הרב דוד אוחיון - ברכת אברהם משיב כהלכה

שאלה:

רציתי לשאול למה בקריאת תורה, או בהגדה של פסח צריכים כל אחד להוציא מילים מהפה ולא יוצאים בדין ששומע כעונה?

תשובה:

שאלתך יפה וחשובה

אכן בקריאת שנים מקרא כתב השו”ע שאע”פ ששומע את קריאת התורה יקרא בעצמו שנים מקרא, כמה טעמים נאמרו בדבר כפי שציינתי במקורות, והטעם הרווח בזה הוא שיסוד תקנת חז”ל לקרוא שנים מקרא הייתה בכדי שיקרא האדם בעצמו ויתבונן וישים את ליבו למה שקורא, לפיכך יסוד התקנה הייתה לקרוא בעצמו קריאה הגורמת התבוננות, כלומר ולא רק אמירה בעלמא שלזה מועיל דין שומע כעונה.

לעניין דין שומע כעונה בהגדה של פסח, חשוב לדעת שלדעת רוב הפוסקים ניתן לצאת ידי חובת אמירת הגדה של פסח מדין שומע כעונה. אכן בטעם הפוסקים שכתבו שלא יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה בהגדה של פסח נאמרו כמה ביאורים כפי שציינתי במקורות. הרווח שבהם הוא שחובת סיפור יציאת מצרים הוא והגדת, כלומר לומר בעצמך בפיך לאחרים, ואין זה דין אמירה גרידא, אלא יש דין לומר לאחרים וזה איננו יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה. ראה טעמים נוספות במקורות.

חזק ואמץ

מקורות וציונים:

שומע כעונה בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום

כתב השו”ע או”ח סימן רפ”ה, “אע”פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שניים מקרא ואחד תרגום”. והיינו כפי המבואר בגמרא בברכות ח’: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו “עטרות ודיבן”, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו ע”ש.

מבואר בדברי השולחן ערוך שלא ניתן לצאת ידי חובת שנים מקרא מדין שומע כעונה, שהרי כתב השו”ע שאע”פ שאדם שומע כל התורה כולה חייב לקרוא בעצמו. כך גם מבואר בדברי המשנ”ב ס”ק ב’ שכתב בזה”ל, אבל לא יקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש”ץ אלא צריך לקרות ב’ פעמים מקרא חוץ ממה ששמע מהש”ץ, אם לא שקרא אז ג”כ בפיו.

לעניין דיעבד אם יצא ידי חובת שנים מקרא ואחד תרגום מדין שומע כעונה כאשר לא קרא ב’ פעמים בעצמו, כתב המשנ”ב, עי’ במ”א סק”ח שכ’ בשם לחם חמודות דבדיעבד יוצא פעם אחת במה ששמע מהש”ץ, ויש אחרונים שמחמירין אפי’ דיעבד ע”ש.

בטעם הדבר שלא מועיל לכתחילה על כל פנים לשמוע מהקורא בתורה מדין שומע כעונה, מבואר במנהגים דמהר”ם מרוטנבורג עמוד יג בזה”ל: אע”פ ששומע קריאת התורה מפי הקוראים, חייב להשלים בביתו שמו”ת, כדי שיתן לבו ודעתו לקריאת התורה עכ”ל. כלומר דמאחר וטעם התקנה שישים את לבו ודעתו לפרשה, לכן לא מועיל לזה השמיעה מהקורא, שהרי כל התקנה הייתה שיקרא הפרשה בעצמו בכדי שישים לבו למה שהוא קורא.

כך גם משמע מדברי שו”ע הרב סימן רפה ס”ח, שם כתב בזה”ל: אבל יש אומרים שאינו יוצא כלל בשמיעת הש”ץ, שמלבד שמיעה זו חייב לקרות שנים מקרא ואחד תרגום כמו שנתבאר למעלה ע”כ. משמע שאינו יוצא, הואיל ויסוד התקנה מעיקרה היה שיקרא האדם לעצמו את ב’ פעמים מלבד השמיעה מהקורא בתורה.

והמבואר בדבריו שעיקר התקנה לקרות שמו”ת היתה מלכתחילה מלבד התקנה לשמוע הש”ץ בקריאת התורה, וממילא שוב פשוט שלא הועילה לו כלום השמיעה בביהכ”נ לעניין שמו”ת. ולפי”ז יוצא עוד שאף הש”ץ עצמו הקורא בתורה בפיו, צריך מלבד קריאתו בביהכ”נ לקרוא שוב שמו”ת.

ואולי אפשר לבאר לפי שיטת השו”ע הרב את מהות התקנות הנ”ל, היינו שישמע פעם אחת קריאת התורה ועוד יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, שנמצא בסה”כ שלמד ארבע פעמים את הפרשה, ויעוי’ בגמ’ עירובין דף נ”ד, ב וז”ל: תנו רבנן, כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר, נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן, נמצאו ביד אהרן ארבעה וכו’, מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים וכו’.

 

בדרך אחרת ומחודשת, כתב לבאר בתשובת מהר”י ברונא, סימן י”ח בזה”ל, אמר אלי’ ר’ בנדיט ששאל את מהר”י וייל ז”ל השומע מן הקורא קריאת התורה בבית הכנסת אם יוצא בזה פעם אחת ידי מקרא ושוב לא יצטרך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אלא מקרא פעם אחת. והשיב דלא יצא, משום דלא קיימא בבית הכנסת רק לשמיעה ולא לקריאה. ונ”ל דמסתמא ראיה דידיה מדאמרי’ בפרק חזקת הבתים (ב”ב מג, א) דלשמיעה קיימא לא מצי מסלק נפשיה, עכ”ל.

