מקורות ונימוקים:
א). בגמרא סנהדרין (דף מז.) מובא, דרבא מחלק בין מי שמת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו, מת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה. תדע, דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו’] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, מאי עבדיך ומאי חסידיך? לאו חסידיך – חסידיך ממש, עבדיך – הנך דמחייבי דינא דמעיקרא, וכיון דאיקטול – קרי להו עבדיך. אמר ליה אביי: מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין? הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי – הויא להו כפרה, הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי – לא הוי להו כפרה. תדע, דתנן: לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. ואי סלקא דעתך כיון דאיקטול הויא להו כפרה – ליקברו! – מיתה וקבורה בעינן. ע”כ.
ומבואר, שבין לרבא ובין לאביי מי שמת על ידי גוי על אף שהא רשע ואפיקורס וכד’, מיתתו כפרתו, ולרבא הטעם משום שמת שלא כדרך כל הארץ מיתתו מכפרת, ולאביי כיון שנהרג שלא בדין, מיתתו מכפרת. ונפק”מ למומר שנהרג בתאונת דרכים וכיוצ”ב, אבל היכא שמת מחמת היותו יהודי, אפילו היה רשע גמור, בין לאביי ובין לרבא מיתתו כפרתו. וכ”כ רש”י בתהלים (פרק עט): וזה לשונו: בשר חסידיך – והלא רשעים היו? אלא משקבלו פורענותם הרי הם חסידים וכן הוא אומר ‘ונקלה אחיך’ כיון שלקה אחיך הוא, כן מפורש באגדה. עכ”ל. וכ”כ בשו”ת הרד”ך (בית ל חדר ב’), שהפסוק הנז’ מדבר על הנהרגים בזמן הבית, והתם כל הרעות אשר השם שנא עשו, עבודת הבעל וגילוי עריות ושפיכת דמים ולא היה שם וידוי כלל ואפילו הכי הריגתם מכפרת עליהם. ולפי”ז פשיטא דקוברים אותם בקברי יהודים השומרים תורה ומצוות.
וכן ראיתי למהר”ח אור זרוע (סימן יד) שהעלה כן להלכה, דאדם שנהרג מתוך רשעו על ידי גויים אפילו לא שב בתשובה, חייבים להתאבל עליו ושמיתתו כפרתו. ושכן הורה אביו בעל האור זרוע. והב”ד הדרכי משה (יו”ד סי’ שמ). ואע”ג שהרמ”א נראה שהכריע, דאין להתאבל על מומר שנהרג על ידי עכו”ם, מ”מ כבר תמה על כך הש”ך (ס”ק ט’) ושאין בזה שום חולק על האו”ז, ואדרבה בגמ’ סנהדרין הנ”ל, משמע דמיתתו כפרתו ומתאבלים עליו. ולפי”ז כל שכן לאותם אלו הפרוצים בימינו שדינם קל ממומרים, שהרי גם ללא הריגתם כתבו הפוסקים שדינם כתינוקות שנשבו בין הגויים, וכמ”ש הרמב”ם (פ”ג מהלכות ממרים הלכה ג’), ולמעשה אנו נוהגים להתאבל עליהם, ראה בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סימן קסו), ובשו”ת יבי”א ח”א (חיו”ד סי’ יא אות יב), ובמ”ש אאמו”ר בספרו חיים וחסד (פ”ט הלכה יט) שיש להתאבל עליהם. ובפרט שיש צד שהרהרו בתשובה ועשו וידוי קודם מיתתם, וכפי ששמענו עדות מרבים ונאמנים ששמעו חבריהם בעת הטבח הנורא שבים ומתחטאים לפני בוראם, דבכהאי גוונא גם ברגיל לעבירה, מתאבלים עליו לפי”ד הש”ך (סי’ שמה סק”ה).
וכן כתב כיוצ”ב מרנא החתם סופר ח”ב (חיו”ד סי’ שלג) דהנהרג על ידי גוים, קוברים אותו בקברות אבותיו אע”ג שד’ מיתות ב”ד לא בטלו, והביא ראיה מההיא דסנהדרין, דהנהרג בידי עכו”ם נתכפר לו מיד טרם ראה צער הקבר, דהרי אותן שהיו מאכל לעוף שמים לא חזו צערי דקברי וגם בטרם נתנו לעוף השמים כבר קרי להו עבדיך שהרי אומר נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף, ש”מ מעתה שנקטלו קרי ליה מיד עבדיך ונתכפר להם א”כ ראוי’ ומחויב לקוברם בקבר אבותיהם לפי כבודם.
ב). איברא דנראה מדברי המהר”ח או”ז הנז’, דאין מעלתם באופן זה כנהרגים על קידוש ה’, והיינו משום שנהרגו שלא מרצונם, שהרי המשיך וכתב שם: כל שכן עד סוף כל העולם, שהנהרג ‘מתוך צדקו’ בידי גוים, כגון אלו ‘הקדושים’ שנהרגו בידי גוים על קידוש הב”ה ונתקדשו על יחוד שמו יתברך שמתאבלין עליהם, עכ”ל. ובאמת שכן נראה מדברי החינוך, (פרשת אמור מצוה רצו): שורש מצוה זו [של קידוש ה’] ידוע, כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב. והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עכ”ל.
