בס"ד
מקורות ונימוקים:
א). יש המורים שכל כתם שהוא גדול משלשה גריסים הרי הוא נידון כספק ראייה ולא דנים אותו כדין כתמים ואומרים שכן מקובל בידם מהגדולים ע"ה, ואבוא לדון בדבריהם, תחילה וראש אציגה מה שנתקשיתי, דא"כ אמאי כתם פחות מכגריס טהורה, הא כיון דכל ראיית דם ללא הרגשה חיישינן דלמא הרגשה אלא שבזה"ז אין בכוחן להרגיש לפי שחלושות הן, א"כ אף בשיעור קטן משלשה גריסין נחוש ונטמא מספק דלמא הרגשה וספד"א הוא, ואין לומר דבראייה מועטת שהיא פחותה מכגריס לא חיישינן להרגשה רק בראייה מרובה, ז"א דהא בבדקה בעד ונמצא עליו דם למרות שגודלו פחות מכגריס טמאה, מחשש דלמא הרגשה וכנז' בפוסקים, הרי דאף פחות מכגריס חיישינן להרגשה. ואם נימא לחלק, דפחות מכריס חלוק מדם ווסתה שבא בשפע גדול, אף אני יאמר כן אף היכא שיש כמה גריסים דאכתי חלוק הוא מדם ווסתה מצד זה. וא"ת דאה"נ אף בפחות מכגריס בזה"ז שאינם מרגישות יהיו טמאות, זהו נגד מה שחז"ל קבעו לנו ואין אנו יכולים לשנות זאת מדעתנו, גם לא מצינו מי מהפוסקים שיאמר כן, וגם הרב בבית ההוראה מורה להיתר היכא שמצאה פחות מכריס וכפי שראו עיננו זה זמן זמנים טובא, וא"כ מה חילוק איכא באיזה שיעור ראתה הכתם.
אלא דזאת עלתה בדעתי לומר דבפחות מכגריס אף במקום ספק דאורייתא לא חיישינן ליה וכדאי' (סימן ק"צ סעיף לו), דהיכא שבדקה בעד שאינו בדוק, טהורה, ואף דספק דאורייתא הוא, מ"מ כיון שיש במה לתלות דשמא היה מצוי על העד קודם לכן, טהורה, וא"כ גם במצאה פחות מכגריס אף אם נימא דהוי ספד"א [האידנא], מ"מ לא חיישינן ליה היכא שמצי לתלות, ותלינן לה במאכולת וטהורה אף בנשי דידן. אולם זה התירוץ לא יהלום כדבעי את דברי מר שאוסר אף בבגדים צבעוניים או בבגדים שאמק"ט אם היה השיעור גדול יותר משלשה גריסים, ומאידך מטהר אם היו פחות מזה השיעור, דאכתי מה חילוק יש בזה הא הוי ספק הרגשה ונחוש דלמא הרגשה ולאו אדעתא. (ואין לחלק, דהכא דמי טפי לראיית ווסתה, וכמשנ"ת).
ב). ואין להקשות דאם נימא דבכל גוונא טהורה ואף אם ראתה הרבה דם, מאחר ולא מרגישות, א"כ לעולם לא יטמאו בזה"ז מדאו' אפילו בזמן שווסתן שופע כרגיל, וראיתי שכבר עמד על מדוכה זו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א הובאו דבריו בספר "קובץ תשובות" ח"א (סימן פד), והשיב ע"פ מ"ש הרמב"ם (פ"ד מאיסו"ב) שהבת מטמאה אפילו ביום לידתה, והצפנת פענח (שם) היק', היאך משכח"ל דבת יום א' תטמא הלא חסרה היא הרגשה, ותי' "רק אם אינה מרגשת אז הוי ריעותא, אבל אם לא שייכת בהרגשה, לא איכפת לן". מבואר בדבריהם, דכל מה דאי' בגמ' נדה (נז.) "בבשרה" – עד שתרגיש בבשרה, וכ"ה בשו"ע (סי' קפג- ק"צ), דבעינן הרגשה כדי להיות טמאה דאו', אינו גזה"כ דבעינן הרגשה אלא דבעינן דרך ראייה, ואשה שלא הרגישה אינה טמאה, כיון שלא היה כדרך ראייה, דדרך ראייה הוא בהרגשה, אבל כיום שהנשים לא מרגישות אף פעם א"כ זהו דרך ראייתן שלא בהרגשה ולכן בכה"ג טמאות אף מדאורייתא. והמשיך שם הגריש"א בתשובתו וכתב בזה"ל: באמת האידנא שלפי דברי הנשים אינן מרגישות, א"כ אשה השמה תחבושת על או"מ לספוג ההפרשות ומצאה דם, מכיון שאין את הריעותא של חסרון הרגשה, יש לדון שאין על מקרה זה הקולא של כתמים. עכ"ל.
