הנה ידוע שהראשונים כתבו שמותר לאדם להתעטף בטלית של חבירו שלא מדעתו, ואין בזה משום איסור שואל שלא מדעת גזלן הוי, כיון שנח לאדם שיעשו מצוה בממונו. וכן פסק השו"ע (או"ח י"ד ס"ד), וזה לשונו: "מותר ליטול טלית חבירו [שלא מדעתו] ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת". ושכן כתב בספר מצוות קטן דמסתמא ניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה. ושכ"כ הנמוק"י (מנחות יב. ד"ה טלית), שבמקום שנהגו להניח טליתותיהן בבית הכנסת אם בא אדם להתעטף בה לפי שעה ולהחזירו במקומו מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת גזלן הוי כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה משא"כ בספרים שמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש. והביא עוד שכ"כ רבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קס"ח ע"ד), והרא"ש (פרק כל הבשר סי' כ"ו), שנהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעתו, דניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה, ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה, דאי לאו הכי לא ניחא ליה. וסיים הב"י שכן המנהג. ואם כן הוא הדין לעניין המשתמש בספרי חבירו שלא מדעתו, ולא מחזירם למקומם הרי הוא כשואל שלא מדעת דגזלן הוי. וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' תרמ"ט), בשם תרומת הדשן (סי' ק' ובפסקים סי' קנ"ט), לעניין לולב של חבירו, שמותר ליטלו בלא דעת חבירו חוץ מיו"ט ראשון, דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממונו, והוי כשאול. ועיין עוד בשו"ע (או"ח סי' תרמ"ט), לעניין ארבעת המינים שגזלם, שיש מי שאומר שלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו, אבל לאחרים כשר בשאר ימים חוץ מיום ראשון דבעינן לכם. ובב"י (שם) מבואר מקורו מהאורחות חיים (הל' לולב סי' ט'). ובמשנ"ב (סי' תרמ"ט סק"ח), הביא בזה מחלוקת הפוסקים, וכתב שהדעה הרווחת כדעת השו"ע, ושכן דעת הגר"א. הרי שגבי אחרים קיל הדבר ואפי' לעניין ארבעת המינים, דאמרינן ניחא ליה לאיניש דלתעביד מצוה בממונו. וא"כ הוא הדין לעניין ספרי קודש בזמננו, מותר להשתמש לכתחילה ללא רשות חבירו, אלא"כ כתבו על הספר שאין להשתמש ללא רשות.
ואין להקשות מהגמ' בבא מציעא (כט:), אמר מר השואל ס"ת מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, מאי אריא ס"ת אפי' כל מילי נמי, דאמר ר' שמעון בן לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. ומתרצת הגמ' ס"ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתעבד מצוה בממוניה קמ"ל. ולכאו' מוכח דלא אמרינן ניחא ליה לאיניש דתעבד מצוה בממוניה? ולק"מ דשאני ס"ת שדמיו יקרים וקפדי בהו אינשי, לכן בזה היה הו"א שבכל זאת מותר כדי שיעשו מצוה בממונו, קמ"ל שלא. ועוד יש לחלק, דבזמן הגמ' לא היה היתר להשתמש בספרים ללא רשות חבירו דומיא דס"ת, לפי שבזמנם ערך הספרים היה יקר הרבה יותר ממה שמצוי עכשיו, שהכל היה בכתיבת יד. ואף לפני כחמישים