מקורות ונימוקים:
דין נזק שנגרם מחמת רוח שאינה מצויה
בגמ' בב"ק דף כ"ז. איתא, אמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים, ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בד' דברים ופטור על הבשת, ע"כ.
מבואר בדברי הגמרא שאדם חייב על נזק שנגרם מנפילה מהגג, גם אם הדבר נעשה מחמת רוח שאינה מצויה. רק בתשלומי ד' דברים של חובל בחברו הוא פטור באונס. כן הוא במשנה בב"ק דף כ"ו. אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן. אמנם עלינו להתבונן מה נחשב רוח שאינה מצויה, האם גם רוח שאיננה מצויה כלל וכלל, או דלמא רק רוח העלולה להגיע מעת לעת.
המזיק באונס גמור חייב או פטור
אמנם נחלקו הראשונים אם החיוב באונס הוא גם באונס גמור, או רק באונס שאינו גמור. דעת התוס' שם דף כ"ז. [ד"ה ושמואל] שכל מה שחייב האדם באונס היינו דווקא באונס שאינו גמור, אבל המזיק באונס גמור לא חייבתו התורה. והוכיח כן מהירושלמי שפטר את הישן שהזיק את חבירו בשנתו אם בא השני אצלו לאחר שכבר ישן. והוכיח כן נמי מדברי הגמ' ב"ק קי"ב. גבי הניח להם אביהם פרה שאולה וסבורים היו כי שלהם היא ושחטוה ואכלוה דאינם משלמים אלא דמי בשר בזול ולא כדין המזיק כיון דאנוסים גמורים חשיבי. ולכך כתב לחלק דבאונס דדמי לגניבה הוי אונס גמור ופטור המזיק, ובאונס דדמי לאבידה לא הוי אונס גמור וחייב המזיק.
מאידך דעת הרמב"ן [במלחמות ה' ריש פרק המניח, ובשטמ"ק לפרק האומנין בסוגיא דהמעביר חבית ממקום למקום] שגם באונס גמור חייב המזיק, ודחה לראיות התוס' יעויי"ש.
בנוגע לדעת הרמב"ם מצאנו לכאורה סתירה בדבריו, שהרי כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות חובל ומזיק בזה"ל: המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, ע"כ. מבואר שלא חילק הרמב"ם בין אונס לאונס גמור.
אולם בפרק ד' מהלכות חובל כתב הרמב"ם: היה עולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפל והזיק, אם לא היתה חזקה ומהודקת חייב, ואם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא, ע"כ. מבואר לכאורה שיש אונס שפטור בו המזיק.
סתירה זו בדברי הרמב"ם, נמצאת גם בדברי השו"ע שפסק כדעת הרמב"ם, וכתב בסעיף א' שהמזיק חייב בין באונס בין ברצון, והנופל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב, אף דהוי לכאו' אונס גמור. מאידך בסעיף ג' כתב שאם היה עולה בסולם ונפלה השליבה תחתיו ונפל והזיק, פטור אם היתה השליבה חזקה ומהודקת, מוכח שפטור המזיק באונס גמור.
בביאור דברי הרמב"ם והשו"ע מצאנו ג' שיטות בפוסקים:
הרמ"א כתב בהגהתו לדברי השו"ע בסעיף א', לבאר את דברי השו"ע שכל מה שחייב אדם המזיק אף באונס היינו דווקא כשאינו אנוס גמור, לפיכך בסעיף ג' שנפלה שליבה מהסולם ונפל והזיק פטור הוא, כיון דהוי אונס גמור.
אמנם הש"ך פליג על דברי הרמ"א, וכתב על דבריו דהלשון מגומגם וצריך לגרוס ויש אומרים דווקא שאינו אונס גמור, הואיל ומלשון הרמב"ם והשו"ע מבואר שחייבו את המזיק אפי' באונס גמור. מבואר דס"ל לש"ך דלרמב"ם והשו"ע חייב אף באונס גמור, ודלא כהרמ"א דהבין דאף לרמב"ם והשו"ע דחייב באונס מ"מ באונס גמור פטור.
דרך שלישית מצאנו בסמ"ע שכתב בסימן תכ"א להסכים עם דברי הרמ"א לחלק בין אונס לבין אונס גמור, וס"ל דאף השו"ע פוטר באונס גמור. וכתב הסמ"ע בסימן שע"ח שיש לומר כי השו"ע ס"ל לחלק בין אדם המזיק כלים לאדם המזיק אדם, דבמזיק אדם בנפילתו מן הגג ברוח שאינה מצויה אף דהוי אונס גמור חייב בתשלומין אלא דפטור מד' דברים. אולם בנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק כלים פטור לגמרי.
