מקורות ונימוקים:

א). לא מבעיא שאם צולמה התמונה על ידי גויים שיש להתיר הדבר, מאחר וגוי אדעתא דנפשיה קעביד ואפילו בשבת מותר להינות וכמבואר בשו”ע (סי’ רעו). ואע”ג שאם היו מצלמים עבור הישראל, היה נאסר עד מוצ”ש בכדי שיעשו, מ”מ אותם רשתות טלוויזיה של גויים עושים זאת עבור כל העולם וישראל מיעוטא נינהו. ועוד, שמקבלים ע”כ שכר ועושים כן לצורך עצמם ופשיטא דמותר להינות מתמונות אלו ואפילו בשבת. וכי קמבעיא בתמונות שצלומו ע”י ישראל מומר בשבת.

ב). והנה בספר ארחות שבת ח”ג (פרק כה) כתב חידוש בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל שתמונות אלו אסורות לעולם לפי ש”בכדי שיעשה” בתמונות שלא ניתן להשיגם לאחר השבת, הוי לעולם שהרי אין יכול להשיג מאורע זו אלא בשבת, ולא מהני אם ימתין שיעור מועט ולא דמי לכל מעשה מלאכה שעשה יהודי מומר בשבת דבעינן שיעור בכדי שתעשה המלאכה, ותו לא.

והנה ראשית כל אפתח בדברי הרמב”ם (פכ”ג מהלכות שבת הלכה ח’) שכתב: המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן, במזיד לא ישתמש בהן עד למוצ”ש. ומבואר בדבריו, דאע”ג שעשה איסור דרבנן דמיחזי כמתקן כלי, אעפ”כ יש להתיר במוצ”ש מיד אפילו עשה כן במזיד ואפילו לעושה המלאכה עצמו. ואע”ג שהרמב”ם (פ”ו מהלכות שבת הלכה כג) כתב, שישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם. וכן פסק השו”ע (סי’ שיח ס”א). ומבואר שיש חילוק בין עשה איסור תורה לבין עשה איסור דרבנן, דבאיסור דרבנן לא קנסו במעשה שבת אפילו לעושה המלאכה בעצמו כ”ש לאחרים. וכ”כ המשנה ברורה (סי’ שיח ס”ק ג’), ובביאור הלכה (סי’ שיח ד”ה המבשל) בשם הגר”א והחיי אדם, יעו”ש, וגם הביא דברי הר”מ הנ”ל להוכיח כן. וכן העלה להלכה בס’ חזו”ע – שבת ח”ה (עמ’ ב’) וכדברי הגר”א.

והנה לענין צילום במצלמה בשבת במצלמות דידן, אין בזה משום איסור צובע ולא משום איסור כותב, שהרי אינו בדיו וסממנים וכן לא עושה את מלאכת הכתיבה והציור בידיו בדרך כתיבה אלא נעשה ממילא, ואיסורו מדרבנן. דומיא דמ”ש המג”א (סי’ רנב סק”כ) לענין טוחן חיטים ברחיים של מים שאין בזה אלא איסור דרבנן לפי שלא הוי דומיא דמשכן שנעשה ממילא ולא דמי לטוחן חיטים בידיים. ומיניה לנד”ד. וכ”כ אחרוני זמננו, ראה בשו”ת הר צבי (חיו”ד סי’ רל), ובשו”ת בצל החכמה ח”ו (סי’ סה או’ ב’), ובס’ חזו”ע – שבת ח”ה (עמ’ קעב) דצילום הוי איסור דרבנן. וכיון שכן אין לאסור מעשה שבת בנד”ד.

ואפשר דהגרי”ש איירי לגבי מצלמות שהיו בדור הקודם שהיה בהם “פילים” ונעשה תיכף תמונה ויש בזה משום רושם או משום מכה בפטיש. ועוד, אפשר שבזמנם ה”פלש” היה ע”י הבערה, לא כן בזמננו שהכל נעשה על ידי “לדים”, ואין שום איסור דאורייתא בדבר. וה”ה לענין הסרטות וכמ”ש בס’ חזו”ע – שבת ח”ו (עמ’ קנ) באורך דהוי איסור דרבנן.

ובפרט שההנאה זו אינה דומה לשאר הנאות שנהנה גופו כאכילה מדבר שהתבשל בשבת וכיוצ”ב, אלא הנאה זו הוי הנאה של קול מראה וריח, שאין בהם איסור דאורייתא לפי שאין בהם ממש וכדאי’ בגמ’ פסחים (כו.), קול מראה וריח אין בהם משום מעילה. ואע”ג דאיסורא מיהא איכא. מ”מ איסור זה הוא מדרבנן בעלמא. וכ”כ ר’ ירוחם הובא בב”י (יו”ד סו”ס קמב) דשמיעת כלי שיר של עבודה זרה או הסתכלות בנויי עבודה זרה, הוי איסור דרבנן. וכן פסק השו”ע (שם סעיף טו). וע”ע בתוס’ סוכה (דף נג. ד”ה אשה). וה”ה בשאר איסורים וכמ”ש החתם סופר בחידושיו לחולין (פט.). וכיון שהנאה מהם הוי איסור דרבנן קל לפי שאין גופו נהנה, יש לומר דרבנן לא גזרו באיסור דרבנן באופן זה על איסור מעשה שבת. ואע”ג שהפרי מגדים (משב”ז סי’ רנב סק”ז) כתב, שאם תיקן עכו”ם שעון המשמיע קול בשבת בשביל ישראל, אפשר דאסור ליהנות ולידע השעה, כמו נר שהודלק בשביל ישראל, אף על גב דלית ביה ממש בשמיעת קול. שאני התם שעשה איסור תורה בתיקונו, משא”כ בנד”ד דהוי איסור דרבנן כפי שנתבאר, אף לדידיה שרי. ואע”ג שהפמ”ג ס”ל דגם מעשה שבת באיסור דרבנן אסור וכמ”ש (במשב”ז סי’ שיח סק”ב), בנד”ד דהוי תרי דרבנן קיל טפי.