שנה ויותר, היו הספרים בדפוס יקרים מאד, ומטעם זה לא היה מצוי ש"ס שלם אצל ת"ח רבים, והיו משאילים זה לזה. ואפשר שאז היה אסור להשתמש בספרים של אחרים ללא רשות. אבל האידנא שהספרים אינם יקרים כ"כ, וגם לא נפסדים על ידי שימוש קל, אין דרך להקפיד בהם ומותר. ובזה ניחא שאע"פ שפסק הרמ"א (או"ח סי' י"ד ס"ד) שאסור ללמוד מספרים של חבירו דחיישינן שמא יקרע אותם בלימודו. כל זה נכון היה דוקא בזמנם שהספרים היו יקרים ונפסדים בנקל, אבל עכשיו שאין מקפידין, ואין חשש שיקרע מותר. ועל כן בספרים עתיקים ויקרים מאד, אסור להשתמש שלא מדעת הבעלים. ועיין הגהות מיימוניות (טוען ונטען פ"ח ה"י) ובבית יוסף (חו"מ סי' ע"ב אות י"ט). וכן יצא לחלק הב"ח (חו"מ סי' שמ"ב), שדוקא ס"ת שבנקל יכול להפסד אסור להשתמש בו ללא רשות הבעלים. וביאר שלעניין ס"ת היה הוה אמינא לומר שאע"פ שהוא נח להתקלקל, מ"מ כיון שעושה מצוה גדולה בשאילתה מותר, שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו, ומסקנת הגמרא שבכל זאת בס"ת אסור, לפי שנח הוא להתקלקל, אבל דבר שאינו נוח להתקלקל כגון טלית של מצוה ותפילין יכול להשאיל משום שנח לאדם שיעשו מצוה בממונו, כאשר אין חשש קלקול. ומ"מ להוציא ספרי חבירו מבהמ"ד בודאי אסור, עיין משנ"ב (סי' י"ד ס"ק י"ג).
ויש להביא עוד טעם בדבר, שהרי בלא"ה הבעלים עצמם חייבים להשאיל ספרי קודש לכל דורש ולכל מבקש, כמ"ש הרא"ש (סי' צ"ג), שמי שיש ברשותו ספרים ואינו מסכים להשאילם לאחרים קונסים אותו עשרה זהובים בכל יום, על שמבטל את הרבים מתורה. ומביאו הב"י (יו"ד סוף סי' רמ"ה בבדק הבית), וכתב השדי חמד (ח"ה מע' ספרים אות ו'), שדין זה נוהג גם בספרי המפרשים וכדומה, וא"כ על אחת כמה וכמה שנוח לבעלים שישתמשו בספריהם. ולפי"ז נראה שאם הבעלים מקפידים רק משום צרות עין, מותר להשתמש בספרים שלהם אף ללא הסכמתם, כאשר אי אפשר להשיג במקומו ספר זה בעניין אחר. וכן הדבר מצוי בישיבות שמסתובבים בשיבה ספרים רבים של תלמידי הישיבה, ודאי מותר להשתמש בספרים בתנאי שאין ספר זה עומד להשתמש בו בעליו תדיר, כגון ספרי לימוד סדרי הישיבה, גמרא ומשנ"ב וכדו', שבאלו ודאי אין להשתמש, ויש הנכשלים בזה וגורמים לביטול תורה וצער לבעלים, והרי זה ממש מצוה הבאה בעבירה.
וכן הסברא נותנת שמותר להשתמש בספרי חבירו כשלא כותב עליהם אסור להשתמש ללא נטילת רשות, וכן העיד בספר עלה עזרא שכן הורה מרן הגר"ע עטיה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף". ובספר תורת הישיבה (עמ' רל"ח בהערה) הביא שכן כתב הכנסת הגדולה (סי' רס"ג ס"ק כ"ב) בשם הרדב"ז שהאידנא מחלו העולם על זה, וניחא להם דליעבד מצוה בממונם, ושלא ראינו מי שמקפיד בזה. ושכן כתב בספר ליקוטי מהרי"ח (סדר ברכות השחר ד"ה הנה), והערוך השולחן (חו"מ סי' ע"ב ס"א). והנה בזמן הרדב"ז היו הספרים בעלי ערך ממוני יקר שבעתים מדורינו, ובכל זאת התיר, על אחת כמה וכמה כעת שלא מקפידים בזה, וכבר אמרו רבותינו במסכת כתובות (נ.) "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים.