אמנם הט"ז והב"ח כתבו לדחות לדברי הסמ"ע, הואיל ואינם מוכרחים מצד עצמם ואף אינם במשמעות דברי הגמ', על כן כתבו שאין חילוק כלל בין נזקי אדם לנזקי כלים. אלא כתבו לבאר וליישב לדברי הטור דאף בנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה יש לחלק בין אונס לאונס גמור.
וביאר הט"ז בסימן שע"ח שהסיבה שחייב כאשר נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה, היינו הואיל ועלה לגג שאין לו מעקה ולכך אף דנפל ברוח שאינה מצויה לא הוי אונס גמור. משא"כ בסימן תכ"א מיירי שהיה לגג מעקה אלא שבאה רוח סערה כ"כ שזרקתו מעל המעקה והפילתו, וכה"ג חשיב אונס גמור ולכך פטור. כעין זה כתב הב"ח לחלק ברוח שאינה מצויה גופא, דאף שרוח שאינה מצויה לא חשיבא אונס גמור, מיהו ברוח חזקה מאוד מפרקת הרים ומשברת סלעים ודאי דהוי אונס גמור ופטור.
נמצא בידינו ג' שיטות בהבנת שיטת הרמב"ם והשו"ע בדין חיוב המזיק באונס גמור. שיטת הש"ך שנחלקו בזה השו"ע והרמ"א, לדעת השו"ע חייב אף באונס גמור ולדעת הרמ"א פטור באונס גמור. שיטת הט"ז והב"ח דאף השו"ע ס"ל לחלק בין אונס לאונס גמור, עם דבריהם הסכים אף הסמ"ע בסימן תכ"א. אולם שיטה שלישית הוסיף כאן הסמ"ע לחדש בדעת השו"ע שיש לחלק בין המזיק אדם דחייב אף באונס של רוח שאינה מצויה, לבין המזיק כלים דפטור באונס דרוח שאינה מצויה.
לעניין הלכה נראה, שהמזיק יכול לומר קים לי כדעת הפוסקים הפוטרים ברוח שאינה מצויה. לא מיבעיא לפוסקים כדעת הרמ"א וודאי המזיק באונס גמור פטור. אלא אף לפוסקים כדעת השו"ע, מאחר ונחלקו הפוסקים בהבנת דברי השו"ע, ודאי שהמזיק יוכל לומר קים לי כדעת הט"ז והב"ח והסמ"ע הלומדים בדעת השו"ע שהמזיק באונס גמור פטור, כל זמן שהוא מוחזק בכסף.
מה נחשב רוח שאינה מצויה שהוא אונס גמור
אמנם, למרות האמור שהמזיק באונס גמור פטור, לא כל רוח שאינה מצויה נחשב אונס גמור. אלא דווקא רוח שאיננה מצויה כלל, כעין מה שכתב הב"ח כי רק רוח חזקה מפרקת הרים ומשברת סלעים נחשבת רוח שאינה מצויה שפטור בה המזיק. כעין זה כתב גם הט"ז לחלק, שאם הנזק נגרם ברוח שאינה מצויה שהפילה אותו מגג ללא מעקה חייב, הואיל ואין זה נחשב אונס גמור, ורק אם עלה לגג עם מעקה והרוח הייתה חזקה כל כך שהעיפה אותו מעל המעקה, חשיב אונס גמור ופטור מתשלומים.
ממון המזיק ברוח שאינה מצויה פטור
אמנם נראה כי למרות האמור, בנידון השאלה יש לפטור את השואל בנזק שגרמה הספה לרכב. הואיל ואין האמור עד כה לחייב את המזיק ברוח שאינה מצויה, אלא בדין אדם המזיק. אולם בדין ממון המזיק שהחיוב הוא על חוסר השמירה של בעל הממון, קיימ"ל שבעל הממון פטור אם לא שמר מפני רוח שאינה מצויה.
כפי שמבואר בגמרא בב"ק דף ג': תולדה דאש מאי ניהו אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, וכו'. מבואר שאין החיוב על ממונו שהניחו ונפלו והזיקו, אלא"כ הזיקו ברוח מצויה.
