מקורות:
איתא בקהלת רבה (ז' י"ג) עה"פ "רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ", בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. וכוונת הדברים שהחוטא גורם הרס וחורבן גם בעולמות העליונים, וכביכול אף מתישין כח של מעלה, כמ"ש רבותינו באיכה רבתי עה"פ "וילכו בלא כח לפני רודף", אמר ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס') "באלהים נעשה חיל", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב (דברים ל"ב) "צור ילדך תשי". אמר ר' יהודה בר' סימון בשם ר' לוי בר' טרפון, בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנא' (במדבר י"ד) "ועתה יגדל נא כח ה'", ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה כביכול מתישין כח גדול של מעלה, והולכין גם הם בלא כח לפני רודף.
ובסה"ק ראשית חכמה הביא מכמה מקומות בזוהר שבהיות הצדיק מתקן מעשיו באופן שנקרא בשמו של הקב"ה רחום צדיק חסיד השכינה הנקראת כבוד מתתקנא, ולא נברא הצדיק אלא לתיקון כבוד השכינה שהתעוררותה תלוי בתיקון התחתונים.
והשל"ה הק' האריך בעניין זה והביא מהזוה"ק, שכאשר ישראל משתלמים בעבודתם בתורה ובמצוות שמו של הקב"ה שלם, וכאשר לא ומתחייבים גלות כביכול אין שמו של הקב"ה שלם למעלה, ובספרי דרשו את הפסוק (תהלים קכ"ג, א'), "אליך נשאתי את עיני הישבי בשמים" אלמלא אני, לא היית יושב בשמים, וכן הוא אומר (עמוס ט', ו') "הבונה בשמים מעלותו ואגודתו על ארץ יסדה", ובמדרש רבי נחוניא בן הקנה אמרו בזה הלשון: ובמה האדם מתחסד עם קונו, בת"ת שכל הלומד תורה גומל חסד עם קונו, דכתיב (דברים ל"ג, כ"ו) "רוכב שמים בעזרך ובגאוותו שחקים", הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה נעשה עוזר להקב"ה. וביאר בזה השלה"ק בשם ספר עבודת הקודש בהקדמה, מ"ש בשבת בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, ואמר לו הקב"ה למשה אין שלום בעירך, אמר לו, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אמר לו, היה לך לעזרני. מיד אמר לו משה להקב"ה (במדבר יד, יז) "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר", והיינו דזה גופא מה שמשה רבינו התפלא ולא שיער שיש כח באדם לעשות תיקון לשכינה וליתן כח בפמליא של מעלה, והקב"ה לימדו עניין זה, שע"י כל חטא שאדם עושה בעוה"ז הרי הוא פוגם בעולמות העליונים ובבורא יתברך כביכול, וכן להיפך ע"י כל מצוה ותשובה מתקן העולמות כולם. וכתב בספר מאור עינים (ליקוטים עה"פ אליך נשאתי) שזה הפשט במה שאמרו חז"ל שהקב"ה מניח תפילין וכתוב בו "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דה"א י"ז), כלומר שבחינת תפילין הוא הרחבת התענוג ע"י שישראל גוי אחד בארץ ומקיימים התורה והמצוות.
והגר"ח מוולאז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים (ש"א פ"ג), הביא שכן מבואר בזוה"ק בכמה מקומות ובריש פרשת בא, שע"י שבני אדם חוטאים הם פוגמים למעלה, ומתישין כחו של הקב"ה, וכן להיפך. וכתב עוד (שם ש"ד): "ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, ליבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על ליבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הם לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהיו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון, ועי"כ ניתן כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב מקדש של מטה המכוון נגד מקדש של מעלה, כמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי) קמח טחון טחנת. וא"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה לא טהורה בניאוף רח"ל, הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה ומגביר רח"ל כחות הטומאה והסיטרא אחרא בבית קודש הקודשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו, וכן כל חטא ועוון אשר כל איש ישראל מכניס בליבו ח"ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות כעניין הכתוב (ישעיה ס"ד) "בית קדשנו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשריפת אש", הרחמן ית"ש יצילנו. וביאר עוד (בפרק ו') שזה מה שאמרו רז"ל (בראשית רבה פ"ב) שהאבות הן הן המרכבה, וזהו העניין שקראו רז"ל בכמה מקומות לפגם העוון, פגם איקונין של מלך. ובזוהר יתרו (פ"ה ב') שמי שפשע במצוות התורה כמי שפשע בגוף המלך, ובתיקוני הזוהר (ת"ע קכ"ט ב') וכל מאן דפשע בפקודא כאילו פשע בדיוקנא דמלכא.
