מקורות:
תחילה אקדים שאף אם המסיים עצמו אינו יכול לברך שהחיינו, מ"מ עדיין י"ל דשייך שהחיינו אצל בני ביתו, דהנה מבואר בגמרא ברכות (נד.) ובשו"ע (או"ח רכ"ב) שעל שמועות טובות מברך שהחיינו, ואם הם טובות לו ולאחרים, מברך הטוב והמטיב. ולכן נראה שמי שבישרום שבנם מסיים ש"ס ויש להם שמחת הלב, יכולים לברך שהחיינו, כדין בשורות טובות, אע"פ שהמסיים עצמו אינו יכול לברך שהחיינו מדין מסיים, מ"מ הם יכולים לברך כדין שמועות טובות. וכן אשה שנתבשרה שבעלה מסיים את הש"ס, ויש לה שמחת הלב יכולה לברך שהחיינו. והנה כל זה לעניין ברכת שהחיינו, אמנם לכאו' שייך כאן ג"כ ברכת הטוב והמטיב, דהנה אע"פ שכתב הרשב"א (ח"ד סי' ע"ז) שרק על דבר שיש לו תועלת והנאה מברך הטוב והמטיב, כגון ירידת הגשמים וירושת הקרובים, שאל"כ למה שאלו בגמ' גבי ילדה אשתו זכר שמברך הטוב והמטיב, מאן איכא אחרינא בהדיה, ואמרו דאיכא אשתו בהדיה, ותיפוק ליה שכל ביתו וקרוביו נהנים ושמחים עמו, והכל נהנין בלידת בן זכר, אלא ודאי שדוקא לאב ולאם יש לברך לפי שיש להן הנאה ותועלת דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה (יבמות סה:), ועוד שהוא כמו ירך האב והאם ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן. והעיר הביאור הלכה (או"ח סי' רכ"ג) ובחזו"ע (ברכות עמ' שפ"ט) מכאן עמ"ש בספר חסידים (סי' תתמ"ג) זקן אחד היה בעיר אחת ובנו בעיר אחרת, וכשנולד לבנו בן, וכן כשנולד לבתו בן היה מברך הטוב והמטיב. אמרו לו הרי לא אמרו כן אלא אם נולד בן לעצמו, אמר להם, אפילו אם נולד לצדיק בן ואני אוהבו מפני צדקותו, אני מברך הטוב והמטיב. והובא באליה רבה (שם סק"א). ונראה לחלק דהורים שבנם מסיים הש"ס, וכן אשה שבעלה מסיים, שפיר יכולים לברך הטוב והמטיב כיון שיש להם הנאה פירותיהן בעוה"ז והקרן צפון להם לעת"ל בעוה"ב לקבל שכר מושלם, וא"כ שפיר הוי בשורה שיש בה הנאה וטובה גדולה.
ולפי"ז נראה שגם מי שהוא בבחינת זבולון שמחזיק ליששכר שיעסוק בתורה, רשאי לברך שהחיינו בשעה שמתבשר שהת"ח שהוא מחזיק עושה סיום הש"ס, כיון שאין לך בשורה גדולה מזו ויש לו מזה תועלת והנאה גדולה, וראיה לדבר ממה שנפסק בשו"ע (חו"מ רס"ד ס"ב), אבידת רבו קודמת לאבידת אביו, וכתב הסמ"ע (סק"ה) בשם ספר חסידים (סי' תקפ"ה), דהיינו דוקא כשמלמדו בחינם, אבל אם האב משלם שכר לרב שילמד לבנו, אבידת האב קודמת. וכתבו הש"ך (סק"א) והנתיבות (סק"ב), דהוא הדין אם אחר משלם שכר לרב שילמדנו, אבידת האחר קודמת לרבו. הרי שהמחזיק בידי אחרים להרביץ תורה יש לו דין ומעלה כאילו הוא בעצמו הרביץ וריבץ תורה, וכיו"ב מובא מספר תורת משה (פרשת עקב) ממרן החת"ס, שהתומך בת"ח עי"ז חולק עמו בחכמתו, כאילו יגע בתורה ומצא. ובספר ללקוט שושנים (ח"ו עמ' קס"ז) הביא מהח"ח בספרו תורה אור (פרק י"א), שכאשר היששכר לומד בסדר קדשים, נחשב כאילו הזבולון הקריב קרבן. ובחי' ברכת שמואל (קידושין סי' כ"ז), ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ל"ז), כתבו שהמחזיק ידי הת"ח מקיים ג"כ מצות עשה של לימוד תורה, בכל הלימוד של הת"ח, וכמ"ש הטור והרמ"א (יו"ד רמ"ו) שנחשב לו כאילו למד בעצמו. וראה עוד מה שהארכתי ביסוד זה בארוכה בחיבורי גלילי זהב (דרשה ג'), ובחיבורי יינא דיוסף (סגולת הזיכרון עמ' ק"ג והלאה), ובחיבורי טבעת יוסף (חו"ק, דרשות, ד'), ובחיבורי אשכול יוסף מועדים (סימן פ"ז), עש"ב וקחנו לכאן.
ולעצם השאלה אם המסיים עצמו מברך שהחיינו שמתמלא הלב שמחה גדולה ומופלאה שא"א לשער ולתאר בעת שמסיים מסכת ובייחוד בסיום כל הש"ס. זאת ועוד הלא אין מאיר על פני האדם צלם אלוקים, לפני שלומד ומסיים את כל הש"ס (שיח שרפי קודש ח"ב אות ע"ג, ח"ג אות ר"א), ועל זה יאות להמליץ מ"ש רבותינו (אבות ג' י"ד): חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנא' (בראשית ט') "בצלם אלוקים עשה את האדם", מ"מ אין מברכין שהחיינו על סיום הש"ס, ובחיבורי שו"ת עוד יוסף חי, יזכני השי"ת להוציאו בקרוב, הבאתי בזה כמה טעמים וסברות. וכן מנהג העולם שאין מברכין שהחיינו על סיום הש"ס ואע"פ שמתמלא שימחה גדולה בליבו.
