מקורות:
איתא בספרי (ראה פיסקא פ'), מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה (דברים י"א ל"א) "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה", אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, ודקדקו המפרשים שאע"פ שהיתה עיקר ישיבתם בחו"ל, והיו יוצאים מארץ ישראל לחזור לביתם, בכל זאת ביציאתם מהארץ קרעו בגדיהם, שהרי רבי יהודה בן בתירא מושבו היה בנציבין (סנהדרין לב: יבמות קח: קידושין י:), ר' מתיא בן חרש ברומי (יומא נג: פו. מעילה יז.), ו' חנניה בן אחי ר' יהושע ירד מהארץ ונעשה ראש הגולה (ברכות סג.).
וממשיך הספרי, מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה והגיעו לצידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים", אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. ומבואר שאע"פ שיצאו לחו"ל כדי ללמוד תורה, שהוא בהיתר וכדין, כמו שאמרו במסכת ע"ז (יג.) שאפילו כהן מותר לצאת לחו"ל שטמאה בטומאת ארץ העמים כדי ללמוד תורה ולישא אשה, וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט). בכל זאת רבותינו התנאים בעת יציאתם מא"י לחו"ל קרעו בגדיהם, וגם משמע שלא התמהמהו בחו"ל וחזרו ללמוד בא"י באומרם ששקולה ישיבת א"י כנגד כל המצוות שבתורה. ולכאו' משמע מזה שמעיקר הדין היוצא מא"י לחו"ל ואפילו בהיתר צריך לקרוע בגדיו.
ויש להביא לזה קצת סעד ממה שמצינו בתורה שבעת שהוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה, יהושע וכלב קרעו בגדיהם, ויש להסביר הטעם שקרעו בגדיהם, שכמו שהיוצא מא"י לחו"ל קורע בגדיו, כך יהושע וכלב בשומעם את המרגלים מדברים בגנות א"י קרעו בגדיהם, ובפרט שעתה שהו בחו"ל וסירבו המרגלים לעלות לארץ. ואיתא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שלח לך דף ק"ז), "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם", מכאן אמרו אדם הגון שרואה פירוק המצוות חייב לקרוע.
וכמו"כ נראה ששורש טעם הקריעה ביוצא מא"י לחו"ל לפי שפורק מעליו עול תורה ומצוות התלויות בארץ, כפי שאמרו במסכת כתובות (קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים, שנא' "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים", וכן בדוד הוא אומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכתב המאירי בשלהי כתובות בטעם האיסור לצאת מא"י, שסתם חו"ל אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגלויות שסובלים שם, וסתם א"י חכמה ויראת חטא מצוין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים להנות מזיו השכינה ועל זו אמרו אפילו שפחה שבארץ ישראל. והתוספות רי"ד בגיטין (מג:) אודות המוכר עבדו לעובד כוכבים או לחוצה לארץ שיצא לחירות, פירש שכשמכרו לכנענים הפקיעו מן המצות וכן כשמכרו לחו"ל הפקיעו מן המצוות הנהוגות באר"י לפיכך קונסים אותו שיצא לחירות. וכ"כ הרשב"ם (ב"ב צא. ד"ה אין יוצאין), שע"י שמוכרו לחו"ל מפקיעו מן המצוות. והנה אע"פ שמותר לצאת לחו"ל לדבר מצוה, וכמ"ש (או"ח סי' תקל"א ס"ד), דמה"ט התיר לצאת לחו"ל אפי' לראות פני חבירו דמקיים מצוה, וכמבואר בתוספות הרא"ש מו"ק (יד.) שהתירו לצאת לכל דבר מצוה, וכן דעת השלטי גיבורים בשבועות (דף ח' ע"א מדפי הרי"ף). מ"מ כיון שביציאתו מא"י לחו"ל מפקיע מעליו המצוות לכן שייך בזה קריעה.
והנה בספר מגילת אסתר (מ"ע ד' בהשמטות הרמב"ם) תלה עניין הקריעה בספרי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ישיבת א"י בזה"ז מצוה עשה, שלדעת הרמב"ן אכן הקריעה היתה על יציאתם מהארץ שמבטלין בזה מצות עשה של וישבתם בה כמבואר בדבריו להדיא, אבל להרמב"ם שהשמיט מצוה זו, ס"ל שקרעו בגדיהם ביציאתם מהארץ על זכירת ירושלים והמקדש, ולפי"ז אין דין קריעה ביציאה מהארץ, אלא הוא דין קריעה על ירושלים ת"ו, ויתכן שמה"ט לא מצינו שנהגו לקרוע ביציאה מהארץ, אף שי"ל שנהגו כן אותם תנאים ממנהג חסידות. אלא שהמפרשים העירו על המגילת אסתר בזה, שבספרי מבואר שאותם חכמים חזרו לא"י, ומוכח שהקריעה היתה מדין יציאה מא"י, ועוד הקשו דמבואר ברמב"ם (פ"ח מעבדים ה"ט) דאף בזה"ז שא"י בידי הגויים כופה העבד את רבו לעלות לא"י, ומבואר ג"כ ברמב"ם שם (פ"ה הלכה י"ב) שהביא איסור יציאה מא"י לחו"ל. והאבני נזר (יו"ד תנ"ד אות ד') ביאר בדעת הרמב"ם שג"כ סובר שיש מצות עשה בישיבת הארץ, וכללה במצות החרם תחרימו של שבעה עממים שהיא תלוה בישיבת א"י, ובספר פאת השלחן (סי' א') כתב דלהרמב"ם המצוה בזה"ז מדרבנן, וכמ"ש בשו"ת הרשב"ש (סי' ב'), ולפי"ז אכן מה שקרעו התנאים היה מדין יציאה מא"י לחו"ל.
והיה נראה שמאחר ולא הובא דין זה בראשונים בשו"ע ובפוסקים, וגם לא נהגו כן לקרוע בעת היציאה מהארץ, משמע שאין כל חיוב לקרוע ביציאתו מא"י לחו"ל, וגם אפשר שהוא מילתא דחסידות מה שנהגו כן התנאים בזוכרם את ירושלים, בשעת חימום בעת יציאתם מהארץ, ואין חיוב לקרוע. אכן מצאתי למרן הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו ארצות החיים (דרוש ד') שביאר טעם קריעה זו, עפמ"ש במעבר יבוק בטעם הקריעה על המת שהוא על הפרדת הנפש מהגוף, וכתב בחסד לאברהם (מעיין ג' נהר י"ד) שהיוצא מא"י לחו"ל ע"מ להשתקע שם ולא לחזר לארץ יוצאת ממנו הנשמה הקדושה שהיתה לו מא"י ונכנסת לו נשמה אחרת, ולכן רבותינו התנאים קרעו בגדיהם לפי שהלכו לחו"ל ע"מ להשתקע שם, ואז קרעו בגדיהם לפי שנפרדה מהם הנפש מהגוף, וכתב דלכן דוקא אם יוצא לחו"ל ע"מ להשתקע שם קורע בגדיו.
