מקורות ונימוקים:
הואיל ובנידון דידן לא היה עניין לבן כיצד ישלם האב על רכישת הרכב, ובכל מקרה הבן לא קיבל את הכסף לידו, אלא רק התחייב לשלם לאביו על הכסף בתמורה לכסף ששילם האב על הרכב, כפי שמוכח מהעובדה שהבן כמובן לא שילם את הריבית שהאב שילם, לפיכך אין סיבה לומר שהנקודות יהיו לבן.
אכן לרווחא דמילתא נוסיף ונציין, שאף אם היה האב שליח של הבן לרכוש את הרכב, והיה בוחר האב מעצמו לשלם על רכישת הרכב באשראי ולא במזומן, היו הנקודות מגיעות לאב בלבד.
דהנה בגמרא בכתובות צ”ח: נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במקרה בו קנה שליח סחורה עבור משלחו והוסיף המוכר לשליח תוספת סחורה ללא תוספת תשלום, למי שייכת תוספת זו. ומסקנת הגמרא היא, שדבר שיש לו קצבה חולקין המשלח והשליח, ודבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות המשלח.
כלומר מוכר שהוסיף סחורה לקונה ללא תוספת מחיר, בסחורה שאין לה קצבה, דהיינו שאין מחיר קבוע לסחורה, התוספת למשלח. אך בסחורה שיש לה קצבה, דהיינו שיש מחיר קבוע לסחורה, חולקים השליח והמשלח בשווי התוספת. כך גם פסק השולחן ערוך להלכה חו”מ סימן קפ”ג סעיף ו’.
בטעם הדבר שחולקין השליח והמשלח בסחורה שיש לה קצבה נחלקו הראשונים. לדעת רש”י ותשובות המיוחסות לרמב”ן הטעם הוא משום שישנו ספק למי נתן המוכר במתנה את התוספת, לשליח או למשלח, לפיכך חולקים ביניהם. אולם לדעת הרי”ף והרא”ש טעם הדבר שחולקין משום ששניהם שותפין ביצירת המתנה, המשלח שבמעותיו נקנתה הסחורה והשליח שבא בפועל וקנה את הסחורה בחנות.
הנפק”מ בין שיטות הראשונים היא, בכל מקום בו ברור לנו שנותן המוכר את המתנה לשליח דווקא או למשלח דווקא. שבמקרה זה, לדעת רש”י והרמב”ן המתנה תהא למי שבכוונת המוכר ליתנה לו, ואילו לדעת הרי”ף והרא”ש גם במקרה כזה על השליח והמשלח להתחלק בשווי המתנה.
מן האמור למדים אנו שכל העניין לחלוק את התוספת שנתן המוכר שייך רק היכן שהשתמש השליח בכספו של המשלח, א”נ כאשר יש מקום להסתפק האם התוספת שנתן המוכר היא ניתנה לקונה המשלח.
אם כן בנידון דידן, שהדבר ברור שהמתנה ניתנה אך ורק לשליח שבחר להשתמש בכרטיס האשראי שלו כאמצעי התשלום, וכיון שהשליח אף לא השתמש בכספו של המשלח, אלא שילם בכסף שלו, רק שבתמורה לכך התחייב הבן להשיב לו את הכסף שהוציא עבורו, אין ספק שאין כלל שייכות לבן בנקודות שניתנו לאב.
כראיה לכך שלא ניתן להגדיר את הבן כמשלח ששולח את האב לשלם בכסף של המשלח, ניתן לציין את העובדה שאת הריבית על התשלום לא משלם הבן אלא האב, אלמא אין ההגדרה שהאב משתמש בכספי הבן המשלח, אלא ההגדרה היא שהאב משלם מכספו, והבן מתחייב להחזיר לו בתמורה את סכום הכסף שהאב שילם.