אולם בשו”ת מהרי”ל (סימן עב או’ ג’) נראה דפליג על דברי המהר”ח, שהרי כתב בזה”ל: ומה שכתבת בהני דנהרגו מתוך רשען דמיקרי קדוש וחסיד, אין הכי נמי, קרא נמי כתיב, נתנו נבלת עבדך וגו’ ומוקמינן בהני דנהרגים מתוך רשען ‘וכל ישראל קדושים הם’, עכ”ל.
ודברי המהרי”ל צ”ע, שהרי לא מתו מרצונן אלא בע”כ, ואעפ”כ מיקרי קדושים, ונראה לבאר ע”פ מ”ש רבנו בחיי עה”ת (פרשת כי תצא פרק כב, ח’): כי כל הנבראים כלן נבראו בחפצם ורצונם, והקב”ה הודיעם בראשית הבריאה כל עניניהם כלם וכל המקרים העתידים לבא עליהם, וכן הודיעם ימי חייהם ומיתתם היאך תהיה, וכן ענין מזונותם אם בריוח אם בצער אם ע”י עצמן אם משל אחרים, וכן דרשו רז”ל: כל מעשה בראשית לדעתם נבראו לצביונם נבראו, שנאמר: (בראשית ב, א) “וכל צבאם”, והכל רצו וקבלו, ועל זה אמרו, ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, ואף על פי כן יש עונש גדול למי שמסבב, ולכך ועשית מעקה לגגך. עכ”ל. ובאמת שכבר קידמו רבי יעקב סקאלי בספרו תורת המנחה (פרשת מטות – מסעי דרשה סד), יעו”ש באורך.
ולפי”ד יש לבאר, שכיון שחפצו במיתה זו קודם ביאתם לעולם, ע”כ נחשבים כקדושים דזוהי המיתה שבחרו מרצונם לעצמם. ואע”ג דמסתבר שמדרגות מדרגות יש בזה, מ”מ פשיטא שלכל הדעות ניתן לקוברם בחלקת שומרי שבת.
וכן כתב בשו”ת משנה הלכות (חלק טז סימן קכא) שדינם כמתו על קידוש ה’, שנשאל מהגר”י זילברשטיין על אותו שנהרג במלחמת המפרץ מטילים אם נקרא שמת על קידוש ה’? והשיב דכל מה שנחלקו אביי ורבא והראשונים אם בעינן שיעשה תשובה או לא, זה מיירי בכה”ג שנהרג ע”י גויים מפני עוון שעשה כגון שגנב או פשע באיזה דבר ובשל זה רוצים להורגו שלא כדין, אבל בכה”ג שהגויים באו על ישראל להורגם מפני שנאתם היוקדת לישראל הרי שמי שמת על ידם חשיב נהרג על קידוש ה’ משום שבמותו מתפרסם שמו של השי”ת בעולם וזה עצמו הכפרה על עונותיו. וכתב, ולפענ”ד פשוט דעקדה”ש מיירי בכל יהודי שנהרג במלחמה כזו והגויים זרקו הסקאדים להרוג יהודים בארץ ישראל בכל מקום שהם בשביל שהם יהודים והיהודים אינם בורחים שיש בידם לברוח ונהרגים בשביל שהם יהודים הרי זה בכלל מקדש השם, שמת ע”י מלכות של עכו”ם בשביל שהוא יהודי ואפילו שהוא מן הכת של ירבעם בן נבט וחבריו אבל מ”מ הוא בכלל עוה”ב ואין זה ענין שנהרג מגוים והוא עומד ברשעו שהביא הלבוש ז”ל.
ג). מיהו נראה דאין דינם כהרוגי מלכות הנז’ בתלמוד בבא בתרא (דף י’:), אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו? אילימא ר”ע וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא? פשיטא, בלאו הכי נמי! אלא הרוגי לוד. דיעויין ברש”י תענית (דף יח:) דפירש, דהרוגי לוד הם פפוס וטוריינוס, והתם צדיקים גמורים היו ומגדולי הדור, וכמ”ש הגר”א הובא בהקדמה לברכת שמואל ח”ד, ובספר אמרי נועם להגר”א. וע”ע בסדר הדורות. וכ”כ הרמב”ם באיגרת השמד שהרוגי לוד היה בהם תורה ומעשים טובים.
מיהו מ”ש (שם) הרמב”ם וז”ל: איש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, ‘אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחביריו’, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם, וכך אמרו עליהם השלום, מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון רבי עקיבא וחביריו, וכל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים – אלה הרוגי לוד. עכ”ל. הרי שפירש שגם אם עוונותיו רבו למעלה ראש, זוכה לעולם הבא. מ”מ לא מפורש בדבריו שנקרא קדוש. ועוד, דהתם איירי שנהרג מרצונו על קדושת ה’. וע”ע בספר דרך שיחה להגרח”ק זצוק”ל (פר’ מקץ עמ’ קלח), ובספר בינה ודעת (סימן כ).