כלומר לדברי המהר”י ברונא טעם הדבר שלא יוצאים ידי חובת שנים מקרא ואחד תרגום בשמיעה מהחזן הוא משום שתקנת קריאת התורה היא להשמיע תורה שישמעו השומעים את הקריאה, אך אין דין להוציא ידי חובת השומעים בקריאת התורה מדין שומע כעונה, לפיכך לא יוצאים בשמיעה ידי חובת שמו”ת שהרי בשביל זה צריך לקרוא.

 

שומע כעונה בקריאת ההגדה ובסיפור יציאת מצרים

כתב המנחת חינוך מצוה כא, בזה”ל: “והנה זה ברור, כמו בכל מצוות התלויות בדיבור אחד מוציא חבירו, כמו ברכת המזון וכדומה, חוץ מקריאת שמע מטעם הירושלמי וכו’ (ברכות פרק ג הלכה ג), הוא הדין כאן אחד מוציא חבירו. ואפילו אם יצא מוציא, כמו בכל מצוות חיוביות (ראש השנה כט, א), רק צריך שיהיה מחוייב בדבר, דבלאו הכי אינו פוטר חבירו כמבואר בש”ס כמה פעמים (ברכות כ, ב).

כדעת המנחת חינוך, שיכול לצאת ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים מדין שומע כעונה, מבואר גם בשו”ת חתם סופר (ח”א או”ח סימן טו), שכתב: “אמרו חז”ל שומע כעונה, כיון ששומע ומכוין לדבריו שמיעת אזנו הוה כמוציא בשפתיו ממש וכאילו נעשית המצוה בגופו של זה. נמצא יש כאן שלשה מינין, מצוה המוטלת על גופו לא שייך שליח כלל, ושלא ע”י גופו נעשית על ידי שליח אפילו שלא בפניו ויוצא ידי חובתו, ומצוה התלויה בדיבור אי שמע הוה כעונה ויוצא ידי חובה ובלבד שישמע מבר חיובא. נמצא לפי זה כי אמירת הגדה בליל פסח דנפקא מ”והגדת לבנך” שצריך אמירה בפה, אינו יוצא ידי חובה אלא בשומע מבר חיובא”.

גם מפשטות דברי הרמב”ם משמע שנאמר דין שומע כעונה באמירת סדר ההגדה, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה פרק ח’,  קורא ההגדה לבדו וכו’, משמע שאין צורך שכל המסובין יקראו את כל ההגדה.

 

אכן מאידך יעויין בדברי מרן זצ”ל בשו”ת חזון עובדיה סדר ליל הפסח, מגיד, שם הביא לדברי הגדת שבח פסח לבעל הזרע אמת שהביא את דברי כנסת הגדולה (סימן תעא) בשם תשובות הר”א מזרחי (סימן מא) שהשומע מאחר סיפור יציאת מצרים כאילו אמרו בעצמו שהשומע כעונה, וכתב על זה השבח פסח (דיני מגיד אות ב) וז”ל: “לדידי מספקא לי טובא, דדילמא לא כתב הרא”ם כן אלא בסיפור יציאת מצרים של שאר ימות השנה, אבל לענין ליל פסח שהחיוב הוא להגיד לאחרים כמו שכתוב והגדת לבנך, ועוד אמרו שאף אם הוא לבדו שואל את עצמו, ואולי נפקא להו מדכתיב לאמר, אם כן יש לומר שלא יוצא ידי חובה אלא אם כן יוציא הדברים מן הפה”.

גם בספר מנחת אשר פסחים סימן עח, כתב הגאון ר’ אשר וייס שליט”א, לבאר הא דלא מהני לקיים את מצות “והגדת לבנך” על ידי דין שומע כעונה, בזה”ל, “דבאמת הוי עיקר המצוה בסיפור לאחרים, אלא דנתרבה מקרא דאף כשאינו יכול לספר לאחרים חייב לספר לעצמו, אבל עיקר ומהות המצוה הוא בהשמעה לאחרים, ואם כן מסתבר דאין בו דין שומע כעונה, אלא דגדר המצוה כך הוא, שאחד מספר והאחרים שומעין וכולם כאחד יוצאים ידי חובתם זה בסיפור וזה בשמיעה דזה דרך סיפור דברים, וקיימא להו לחז”ל בעומק דעת קדשם, דכשציותה התורה לספר ביציאת מצרים אין כוונת התורה שכל אחד יספר לאחרים ואותם השומעים יצטרכו שוב לחזור ולספר לו או לאחרים, אלא דכך גדר המצוה שכל המשתתפים בסיפור דהיינו המספר ושומעיו כולם יוצאים בכך ידי חובה במצות הסיפור”, עכ”ד.

 

בדרך נוספת ניתן לומר שלא ניתן לצאת ידי חובת הגדה של פסח מדין שומע כעונה, הואיל וחייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, כיצד ניתן להראות את עצמו רק מדין שומע כעונה, וכי מי שיצא ממצרים בעצמו יסכים שאחרים יספרו בשבילו את סיפור היציאה, הרי וודאי התרגשותו תפרוץ החוצה ויספר מעצמו בשטף רב את סיפור ההגדה.

כמו כן הרי יש חובת להודות ולהלל על כל הניסים והנפלאות, והרי קיימ”ל כי הודאה והלל צריך האדם לעשות בעצמו, כפי שמבארים על דרך זה מדוע בחזרת הש”ץ אומרים הציבור בעצמם מודים ולא יוצאים גם באמירת מודים ידי חובה משליח הציבור מדין שומע כעונה.

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר