואפילו לכתחילה, ואין בזה משום מבטלין איסור לכתחילה לפי שהוי ביטול היתר בהיתר. עי’ בשו”ת רע”א (סי’ רז). וכן העלה בכיוצ”ב להתיר מטעם זה בשו”ת משנה הלכות ח”ט (סימן קנח).

ג). ומטעמים אלו, לענ”ד יש להתיר גם את התבלין עצמו למרות שיש בו נקבים, מ”מ אין לחוש שמא נכנס בו זיעה מועטת לפי שעה וכמ”ש להזהיר בזה בס’ בדי השולחן (סי’ צב ס”ק קסה), ובס’ לבושי עז (סעי’ ח’ סק”ב). ולענ”ד זה חומרא יתירה, שהרי מלבד מה שנתבאר לעיל, הרי אין הדרך להפוך את כלי התבלין כנגד האור ממש אלא שופכים מן הצד כשהם מוטים לצידם, ואינם כנגד הזיעה וקיל טפי דומיא דמ”ש הב”ח בתשובותיו (סימן כד). ועוד נראה דמכיון שהחורים דקים מאוד, קשה לזיעה להיכנס דרך שם. ועוד, דמכיון שעתה עוסק בהורקת התבלין א”כ אין הזיעה עולה ונכנסת לתוך המאכל הנותר, דומיא דמאי דאמרינן ‘דאיידי דטריד למיפלט לא בלע’. וכמדומה שכן מנהג העולם שלא מייחדים תבלינים לבשר לחודא ולחלב לחודא. ומטעם זה יש להתיר גם בקבוק שמן שהרגילות לערות עימו תוך כדי הבישול לבב”ח.

ד). ועוד נראה דמטעמים זה אין לחוש במיחם וכן בקומקום שיש בהם מים חמים שעירה מהם אל משקה חלבי או בשרי, דמותר להשתמש במים לבשר או לחלב, מכיון דהוי נ”ט בר נ”ט דהיתרא, ואפילו שהקומקום נעשה בשרי או חלבי מ”מ המים מותרים לשימוש בין לחלב ובין לבשר וכפי שנתבאר. ובפרט אם עירה לכלי שני, דבכה”ג אין הזיעה אוסרת, שהרי אפילו כלי שני עצמו לא מבשל כ”ש שזיעה בו אינה אוסרת, וכמ”ש בשו”ת מהרש”ם ח”ד (סימן קיט) אפילו גבי זיעה העולה מעירוי מכ”ר. ועוד, שיש לצרף ספיקו של הרא”ש היכא שהעליון חם אם נאסר. (ואע”פ שהתרוה”ד פשיטא ליה שנאסר). וכל שכן שיש להתיר במכשירים המצויים כיום, כגון, תמי 4 וקולרים למיניהם, שאינם נאסרים וכן אין המים שבתוכם נאסרו לשימוש בבשר וחלב. ורק בפסח יש להיזהר בזה משום חומרא דחמץ דמשהו אוסר, וכפי שהעלתי בתשובה בשו”ת תורת מאיר ח”א (או”ח סי’ צז), יעו”ש.

ה). ומדין ניצוק המבואר ברמ”א (סי’ קה סעי’ ג’), אין לאסור, דמלבד מה שבתרומת הדשן (פסקים סי’ קג) מבואר להדיא דרק ביין נסך או בטומאה וטהרה אסרינן נצוק, מ”מ נראה דגם לפי”ד הרמ”א אינו נאסר אלא איסור בהיתר כגון, שמנונית וחלב (בצירה) שאיירי הרמ”א, אבל לא היתר בהיתר, וכמ”ש האליה רבה (או”ח סי’ תנא סוס”ק מ), ובשו”ת משנה הלכות (שם), ובס’ לבושי עז (סי’ קה או’ כ’) בשם הגרש”ז אוירבך זצ”ל. וכ”כ להקל בזה בספר שבות יצחק – דרזי ח”ב (פי”ז או’ ה’) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל. ולפי מה שנתבאר אם עירו בשבת לסיר החמין ממיחם העומד על האש, מותר להכין חלב ממים אלו, וכל שכן שמדין ניצוק אין לאסור בכה”ג, שהרי לא אסרו אלא צונן לתוך חם ולא חם לתוך חם ולא חם לתוך צונן, וכמ”ש הפלתי (סי’ קה סק”ח), חכמת אדם (כלל נט ס”ה), והערוה”ש (סי’ צב סעי’ נה). וכן ראיתי שכתב בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סי’ צז או’ א’), להתיר להכין משקה חלב ממיחם שעירו בו ישירות לתוך חמין.