מקורות ונימוקים:
הנה הש”ך (יו”ד סי’ קצח ס”ק יד) כתב, בשם הבה”ג שכל השמנים שסכים את הגוף, אינם חוצצים מלבד שמן המור. ועי’ חזו”א, וצ”ע.
אלא שבשערות כיון שדנים אותן בפני עצמן וכדעת הרמב”ם דפליג על הרשב”א וכמ”ש מרן הב”י, היה מקום להחמיר כרובו ואינו מקפיד. אולם לענ”ד דמי למ”ש הרשב”א בתורת הבית הב”ד הב”י, שצבע של השער שצובעות הנשים לנוי אינו חוצץ, ואע”פ שפשט הצבע בכל השיער ורובו אע”פ שלא מקפיד עליו חוצץ, כאן אינה מקפדת ורוצה להיותו שם והרי הוא כאילו הוא מגופה וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וכו’.
והכא נמי בנ”ד מכיון שרוצות ומעוניינות בהחלקת השיער ובמראהו החלק, ובברק שבו, אינו חוצץ, ומכיון שאינו אלא חזותא בעלמא ואין בו ממשות כג’ל שיער, שהרי אם תעביר את ידה ע”ג שערותיה לא יהיה בהם לחלוחית, אין בכך משום חציצה ולא דמי לשומן. וכן ראיתי שהעלה מרן זצ”ל בשו”ת מעיין אומר ח”ז (עמ’ רנד), וכן כתב בנו הגר”ד יוסף שליט”א בספרו תורת הטהרה, וכ”כ הגר”י יונה בספר ימי טוהר (עמוד ס’) בשם הגר”א ואלדינברג בעל הצי”א והגרב”צ אבא שאול זצוק”ל.
ואדרבה נראה שאם היא בעלת קשרים, עדיף להשתמש במרכך, שמא לא תחוף יפה.
אלא שיש לשטוף היטב את השערות לאחר שימת המרכך כדי שלא יישאר בשיער ממשות. ומה שהחמיר בזה בספר אבני שהם (סי’ קצח סעיף ח’) לא צדקו דבריו להלכה.
