מקורות ונימוקים:

א). כתב השו"ע (סי' תקמג ס"ב) אינו יהודי שקבל מערב יום טוב לבנות ביתו של ישראל בקבלנות, אסור להניח לעשותו בחוה"מ אע"פ שהוא עושה מחוץ לתחום. וכתב הרב ברכי יוסף (שם ס"ק א'), דאפילו אם התחילו לבנות קודם יו"ט ואינם רוצים ליבטל, ואם אין מניחים אותם לגמור שוב לא יהיו גומרים, אסור להניחם לגמור בחול המועד. ושכ"כ המהר"ם מרוטנברג (סימן קמב). והוב"ד גם בשע"ת (סי' תקמג).

והנה גם לענין שבת כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת הלכה י- יד): פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי עושה לעצמו ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר וכו'. במה דברים אמורים בצנעה שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה שהרואה את הגוי עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת. עכ"ד. והעתיק לשונו מרן השו"ע (סי' רמד ס"א). ומוכח, דכל האיסור הוא מחשש מראית העין שיאמרו שהוא שכיר יום, אבל היכא שדרך העולם לקחת בקבלנות, שאז הגוי עושה ע"ד עצמו כדי למהר במלאכתו, אין חשש זה ושרי. וכן דייק הפרי מגדים (משב"ז סק"ב) מדבריהם שמזה שלא כתבו כטעם הר"ן, דכתב דהחשש הוא מפני "שהעולם לא יודעים להבחין ויאמרו שכירי יום הם", אלא כתבו הטעם, שיאמרו "שהם שכירי יום". ולפי"ז כל שדרך העולם ליתן בקבלנות, לא יאמרו שהם שכירי יום ויש להתיר. ובאמת שהרב ביאור הלכה (סי' רמד ד"ה או) הביא שכן דעת כמה ראשונים כשיטת הרמב"ם, הלא המה, ר"ת, והרמב"ן והריטב"א ושכן משמע גם מהרא"ש. אלא שהביה"ל צידד למעשה שלא להתיר בשבת, מפני ששיטת הר"ן ג"כ לאו דעת יחידאה היא, ונשאר למעשה בצ"ע. ומ"ש הרב כה"ח (סי' רמד ס"ק ה') בשם הבית לחם יהודה שגם במקום שנהגו לבנות בקבלנות, אין להתיר לפי מ"ש הב"י דמחזי ליהו לאינשי כשכירי יום. לא"ה לא דק בלשון הב"י, שכתב בהאי לישנא: בבנין בית רגילות לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו. ולפי"ז היכא שהדרך לבנות בקבלנות תו אין חשש שיאמרו שכירי יום נינהו וכדברי הפמ"ג, ודו"ק.

ב). והנה כל זה הוא בשבת החמורה אבל במלאכת חול המועד שדעת הרבה ראשונים שאיסורה מדרבנן גרידא קיל טפי, וכן הוא דעת מרן הש"ע (סי' תקלו ס"ד), דהוי איסור דרבנן ולכן פסק כר' אמי שאפילו בתוך שלשה ימים לישיבתה מותר להחזירה, אף על גב דהוי הפסד מועט. ומבואר בבית יוסף שם בשם הרא"ש, שאע"פ שיש פוסקים לחומרא, כד' רב הונא. מ"מ לפי מה שפסקו ר"ת וריב"א שאיסור מלאכה בחוה"מ אינו אלא מדרבנן אזלינן לקולא כר' אמי. ע"ש. וכ"כ המג"א (סי' תקל) שדעת מרן הש"ע שאיסור מלאכה בחוה"מ הוי רק מדרבנן, כדמוכח בש"ע (סי' תקלח ס"א) שהתיר לזפת החביות בין קטנות בין גדולות, אף דבגמ' נחלקו בזה. וכ' בב"י, שהרא"ש הביא מחלוקת האמוראים בזה, ולא הכריע, וס"ל לרבינו שיש להקל בשניהם, משום דספקא דרבנן לקולא. וכן פסק הרמב"ם. ע"ש. והגאון רעק"א (סי' תקל) הביא הראיה מהשו"ע (סי' תקלו) שפסק מרן הש"ע להקל כר' אמי, אלמא דס"ל שאיסור מלאכה בחוה"מ הוי מדרבנן, והוסיף, שכן מוכח עוד (בסי' תקלז ס"ו) שמעמיקו עד שבעה, וכתב הרב המגיד, שטעמו של הרמב"ם שפסק ג"כ לקולא שמעמיקו עד שבעה, אף על גב דסלקא בעיין בתיקו, ה"ט משום דהוי ספק בשל דבריהם ולקולא. ע"ש. וכ"כ הגר"י טייב בערך השלחן (סי' תקל) שדעת מרן שאיסור מלאכה בחוה"מ מדרבנן, כדמוכח בסי' תקלו שפסק שמותר להחזירה אפי' בתוך ג' ימים לישיבתה. וכן מוכח עוד (בסי' תקלז) וכו'. ע"ש. והמשנה ברורה בביאור הלכה (סי' תקל) העלה ג"כ בדעת מרן הש"ע, דס"ל להקל בספק מלאכת חוה"מ, משום דס"ל שאיסור מלאכה בחוה"מ רק מדרבנן. אלא שכתב להשיג ע"ז, שהרי השאלתות ובה"ג והרי"ף והאשכול והרי"ץ גיאת העתיקו הברייתא דחגיגה (יח א) בסתם, אלמא דכולהו ס"ל שאיסור מלאכה בחוה"מ מן התורה, ואפשר שמרן הש"ע לא ראה דברי הראשונים הנ"ל וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת יביע אומר חלק ח' (אורח חיים סימן מח אות ד') מה שכתב להשיג ע"ד, והסיק, דמלאכה בחוה"מ הוי דרבנן.