ג). ועוד נראה להתיר מטעם אחר, דהנה בישראל שעשה מלאכה בשבת לא בעינן להמתין בכדי שיעשו ומותר למוצ”ש מיד וכמבואר בשו”ע (סי’ שיח ס”א), ומאידך בגוי בעינן להמתין במוצ”ש בכדי שיעשה וכמבואר בשו”ע (סי’ שכה סעי’ ה’), והטעם דבעי להמתין כתב רש”י בביצה (כד:) כדי שלא ייהנה ממלאה שנעשית בשביל ישראל בשבת, ומה שלא אסרו מטעם זה גם בישראל כתבו התוס’ בחולין (דף טו.) והרא”ש (שם פ”א סי’ יט) שאין זה שכיח שיעשה ישראל מלאכה בשבת. והב”ד המג”א (סי’ שיח סק”א). אולם התוס’ בביצה (ביצה כד: ד”ה ולערב) כתב דהטעם דבעינן להמתין בכדי שיעשו, דכשיהיה מותר למוצ”ש מיד יבוא לומר לאינו יהודי לעשות עבורו בשבת דאמירה לגוי קיל טפי. וכ”כ הט”ז (סק”א). ולכאו’ הנפק”מ בין הטעמים, בישראל מומר דלפי התוס’ אין חשש שיבוא לומר לפי שיעבור באיסור תורה של לפנ”ע, וא”כ אין צריך להמתין במלאכתו שיעור בכדי שיעשה, ולפי רש”י יש לאסור שהרי לצערנו מצוי מאוד חילולי שבת אצל ישראל מומרים. וכן ראיתי לפרי מגדים (סי’ שכה ס”ק כב) שהסתפק בישראל מומר שעשה מלאכה בשבת אם ישראל צריך להמתין בכדי שיעשה. ותלה ספיקו בזה. וראה גם במ”ב (סי’ שיח סק”ה) דהביא בשם הפוסקים ב’ טעמים להתיר מיד מלאכה שנעשתה בשבת ע”י יהודי, ומומר תלי בב’ טעמים אלו, דלפי הטעם שלא ישמע לו, בעוונותינו הרבים כיום שפרוצים מאוד בחילול שבת, יבוא לשמוע לו, ולפי”ז אין להתיר, וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ נד או’ ב’). אולם לטעם הראשון שאמירה לגוי קיל בעיניו, באמירה ליהודי דהוי איסור לפנ”ע חמיר טפי. ועי’ בקהילות יעקב – קנייבסקי (שבת סי’ ז’) שהאריך ג”כ בנפק”מ זאת למעשה. ולפי”ז בנד”ד יש עוד צד להתיר לפי”ד הראשונים הנז’, שהרי כל סברת הגרי”ש היתה רק לצד שיש להמתין בכדי שיעשה, ובזה כתב לחדש שהשיעור בזה בתמונות ובמאורעות הנקרים רק בשבת, הוא לעולם, אבל אם אין צריך להמתין כלל פשיטא דלא מתחיל האיסור.

ד). ועוד נראה, לפמ”ש המג”א (סי’ שיח סק”א) לדון היכא שבישל יהודי בשביל ישראל, האם נאסר לאותו ישראל עולמית כמבשל בעצמו, או דלמא הוי כאחרים ומותר למוצ”ש מיד. וכתב לדמות למ”ש השו”ע (יו”ד סי’ צט סעיף ה’) דמי שנתבטל עבורו איסור, קנסו חכמים לאסור את המאכל בשבילו כמבטל לעצמו. אלא דשוב כתב המג”א דלפמ”ש הב”י שם ביו”ד דדוקא התם חיישי’ שיאמר לעכו”ם לבטלו, אבל הכא הא בלא”ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו”ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו.

וכתב הכתב סופר (חאו”ח סי’ נ) דמאחר והמג”א דימהו לדין מבטלין איסור לכתחילה, הנה שם מבואר בט”ז (סי’ צט ס”ק י’) דאם היהודי לא ידע בעת הבישול שמבטל עבורו, יש להתיר דדוקא כשנעשה הדבר בידיעתו וברצונו יש לאסור למבטל. והסכימו עימו הפרי תואר והפרי מגדים. ואע”ג שהפרי חדש פליג, וע”ע בהגה’ רע”א (שם) בשם הריב”ש. מ”מ יש להתיר היכא שנעשה הדבר באקראי, ורק היכא שמבשל בקביעות כתב לאסור, יעו”ש. וע”ע בשו”ת מחזה אברהם ח”א (סימן מח), ובשו”ת מנחת יצחק – וייס ח”ג (סי’ עט אות טו) שהיקלו ג”כ בזה. וא”כ בנד”ד דאותם שנהנים מהתמונות לא נעשה הדבר בשבת בידיעתם וברצונם של הצופים, יש להתיר לפי סברת הט”ז בשם המהרש”ל ואין צריך להמתין בכדי שיעשה. (ובמרחץ שחימם גוי ורוב אנשי העיר יהודים ונאסר עד מוצ”ש בכדי שיעשה אע”ג דלא ידעו שחימם עבורם, התם נעשה ע”י גוי דחמיר טפי לפיכך בעינן בכדי שיעשו, לא כן בנעשה ע”י יהודי וכפי שנתבאר). ומשום מסייע ולפנ”ע פשיטא שאין לאסור בנד”ד.