והנה לכאו' משמע מדבריו כהוראתו של מר דכיון דהאידנא ליכא הרגשה אין לנו לתפוס קולא זו של כתמים דכל ראייה שרואה אמרינן דזהו דרך ראייתה לפי שאין לפנינו ריעותא. ולכאו' אף במצאה דם מועט פחות מכריס תהיה טמאה מטעם זה. וראיתי שכת"ר הביא תשובה זו בהוספות ומילואים לספרו הבהיר אבני שהם (אות א'), וכן הבין בדבריו. (וכן אמר לי בע"פ בשמו).
אלא שהדבר ישתקע ולא יאמר, וכדאי' בספר "אוצרות הטהרה" – בסוה"ס פסקי הגרי"ש אלישיב (אות לא), וז"ל: ברור שלא באנו לומר דליכא דין כתמים בזה"ז, שהרי כך קבעו חז"ל ואין לשנות, ומ"מ צריך לדעת שדבר זה יתכן נפק"מ באופנים מסוימים של ספיקות שאין להקל מהאי טעמא. עכ"ל. ושם (אות א') כתב לו הגריש"א, דאשה שראתה כתם פחות מכריס אות יותר מכגריס על בגד צבוע או שאמבק"ט, נראה דאף שמצד הדין אין לו דין כתם, מ"מ מסתברא דראוי ורצוי שתבדוק כיון שהיום ליכא הרגשות. וכ"כ בספר משמרת הטהרה – קארפ (פ"ג סעי' לה ובהע' 64) בשמו. (וכל זה לא"ה אינו כמו שהבין מר בדבריו). ובאמת שכ"כ גם הגר"ש וואזנר שליט"א בספרו שיעורי שבה"ל (סי' קצ אות א'), דאם מצאה כתם יותר מכגריס על בגד צבוע או שאינו מקב"ט יש לחוש ולהצריכה בדיקה. אלא דבשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סי' יג אות א') כתב לתמוה ע"ד שהצריכו בדיקה, דמאחר ואשה בחזקת טהרה עומדת וכל הבדיקה היא כדי לברר שהיא טהורה, ובימי טהרתה אינה צריכה בדיקה, ואדרבה נכון וראוי שלא תעשה בדיקה כדי שלא תקלקלנה על בעלה. ע"ש. (ובאמת סברתם קצת צ"ב, דהא כיון דחוששים שמא הרגישה בראייתה, מה תועיל בדיקה שניה, ואף אם תראה עכשיו ונטמאנה מספק הרגשה, מ"מ אינו בירור על מה שהיה ולמה נטמאנה חינם).
ג). והנה ידועה היא חקירת גדולי האחרונים ביסוד דין הרגשה, אם הוא תנאי וגזירת הכתוב שאין האשה נטמאת מן התורה אלא אם כן הרגישה בבשרה, ובלא"ה טהורה אפילו ראתה דם הרבה מגופה, או שסיבת ההרגשה היא לברר שודאי מגופא אתיא, וכל שלא הרגישה ספוקי מספקינן לן שמא הגיע הדם ממקום אחר ולאו מגופה הוא, ונפק"מ באשה שיודעת בבירור שדם זה מגופא הוא אלא שלא הרגישה, והאריך בזה הסדרי טהרה (סי' ק"צ ס"ק צג ד"ה טרם אכלה), וצידד דהטעם דבעינן הרגשה הוא לברר שהדם בא מגופה ולא ממקום אחר, אולם אם ברי לן שהדם בא מגופה, טמאה מדאורייתא, והוכיח כן בכמה ראיות, אולם כבר כתב לדחות כל ראיותיו אחת לאחת, הפרדס רימונים (פתחי נדה דף י' חקירה א'), ושכ"כ רוב הראשונים, ומהם הרמב"ן בחידושיו לנדה (נב:), הרשב"א, הרא"ה, הר"ן, המאירי והאו"ז, שכתבו להדיא דאפילו בידוע דמגופא חזאי טהורה היא מהתורה, וכן מורה לשון הטשו"ע (סי' קפג, קצ סעי' א'). וכן צידדו להלכה כל האחרונים, ודלא כהסד"ט, וכמ"ש בשו"ת אגרו"מ (חיו"ד ח"ג סו"ס מו), ובספר שבה"ל (סי' ק"צ דף קסג), וכן פסק בטהרת הבית (משה"ט דיני ראיית הנדה אות ג'), וע"ש בשם חבל אחרונים שצידדו כן לדינא.