והנה לאור האמור יש להקשות ממה שנאמר (דברים ל"ב ה' האזינו) "שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל", וכתב רש"י שהעניין הוא כפי שתרגם אונקלוס "חבילו להון ולא ליה", דבניו היו והשחתה שהשחיתו של בניו היה ולא מומו. וכתב השפתי חכמים דר"ל שההשחתה לא להקב"ה. וכ"כ האלשיך הק' וז"ל: דע לך כי שיחת לא לו יתברך חלילה, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו יתברך. ועוד כתב שם: "הנה כי לא השחיתו הבריות בהעוותם רק לעצמם, כי הבורא יתברך מה הפסיד, הלא בין כך ובין כך לא יתמו שנותיו". וכ"כ בעלי התוספות בהדר זקנים, והט"ז בספרו דברי דוד (שם), ובחי' בכור שור: "שחת לו", השחתה היא להם 'לא' להקב"ה, שאינו נפסד בכך כלום, אלא לבניו הוא מום". וכ"כ בהעמק דבר שביאור המקרא לא יעלה על הדעת שהקב"ה יהא נפעל חלילה מעוון הדור. אלא בניו מומם, שהם נעשו בעלי מומים שהם חלק אלוה ממעל. וצ"ע שהרי נתבאר באריכות שע"י שהאדם משחית בהיותו חוטא ועובר על מצוות התורה הרי הוא פוגם כביכול בעולמות העליונים וכביכול בבורא יתברך ויתעלה שמו, וא"כ איך ב' דברים עלו עולים בקנה אחד?
והנה לולא דברי רש"י הקדוש ושאר המפרשים, לא היה קשה מהפסוק כלל, כי יש לומר דאדרבה זה כוונת הכתוב, וכמו שביאר הריקאנטי עה"פ "שחת לו לא בניו מומם", שאחרי שסיפר בפסוק של מעלה סדר הבניין וייחודו, אמר כי במעשיהם הרעים נתקלקלו הצינורות ונשחת הבניין, והטילו פגם ומום בצורה העליונה, וזהו שחת לו, ואף ההוויות האחרונות הנקראים בנים נמנע מהם הברכה והשפע, וזהו לא בניו, ועל כן אמר אח"כ הלה' תגמלו זאת וגומר, והביא שכן מפורש בזוה"ק בביאור הכתוב, מאן גרים לחבלותא דא דור עיקש ופתלתל. וכן אפשר לפרש הכתוב בעוד אופנים אחרים, וכ"כ בשער הגלגולים, אך לפירוש רש"י והתוספות וכן מפורש באונקלוס ועוד מפרשים צ"ב כאמור?
ונראה לפענ"ד לפרש כי אמת ויציב ונכון מה שביארו הקדמונים שהאדם בפשעיו וחטאיו בעוברו על מצוות התורה פוגם בעולמות העליונים וכביכול בכבודו ובדיוקנו של הבורא יתברך ויתעלה שמו, וכאמור. אמנם הכתוב בא להורות על סוף ותכלית הדבר, כי הנה גם לאחר שיחטא האדם יכול לתקן את אשר עיוות על ידי תשובה ומעשים טובים, ואם לא יתקן וימות בעוונו, בסופו של דבר יחזור בגלגול ויתקן את אשר עיוות, או בתשלום עוונו בגיהינום תזדכך נשמתו ותתקן את אשר עיוותה, וממילא יתוקן גם מה שקלקל בעולמות העליונים, ולכן אם הוא מאותם נשמות עשוקות שגם על ע"י כל אלו לא יוכל לתקן, אלא נשמתו נכרתת ונאבדת, הרי שאותו הקלקול יתוקן ע"י כריתת נשמתו. ונמצאו דברי הכתוב מיוסדים על אדני פז, כי בסופו של דבר המום יתכן להיות רק לאדם, ולא לבורא יתברך ויתעלה. ויעלה על נכון גם פירוש נאה לדברי הכתוב "שיחת לו" שהעונש והייסורים בגיהינום או בעת חזרת הנשמה בגלגול, הם רק לאדם עצמו, ולא לו לבורא יתברך ויתעלה.