ג). וא"כ בנד"ד דהוי תרי דרבנן והיינו על ידי גוים בקבלנות בחוה"מ דהקבלן גוי עושה ע"ד עצמו כדי למהר ולהשלים מלאכתו, יש להתיר האידנא, לפי שדרך העולם כולו לקחת בקבלנות ולא בשכירות יום, ואפילו בשבת דעת הרמב"ם ומרן להתיר כהאי גוונא. ואע"ג שהרב פתח הדביר (סי' רמד או' ב') כתב, שאפילו אם יעבירו קול במחנה שבנין פלוני נבנה בקבלנות, ג"כ איכא חשדא. מ"מ היינו דווקא במקום שאין דרך העולם לעשות כן וע"כ יש לחשוש שמא יבוא אחד ממקום אחר ולא יידע ולא ישמע מההכרזה, לא כן אם כל העולם נוהג היום בקבלנות, תו ליכא למיחש למידי.

ועי' בביה"ל (סי' רמד ד"ה או בסופו) שכתב, דאף אם הקבלן דרכו לשכור פועלים תחתיו שיעבדו בשכירות יום, מ"מ אם הדרך שבעה"ב שוכר את הקבלן ואינו יודע כלל מכל העסק, רק שוכר את הקבלן והקבלן דרכו לשכור לפעמים פועלים שכירי יום תחתיו, הוי ג"כ בכלל קבלנות. ובאמת שכ"כ בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' ס בד"ה הנה לכאורה), וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"א (ס"ס לב), ובשו"ת יבי"א ח"ח (סי' כח או' ו').

ד). וכן כתב להתיר הנודע ביהודה (מהדו"ק ח"א סימן יב) בחול המועד במקום צורך ונחיצות אם היה מנהג העיר כולה בקיבולת, ומה שכתב בסיומא דהאי פיסקא, לפי שהבית עומד במקום של גוים וכל סביבותיו נכרים, היינו מפני החשש שמא יבוא אחד שאינו מבני העיר ולא יידע על מנהג העיר לפי שבזמן הנודע ביהודה דרך העולם היה עדיין מנהג רוב העולם לעבוד בשכירי יום וכמ"ש שם.

אולם בימינו שהמנהג הפשוט והרווח בכל המקומות בעולם, שהקבלנים נוהגים לבצע את העבודות בקבלנות ולא בשכירות יום, תו ליכא חשדא בשכירי יום. ואע"ג שייתכן שהפועלים הם שכירי יום, מ"מ כבר נתבאר שאין נפק"מ בזה. וגם אם נמצא קבלנים שעובדים בשכירות יום, הם מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו, וע"כ יש להקל בימינו גם לדעת הנוב"י ואפילו אין הבית עומד במקום גויים, ובפרט שהנוהג היום להציב באתרי בנייה שלט ובו מופיע שמו של הקבלן המבצע. ומכל מקום נכון שבעל הבית או מי מאנשיו לא יעמדו בעת העבודה וכמ"ש הנודע ביהודה.

ושמחתי לראות שכיוונתי בזה לדברי האגרות משה (חאו"ח ח"ג סימן לה) שכתב להתיר בזמננו לפי שכל המקומות נוהגים בקבלנות ואפילו בשבת הסכים להתיר במקום צורך גדול, והניף ידו שנית בשו"ת אגרות משה ח"ד (חאו"ח סי' נב). (אלא שאם הקבלן יהודי, ורק פועליו יהודים, כתב דאין להתיר אפילו בכה"ג), ובחול המועד קיל טפי. ועיי"ש במה שתמה ע"ד הביאור הלכה שהיק' על הנודע ביהודה שהתיר, שמכיון שהוא ספק דרבנן, יש לילך אחר המיקל ואפילו בשבת, וכל שכן בחול המועד. וכן כתב להסתמך ע"ד להלכה ולמעשה לענין חול המועד בספר פסקי תשובות (סי' תקמג אות ב'), (ולא הצריך שיהא במקום הפסד או צורך גדול). אלא שהגר"מ פינשטיין לא רצה להקל לכתחילה בשבת במדינתו שפרוצים בשבת. אולם בחול המועד יש להקל אפילו לכתחילה במקום צורך. וכן כתב להתיר מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל הוב"ד בקובץ יתד המאיר (שבט תשס"ה). וגם הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר מלכים אומניך (עמ' מח) כתב להתיר, והביא שם את תשובת הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל שהסכים להקל. וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ח' (או"ח סימן כח) שהביא בשם הרבה מגדולי הפוסקים שהתירו במקום שהדרך רגילים לבנות ע"י קבלנות וכמ"ש הנודע ביהודה, ואפילו בשבת יש להתיר כהאי גוונא. ולפי"ז כל שכן בימינו שכל העולם בונה בצורה זו דגם המחמירים יודו להקל, וכל שכן בחול המועד. אולם אין להקל אלא בשעת צורך גדול, או דחק לפי שפרוצים בימינו בעבודות חול המועד.