כן כתב הרמב"ם סוף הלכות נזקי ממון פרק י"ד הלכה ט"ז בזה"ל:
כל תולדות האש הרי הן כאש, כיצד, הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב לשלם נזק שלם שכל אלו וכיוצא בהן תולדות הבערה הן, ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור.
לפיכך למעשה בנידון השאלה שלפנינו, כיון שאין מקום לחייב מדין אדם המזיק, שהרי לא מכוחו של האדם נוצר הנזק, אלא ממונו הוא שהזיק, ויש לחייב מדין אש, דבהדי דקאזלי קמזקי. לפיכך אין לחייב אלא ברוח מצויה, וכיון שבנידון השאלה הספה עפה מחמת רוח שאיננה מצויה, אין לחייב את בעל הספה.
מה נחשב רוח מצויה לעניין ממון המזיק
אכן מצאנו שנחלקו הראשונים מה נחשב רוח שאינה מצויה לעניין אש, בדין ליבתו הרוח בגמ' בב"ק דף נ"ט:, שבתוס' שם ד"ה לבתו הרוח, הביא לדברי הירושלמי דס"ל דאף רוח שהעולם מתנהג בה לפעמים, אם איננה מצויה חשיב רוח שאינה מצויה שפטור בה. וכן כתב הרשב"א, הביאו השיטה מקובצת שם.
אולם בשיטה מקובצת שם הביא לדברי תלמידי רבינו פרץ דס"ל שרוח המצויה לפעמים נחשבת רוח מצויה, ורק רוח שאיננה מצויה אלא לעיתים רחוקות חשיבא רוח שאינה מצויה. ורק לעניין אש שאילולי ליבוי הרוח לא היה כלל נוצר האש, דיברו ר' יוחנן ור"ל בירושלמי, שגם אם היא מצויה רק לעיתים חשיבא איננה מצויה.
לעניין הכרעת ההלכה במחלוקת הראשונים הזו, יעויין בחזון איש ב"ק סימן ב' אות ו', שהעלה שאי אפשר לחייב מספק פלוגתת הפוסקים. על כן למעשה כיון שממון המזיק פטור ברוח שאינה מצויה, וכיון שלדעת התוס' הרשב"א ועוד ראשונים כל כה"ג חשיב רוח שאינה מצויה, אין לנו לחייב את בעל הספה לשלם על הנזק שנגרם לרכב.
אמנם יש מקום להסתפק שמא בימינו שדרך אנשים רבים, שהם מעודכנים בתחזית מזג האוויר ויודעים אם אמור להיות רוחות, שמא נחשב הדבר לרוח מצויה. אמנם נראה יותר שאין בכך כדי להפוך ולהגדיר את רוח שאינה מצויה, כרוח מצויה. הואיל ועדיין רבים הם האנשים אשר אינם מעודכנים בתחזיות מזג האוויר.
ממונו שהזיק באונס – האם חייב בדיני שמים
נותר לנו לדון האם יש לחייבו בדיני שמים, במקום שממונו הזיק באונס, מדין גרמא.
שהרי בגמרא בב"ק דף נ"ה: איתא, אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה והשוכר עדי שקר להעיד והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.
ובגמרא שם נ"ו. איתא, אמר מר הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי נחייב אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה.
עוד איתא שם בגמרא, דאמנם איכא טובא שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, אלא דהני אצטריכא ליה מהו דתימא בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל. הואיל והכופף קמתו של חבירו מהו דתימא לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל.
מבואר אם כן שממונו המזיק באונס של רוח שאינה מצויה, שפטור מדיני אדם, חייב בדיני שמים, ומדין גרמא ככל אותם הדינים שהזכיר ר' יהושע.
אמנם יעויין בחזון איש ב"ק סימן ה' אות ד', שכתב להוכיח מכאן שאין שייך חיוב בדיני שמים בשוגג, אלא כאשר העלה זאת המזיק על דעתו, רק שלא היה ההיזק ברור, אולם במקום שהמזיק שוגג אין לחייבו בדיני שמים. כן מוכח גם מדברי הש"ך חו"מ סימן שפ"ו דאין חיוב בגרמא בדיני שמים בכל מקום שהוא שוגג.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו, לא רק שבעל הספה פטור מדיני אדם, כיון דהוי ממונו המזיק באונס. אלא אף בדיני שמים אין לחייבו, כיון שבעל הספה לא העלה על דעתו את הנזק, ושוגג הוא, ואין לחייבו אף בדיני שמים.
