מקורות ונימוקים:
לענ"ד יש להתיר את השימוש בכוס זאת מכמה טעמים:
א. שכבר כתב הרמ"א בתשובה (סימן קיט) להקל לפתוח ספר שכתובים על חודיו אותיות שלמות והיינו טעמא, דכיון שעשוי לפתוח ולנעול תמיד ליכא בזה משום מחיקה וכתיבה, ועי' בשער הציון (ס"ק כד) שכן דעת הכנסת הגדולה ועוד. והיינו טעמא, לפי שהאותיות כתובות מכבר ועשוי לזה לפתוח ולסגור, אין איסור בזה וגם אין נראה בכך איסור.
ולפי זה לכאורה הוא הדין בנידון שלפנינו שהדרך היא שהתמונה מתגלה וחוזרת ומתכסה מאליה, שיש להתיר לפי שהתמונה כבר נמצאת אלא שאין רואים אותה, ועל ידי החומר חוזר ומתגלה ואין בכך משום צובע לפי שעשוי לכך.
ב. כיון שהצביעה אין לה קיום ותיכף לאחר זמן קצר חוזרת ומתכסה הוי איסור דרבנן שהרי מבואר במשנה (שבת קב:) שכל העושה מלאכה ואינו מתקיים בשבת אינו חייב עליו. ומטעם זה הכותב בכתב שאינו של קיימא, פטור.
ג. הכתב אינו בדיו ובסממנים אלא בדבר הנעשה מחומר כימי, ולא היתה כתיבה כזו במשכן א"כ הוי תרי דרבנן. והאריך בפרט הזה בספר חזון עובדיה ח"ה הל' צובע ובספרו הליכות עולם, גבי משקפיים שהזגוגיות נעשות כהות בחמה, והעלה שם להקל מטעם זה.
ולפיכך גם לדברי הפרי מגדים (משב"ז סימן שמ) שאסר לגלות כתב סתרים מדרבנן, התם הכתב לאחר שנתגלה יש לו קיום, אבל בנד"ד אין לו קיום שתיכף חוזר ומתכסה. וגם התם הוי בכתב ממש ע"ג הנייר, משא"כ הכא וכפי שנתבאר. וא"כ גם לדעת הפרי מגדים יש להתיר ובפרט לחולקים שם על הפרי מגדים, כ"ש שבנד"ד יש להתיר.
ד. עי' עוד מה שנחלקו האחרונים לגבי גילוי שעווה שעל גבי האותיות, אם יש בזה משום איסור כותב ודעת הרבה פוסקים להתיר ומהם בספר חזו"ע (שם). וה"ה בנד"ד.
ויש עוד להאריך בזה, וראיתי באחרונים שצידדו לכאן ולכאן, והלענ"ד כתבתי ובפרט שכן נראה לפי משנתו של מרן זצ"ל למעיין.
