מקורות:
במסכת קידושין (ח:), ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי פתכייתא, אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: הב לי חד שוכא, אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת לי? אמרה ליה הבה מיהבה, אמר רב חמא: כל הבה מיהבה לאו כלום הוא. ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא, אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: הב לי חד כסא, אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת לי? אמרה ליה: אשקויי אשקיין, אמר רב חמא: כל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא. והנה נחלקו הראשונים מדוע אינה מקודשת, האם החיסרון במה שהיא פתחה וביקשה לשם מתנה ואמרה הבה מיהבה, או במה שהוא אמר הרי את מקודשת לי בלשון שאלה ולא בלשון ודאית, והר"ן מסתפק בדבר, וכן הביא הח"מ (אבה"ע כ"ט ס"ק כ"א) מהר"ן שמסתפק אם דוקא כשהתחילה היא ואמרה הב הוי שלא לשם קידושין, או אפילו בהתחיל הוא, מאחר שאמר דרך שאלה, אם איתא שנתרצית היה לה לאהדורי אין מקדישנא לך, וע"כ הניח הר"ן הדבר בספק. ומבואר בבית יוסף (אבה"ע סי' כ"ט), שלדעת הרא"ש והרמב"ן אם אמר לה בלשון ודאית הרי את מקודשת לי ושתקה הרי היא מקודשת אע"פ שלא אמרה הן, אע"פ שמתחילה היא בקשה במתנה, כיון שחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי, [אבל לולא שחזר ואמר לה, אינה מקודשת משום שהיא התחילה וביקשה לשם מתנה], וכתב שלדעת הרשב"א (קידושין ט.), כל שלא אמרה הן, אינה מקודשת, שאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי, כיון דא"ל בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא אהדרה ליה אין מיקדשנא לך, אלא א"ל הב או הבה מיהבא, אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה, לא מהני ולא מידי, דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה, אם איתא דאירציא ה"ל לאהדורי אין מיקדשנא לך, מדלא מהדרא הכי, אלא אמרה הבה מיהבא, ודאי הכי קאמרה בקידושי לא ניחא לי אלא במתנה, ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת, עכ"ל. ונראה מלשונו שיש עכבה מצד האשה שתאמר כן, וכל שלא אמרה כן, אם הבעל אמר לה בלשון שאלה, אינה מקודשת. ומבואר דס"ל להב"י בדעת הרשב"א דלעולם שתיקה לאו כהודאה, וכן דקדק במעשה רוקח על הרמב"ם (אישות פ"ד ה"ה) בדעת הב"י.
וכן מבואר בט"ז (שם ס"ק י"ד), שביאר בדעת הראשונים דפליגי עם הרשב"א, דס"ל דכל שאומר הוא לשון שאלה הוי לישנא גריעה משא"כ כשאומר סתם לא הוי לשון שאלה גריעה, והיינו דתרתי לריעותא בעינן, חדא שהיא אומרת תחילה הב, שנית שאומר אח"כ לשון שאלה, אז הווין הני לישני לגריעותא, אבל הוא אומר תחילה אע"פ שאמר לשון שאלה, או שהיא אומרת תחילה הב אלא שלבסוף לא אמר דרך שאלה לא הוי גריעותא בהנך לישנא, וכל שכן אם היא שותקת, וס"ל ג"כ דאע"פ שהיה ריעותא דהיינו שאמרה היא תחילה וגם הוא אמר לשון שאלה מ"מ אם אח"כ אומר שלא בלשון שאלה מועיל הני לישני דהוא כמו חזרה מדעתה הראשונים. אבל הרשב"א חולק בתרתי, חדא הוא אומר תחילה יש ריעותא בהך לישני כיון שהוא אומר דרך שאלה, שנית כל שיש ריעותא תו לא מהני חזרה אח"כ, דהיינו אפילו היא שותקת לבסוף לא מהני, כיון דמתחילה היה ריעותא, עכ"ל. ומבואר בדבריו באר היטב שלדעת הרשב"א כל שהוא אומר בלשון שאלה והיא שותקת הוי גריעותא, וביאור העניין דכיון שאומר לה בלשון שאלה ונותן לה, הרי זה כאילו שואל אותה אם רוצה הטבעת בתורת קידושין או בתורת מתנה, והיא שותקת, כיון שלא אמרה כן תלינן שלא רוצה להתקדש, ועוד דאף לעדים אין ידוע כוונתה, ולדעת הרשב"א אינה מקודשת, וכן ראיתי במשנה למלך (אישות פ"ד ה"ה), שהביא מהמהרש"ך שכתב כן בדעת המהרשד"ם, שכשאומר לה תתקדשי לי, שואל אותה אם רוצה להתקדש ומש"ה אם השיבה הב לא מהני משום דאדיבורא דידה קא סמכא שאמרה שיתנם לה במתנה, וכל שלא השיבה הן כיון שהוא שאל לה אם רוצה להתקדש לא מהני, והמשנה למלך שם מתחילה הסתפק בדבר, וצידד לומר בדעת הרשב"א שכל שאמר לה רק בלשון שאלה ושתקה, הרי זו מקודשת דשתיקה כהודאה, [והשיג על המהרש"ך בהבנת דברי הרשב"א], והביא עוד מהעצמות יוסף שכל ששתקה אחר לשון השאלה הוי ספק מקודשת, [וכתב שם העצמות יוסף שקרוב הדבר לודאי שאינה מקודשת], ושכן דעת הריב"ן ומהרימ"ט (אה"ע סי' ל"ח).
