מקורות ונימוקים:
כתב השו”ע סימן תקס”ד סעיף א’ כל תענית שאוכלים בו בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושתה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא ישן שינת קבע אבל אם ישן שינת קבע אינו חוזר ואוכל ולא שותה אלא א”כ התנה לאכול או לשתות. הגה וי”א שבשתיה אין צריך תנאי וכו’…
ופירש המשנ”ב שם ס”ק ד’ שהטעם שמותר בתנאי משום שעל ידי כך, נמצא שעדיין לא קיבל עליו את התענית.
ומעיון בסוגיית הגמרא נבחין, שגדר איסור האכילה לאחר שישן איננו משום שהתענית מתחילה בפועל משעה שישן, אלא שכיון שדרך האדם כשיושן אינו אוכל יותר לכך נחשב שהסיח דעתו וכאילו קיבל עליו להתענות משעה שישן.
בדומה לכך מצאנו בסעודה מפסקת בתשעה באב ויוהכ”פ שחל התענית כשמברך בהמ”ז אם לא התנה, והטעם הוא משום שהדרך היא שמשעה שבירך וסילק סעודתו אינו אוכל ושותה עוד.
כמו כן באשה שמדליקה נרות שבת, בדרך כלל מקבלת היא את השבת בהדלקת הנרות אלא”כ עשתה תנאי, אבל אין זה אומר שמשעה שהדליקה נרות, השבת נכנסה.
לכן אף שיש איסור לאכול לאחר השינה אם לא עשה תנאי, מ”מ אם עבר ואכל אין בכך שבירת הצום אלא הפרת את הקבלה שקיבל להתענות קודם (או לקבל שבת קודם), כי יום הצום עצמו הוא מעלות השחר. לכן פשוט שבנדון דידן וודאי הצום עולה לו כצום רגיל שקיים את כולו כדת וכדין אלא שחילל את קבלתו שקיבל להתענות כבר משישן.
וכן ראיתי שכתב בשו”ת שבט הקהתי או”ח סימן ק”פ וז”ל- הטעם דאסור לאכול בלא תנאי משום דכשהולך לישון מסיח דעתו מלאכול והוי כאילו קיבל עליו להתענות משעת שינה ונמצא שאכל בשעה שקיבל עליו להתענות אבל כיון שביום התענית לא אכל כלל שפיר יכול לומר עננו וכו’…
יתר על כן, איתא בשו”ת רב פעלים חלק ג’ או”ח סימן ל”ד שכתב לדון במי שאכל ושתה אחר עה”ש והביא ראיה מהגמ’ בפסחים שבדיעבד נקטינן שהיום מתחיל מנץ החמה ולא איבד תעניתו ובאול”צ (חלק ג’ פרק לא’ הלכה ב’ בביאורים) כתב לדחות את הראיה מפסחים ופסק כדעת הברכי יוסף שכתב שמי ששתה אחר עה”ש איבד תעניתו. אולם תרוויהו מודו, שבנדון דידן שאכל לאחר שקם משנתו וקודם לעלות השחר, עלתה לו התענית.