עי"ל עפמ"ש בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' ב'), וז"ל: שא עיניך וראה הקדמה אחת יקרת הערך, אשר עליה, בנוי בניין כל כוונות התפילות והזמנים מראשית השנה ועד אחריתה, הלא היא כתובה בספר שערי קדושה לרבינו מהרח"ו זלה"ה (ח"ג שער א'), שקיבל מרבינו הגדול האר"י זלה"ה, במהות העולמות בתכלית הקיצור. הנה המאציל העליון אשר האציל כל העולמות נקרא אין סוף, ואין בו שום תמונה לא בשם ולא באות ואפי' בקוצי האותיות כלל, ולכן אפילו ההרהור אסור בו, והאציל חמשה עולמות, זה נשמה לזה וזה לזה, והם עולם הנקרא אדם קדמון כנזכר בספר התיקונים, ובלשון הגאונים נקרא צחצחות, והב' עולם האצילות, והג' עולם הבריאה, והד' עולם היצירה, והה' עולם העשיה, ואלו החמשה עולמות, נקראים הוי"ה אחת, כי קוצו של יו"ד הוא עולם הנקרא אדם קדמון, והיו"ד אצילות, וה"א ראשנה בריאה, והוא"ו יצירה, וה"א אחרונה עשייה, ברם לפי שעולם הנקרא אדם קדמון הוא נעלם מאד מאד, לכך אין העסק אלא בארבע עולמות אבי"ע בלבד, כי הם אותיות גמורות, וארבעתם יחד נקראים שם הוי"ה, ע"כ.
ולפי"ז לק"מ כי י"ל שכל מה שנאמר בתורה שאין שייך פגם ומום בבורא יתברך, היינו בעולם הנקרא עולם קדמון, ומה שנתבאר ששייך פגם היינו בעולמות אבי"ע. וכיו"ב כ' בנפש החיים (שער א' פ"ו), שהפגם נמשך ונוגע בפרקי וסדרי הכוחות והעולמות שהאציל הבורא יתברך מצד שכולם נכללו בו ונתנו חלק מעצמותם בבנינו ובריאתו, ואה"נ בבורא יתברך עצמו י"ל דאין שייך פגם כלל. וכעין זה מצאתי לר' צדוק הכהן מלובלין בספר הזכרונות (מצות תשובה) שכל מה שייך פגם, הכל בעולם המלאכים. אבל בעולם הכסא שהיא כפי כינוי המחקרים לכבודו יתברך ועצמותו, אצלו ודאי לא שייך שום תוספת ותשוש כח כמו שאמר הכתוב (איוב ז') "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו". וביאר שזה מה שזכרו ז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) ששאלו לחכמה ולנבואה ולתורה מה עונש החוטא, וכולם לא אמרו על התשובה זולת הקב"ה בעצמו, והיינו כי בכולם היה קלקול ע"י העוון ובמה יתוקן אותו קלקול שכבר נעשה ע"י העבירה, אבל הקב"ה בעצמו שאצלו אין שייך שום קלקול רק החטא במה שהאדם עבר על רצונו וציוויו, בזה כיון שנתחרט ושב הרי הוא מוחל לו, ולכן הוא אומר יעשה תשובה ויתכפר. ולכן התשובה מגעת עד כסא כבודו יתברך ואצלו מתקבלת ואח"כ חוזרת בכוחו יתברך שקיבלה ומוספת ג"כ כח בפמליא של מעלה.
עי"ל כי אין קיום להשחתה בשכינה ובעולמות העליונים, שהם מתקנים ע"י הצדיקים שבכל דור ודור, ואפשר שאפי' ע"י הצדיקים בגן עדן, ומטעם זה אומר "שיחת לו לא", אבל האדם שחוטא אם ימות בעוונו, מלבד שגופו הולך לאיבוד ולעולם לא תהיה לה עוד תקנה, כמבואר בהגר"א (בפי' ליונה), גם הנשמה המום קבוע בה עד שתתוקן בגלגול או בגיהינום אם תזכה. שו"ר שכן ביאר האביר יעקב רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן (פרשת ויגש), כי השכינה חובה להתתקן ולהבנות בכל יום ע"י יראי השם וחושבי שמו, ומי שאין בו יראת השם ואין לו חלק בבניין השכינה, לו לבדו נשאר הפגם והחסרות, אבל השכינה משתלמת בכל בוקר. ועל זה אמר הכתוב "שחת לו לא בניו מומם", שלעניין השתלמות השכינה בכל יום אין עוון הרשעים מעכב, דחובה להבנות בכל יום ע"י יראי השם וחושבי שמו, ולא נשאר הפגם והחיסרון רק ברשעים שנחסר חלקם ממנה, דאין להם חלק בשכינה. וכן משמע בזוה"ק (ח"ב דף כ"ו ע"ב ח"ג דף רצ"ז), שהרשעים פוגמים בעולמות העליונים בכל מה שנוגע להם ממש, אבל לא בספירות עצמם.
