מקורות:
כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי’ תמ”ה), מעשה בנכרי אחד שהיה יושב ועצב, א”ל חבירו למה פניך זועפים, א”ל ראיתי בחלום שהיתי רוכב על סוס אדום והסוס אצל בהמה טמאה, א”ל חבירו זהו שימות מהרה וירכיבוהו במיטה, אמר הפותר אם יתן לו לשתות ויקנה חלומו ממנו, א”ל ע”מ כן אתן לך שיהא חלומי מכור לך, וקיבל עליו ונתן לו לשתות ומת פותר החלום ביום השני. ועוד כתב שם: אחד היה חולה עד מוות, והיה אחד מתלוצץ א”ל תקנה לי החולי שלך, תן לי כך וכך, א”ל אתן לך, מיד עמד החולה וזה חלה ומת. וכתב שם מרן החיד”א, גם אני שמעתי מאדם גדול שראה בעיניו גוי שמכר החולי והמוכר נתרפא והקונה תיכף נלכד בחולי רח”ל. והנה מה שאדם יכול לקבל על עצמו ייסורים של אחרים, אין הדבר דווקא ע”י קניין ומכירה, אלא אפילו בקבלה ללא קניין ומכירה, שהרי בכל מכירה, הקונה משלם, והמוכר מקבל את הכסף, וכאן המוכר משלם והקונה מקבל, וכיו”ב כתב בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ קנ”א), בנוגע למכירת מצוות ועוונות, שכיון שבמעשה הקניין המוכר משלם לקונה, ובכל קניין צריך הקונה שיתן למקנה, אין הקניין חל, ושכן כתבו התוס’ במס’ ב”ב (נא. ד”ה אע”פ), שהיכן שהקונה נותן שטר אין זה מועיל, שהמוכר צריך ליתן את השטר. וכן מוכח במסכת קידושין (ז.), ובשו”ע (חו”מ ק”צ), שרק באדם חשוב שקונה, שייך להחיל קניין ע”י שמקבל דמי המקח, דאז נחשב לנותן. אלא ביאור דברי הס”ח שע”י קבלת הממון וכדו’, נאות להיות כפרה על המוכר, ולכן הוא הדין ג”כ בלא קניין. וכל הש”ס מלא בדבר הזה, שמצינו להרבה חכמים שהיו מקבלים על עצמם ייסורים, כדי לכפר עוונות הדור, כגון מ”ש בב”מ (פה.) על רבי אלעזר ברבי שמעון שנתייסר הרבה, וייסוריו היו ע”י שהיה קורא לייסורים שיבואו עליו, והיינו לסבול ייסורי בני דורו, וכמו שאמרו בגמרא שם שכל השנים שהתייסר, לא מת אדם קודם זמנו, וע”ש גם על רבי הקדוש שקיבל על עצמו ייסורים. וכיו”ב כתב המהרש”א אודות מ”ש רשב”י במסכת סוכה (מה:), שיכול היה לפטור עוונות ישראל, שהיה סובל עונותיהם של ישראל בייסורים וצער שהיה לו ולבנו כל אותם י”ג שנים במערה, שהצטערו בצער מחילות, והיו מסתפקים רק במים וחרובים, שקשים לאדם כחרבות (ברכות נז.). וכן מבואר בנדרים (לט:), שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים בצערו. וכן איתא בב”מ (ל:). וכן משמע בקידושין (לא:), היה אומר דבר שמועה מפי אביו תוך י”ב חודש לפטירתו, יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו, ופירש רש”י עלי יבא כל רע הראוי על נפשו, וכן פי’ רבינו חננאל, והיינו שמקבל ע”ע ייסורים שעתיד אביו להתייסר בגיהינום. וכן ביאר בשו”ת שבט הלוי (ח”י סי’ קנ”ח), שהבן מקבל עליו ייסורים בעד אביו, והביא מספר ישעיה (נ”ג ה’) “והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו”, ועוד שם (פסוק ד’) “אכן חליינו הוא נשא”, ואמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין צח.) שמטעם זה משיח מדוכא בייסורים שמקבל עליו עונות ישראל, ואיתא עוד (סנהדרין צג.) דטעין ליה הקב”ה ייסורים כרחיים. והרמח”ל בדעת תבונות (ח”א סי’ קס”ו) כתב, שיש ייסורי צדיקים שסובלים למרות שלא מגיע להם ייסורים אלו, כי בזכות זה יזכו רשעים לעוה”ב, אע”פ שלא מגיע להם שכר. וזו מידת הדין והיושר, כשם שהצדיקים סבלו שלא כדין, כך הרשעים יזכו שלא כדין. וצדיקים אלו יזכו בזכות כך למעלה נפלאה, וכל בעל שכל היה משתוקק להיות מצדיקים אלו. וידוע מה שהובא בש”ס בכמה מקומות מעניין ברית כרותה לשפתיים, ודוגמא לזה עיין במסכת ב”מ דף ס”ח, אמנם אין משם ראיה שהייסורים יבואו על האדם במקום על חבירו.
והנה לכאו’ היה מקום לומר שכמו שאדם מקבל על עצמו ייסורי חבירו בדיבורו, כך בכל עת יוכל לחזור בו ולבקש מהייסורים שילכו, וכמו שמצינו לרבי אלעזר ברבי שמעון בב”מ (פה.), שבלילה היה קורא לייסורים, וביום היה אומר להם שילכו. אולם שוב התבוננתי דכיון דברית כרותה לשפתים, ואם קיבל אדם על עצמו ייסורים, מניין שישמעו לו מן השמים לבטל מעליו הייסורים, ומה שמצינו אצל ר”א ברבי שמעון שהיה אומר לייסורים שילכו, צ”ל דשאני גברא רבה כר”א ברבי שמעון. ועוד ראיתי למהר”ל שם שפי’ שאין הכוונה שביום היה מבקש מהייסורים שילכו, אלא שכיון שהיה מקבל ייסורי אהבה, באו עליו ייסורים כאלו שהם גוברים בלילה ואינם כ”כ ביום, ועוד פירש שם שאין הכוונה שהיה אומר לייסורים אחי ורעי בואו, אלא שבשביל שהיה חפץ בייסורים שיבואו לערב וילכו למחר, נקרא זה כאילו שאמר אחי ורעי בואו אחי ורעי לכו. עי”ל דרק בייסורין של אהבה האדם שולט עליהם ויכול לסלקן מעליו, וכן מבואר במהרש”א, ועוד משמע מדבריו שסובר כהמהר”ל הנ”ל שאין הכוונה שר”א היה בכל יום בבוקר מבקש מהייסורים שילכו, אלא כיון שבייסורי אהבה אין ביטול תורה, ממילא היו מסתלקין ביום, וכמו שאמרו בגמרא ברכות (ה.), היכי דמי ייסורין של אהבה, כל שאין בהן ביטול תורה. והנה מי יאמר זיכיתי וטהרתי לבבי וייסוריו של אהבה. ולכן ודאי שלא טוב מלכתחילה לקבל על עצמו ייסורים של אחרים, וכמו שאמרו בגמרא ברכות (ה:) על קבלת הייסורים, לא הן ולא שכרן.
אשר על כן נראה שמי שקיבל על עצמו ייסורים, ועתה מתחרט ורוצה לבטל מעליו קבלתו, נראה דלא די במה שיאמר ויבקש שילכו ויסתלקו ממנו הייסורים, אלא יעשה ג”כ התרת קללות כמו שאנו עושים בערב יוה”כ, ושב ורפא לו.