[ובאמת מ"ש בזה הגרי"ש בקובץ תשובות, אינו אלא לפי"ד הסד"ט וכמ"ש שם להדיא, ואני עומד ותמה אמאי שביק דעת רוב הראשונים והאחרונים בזה, ומ"ש שם להסתמך ע"ד הר"מ בקטנה בת יום אחד והובא לעיל, מלבד מה שבר"מ (פ"ט הלכה א') מוכח שגזיה"כ הוא עד שתרגיש בבשרה, ודלא כהסד"ט, וכן הוכיח במישור הרב פרדס רימונים, גם לא ברירא כ"כ ראייתו מקטנה, דמי יימר לן דהתם קטנה לא מרגישה, ודו"ק. (ועכ"פ נראה דלכן כתב בתשובה שהובאה בספר אוצרות הטהרה, דודאי לא נתכוון לבטל בזה"ז דיני כתמים וכמשנ"ת)].
ועכ"פ לפי דברי רבותינו הראשונים והאחרונים הנ"ל, פשיטא דאף בנשי דידן המוצאות כתמים, טהורות ואף כשמוצאות דם רב יותר מכמה גריסים, מאחר וגזיה"כ הוא שאין האשה מטמאת עד שתרגיש בבשרה, וא"ת א"כ בזה"ז אמאי לא נטהר כל אשה הלובשת בגדי צבעונים או שאק"ט אף בימי ראיית ווסתה ונדונה ככתם, דהא אינן מרגישות, (ואין ליישב כמו שנתבאר באות ב', דאלינן בתר דרך ראייה, דכ"ז אינו אלא דעת הסד"ט, ודו"ק), אף אני השיב דחילוק גדול יש בזה, וכמ"ש הערוך השולחן (סי' קפג סעיף סא) דאחר שהביא דברי השב יעקב שחקר ע"ד הנשים אם מרגישות ביציאת הדם, ואמרו לו שיש שמרגישות ויש שאינם מרגישות, וכתב ע"ז הערוה"ש וז"ל: והבל יפצה פי הנשים האלה ולא ידעי מאי קאמרי, ורבותינו נאמנים עליהם יותר מהם, וגם אינן משקרות בדבריהם אלא שאינן מבינות. ודע דהטביע הקב"ה בטבע הגוף שכשיגיע זמן דחיפת הפסולת שבגוף שיפתחו אז נקבי הפליטה שעד כה היו סתומים, וכו'. ע"ש. וכן מובא בס' הלכות נדה בשם הגר"מ פינשטיין זצ"ל, דמה דחזינן שיודעות בדיוק מתי עשו נדות, בהכרח שמרגישות אלא שאינן יודעות מהי הרגשה.
מבואר בדבריהם דודאי אף נשי דידן מרגישות הן אלא שלא יודעות מהי תחושת הרגשה, וא"כ י"ל דלעולם בשעת ראיית המחזור טמאות מספק דאו' דאנו משערים שמא הרגישה כיון שזהו "זמן ראייתה", ובזמן זה נפתח מקורה ורואה דם בשפע גדול, וא"כ אף אם אומרת לנו שלא הרגישה תלינן בהרגשה, אבל כשראתה שלא בזמן שלמודה בו לראות, ואין זה "זמן ראייתה" אפילו מצאה כמה וכמה כתמים, אין לה לחוש להרגשה והוי ככל דיני הכתמים שטהורה היא מדאו' כל שלא הרגישה, מצד גזיה"כ, וע"כ שפיר מקילינן לה בנמצא על בגד צבעוני או שאק"ט. ולפיכך אין לומר דמה שראתה כמה כתמים אפילו גדולים זהו "זמן ראייתה" ונימא דזהו המחזור שלה, זה אינו וכמשנ"ת.
ד). וראיתי עוד בשו"ת שבט הלוי חלק י' (סימן קמב) ששם עמד ממש על שאלה זו, אם יש להקל בזה"ז לנשים הרואות דם גמור על בגד צבעוני או שאמקב"ט מחשש ספק הרגשה דלפי שכהו החושים אינם מרגישות, והשיב, דאף דבפחות מכגריס אין בידנו להחמיר וכנגד המפורש בכתמים להקל, אמנם בנמצא יותר משיעור זה על בגד צבוע או שאינו מקבל טומאה קצת קשה להקל, ואע"פ שעלינו לעשות למען טהרת של בנות ישראל, מכל מקום מאן דמחמיר אינו מן התמוהים, והוסיף, דאם אחרי חקירה ודרישה משיבה שלא היה ספק בהרגשה, ודאי יקוב הדין את ההר, והלכה פשוטה להקל באופנים הנ"ל, וסיים, דמן הנסיון למד דאעפ"כ להקל בנמצא דם רב, על אינו מקבל טומאה או בד צבוע הרבה עזרה מן השמים צריך. עכת"ד.
והנה מלשון הגאון הנז' נראה דלא ברירא ליה לאסור בזה, ובתחילה כתב בהאי לישנא "קשה להקל", וסיים "דהמחמיר אינו המתמיהים", ועכ"פ היכא שאומרת שלא הרגישה, פשיטא ליה שטהורה וכמ"ש יקוב הדין את ההר וכו'. ומה שסיים דבנמצא "דם רב" הרבה עזרה מן השמים צריך, אע"פ שאיהו לא ביאר כמה הוא השיעור בדם רב, אולם תלמידו הרה"ג רבי משה שאול קליין שליט"א בספרו יסוד הטהרה (פ"א סעיף ו') כתב, דם רב "כדרך שרגילות נשים לראות בשעת ווסתן". ע"ש. הרי דבעינן ראייה מרובה דומיא דימי ווסתה, ואם בימי ווסתה רואה בשפע כמה ימים, ועתה מצאה שיעור כמה גריסים טהורה, אא"כ זהו שיעור ראייתה אף בימי ווסתה.
ואני תמיה והולך על מר שלא הביא תשובתו זו של הגאון שבט הלוי בהוספות ומילואים, אלא שציין שם לתשובה אחרת שכתב הרב שבט הלוי ח"י (סימן קמג), הנה ראיתי תשובתו שם, ושם יצא לדון באשה שראתה כתמים כמה ימים קודם ווסתה אם חוששת לווסתה מאז ראיית הכתמים, וע"ז השיב בזה"ל: ואם זה כמה ימים לפני הוסת וראתה כמעט כל יום, והי' זה דם גמור ודאי מגופה אני עצמי הייתי עכ"פ מחמיר דרך חומרא לחשוש להרגשה, כי מן הנסיון רב שהנשים בזה"ז לא שולטים כל כך על עצמם לברר בדרך ודאי שלא היתה הרגשה, ובפרט היכי דסמוך לזה בא הוסת ממש. ע"כ. (וכ"פ בשו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ג סי' נא). הרי שלא חש אפילו בדרך חומרא אלא דווקא באופן זה שראתה כמה ימים לפני ווסתה, ומשום דחיישנן דעתה התחיל ווסתה אלא דלא הרגישה, אבל אשה שראתה ועומדת בימים שאינה למודה לראות בהן כלל, או בימי ז' נקיים אחר שפסקה בטהרה, נראה דאף בית מיחוש לא שייך בכהאי גוונא.
ה). וכן ראיתי שכתב בספר נטעי גבריאל (פרק סז אות ט') דמכיון שבזמננו עפי' רוב אין לנשים הרגשות לכן אם ראתה כמה ימים בזמן שצריך הווסת לבוא, יש לטמאה ואין ההיתר של בגד צבוע ואמק"ט, ובמקורות שם כתב, שכן קיבל מגדולי מורי ההוראה. וכן העלה הגר"נ קרליץ שליט"א בספרו חוט השני (סי' קצ סעיף י', דינים העולים או' א'- ב').
וכן ראיתי שפסק בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (סימן כג סוף אות י', ויב) דאף אשה שראתה דם רב על בגד צבוע או שאמבק"ט, טהורה אפילו כשברור שיצא הדם מגופה, ומצאתי שהב"ד הגר"ע יוסף שליט"א במשמרת הטהרה (דיני כתמים סוף אות ו'), וסיים ע"ד "וכן עיקר". ובשו"ת יבי"א ח"ז (חיו"ד סימן יג אות א') כתב, דאף בדיקה אינה צריכה, ודלא כהגריש"א והשבט הלוי, דכיון דאשה בחזקת טהרה עומדת, ולפי"ד כ"ש דלא נטמא אותה בכהאי גוונא.
אולם באשה שיש לה התקן שזה צורת ראייתה וכבנידון שאלתכם, ודאי שיש לחוש לספק ראייה באופן זה שראתה בזמן סביר שרגילה לראות.
