נימוקים ומקורות
א. חשיבות הטבילה במקווה
הנה בשלחן ערוך (סימן פח) נתבאר, דמעיקר הדין מותר לבעל קרי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל גם בלא טבילה. ומעיקר הדין אין שום חיוב על האנשים לטבול אף לקריין. ואמנם בשו”ת מן השמים (סימן ד’) שאל אם יש לסמוך על הירושלמי ולומר כי תקנת עזרא לא נתקבלה בכל המקומות, ובמקום שנהגו נהגו ובמקום שלא נהגו לא נהגו. או דהלכה כדברי הגאונים שאמרו שצריך טבילה. והשיבו לו: ועבדתם את ה’ אלקיכם, הוי אומר זה תפלה. ואפשר טמא ומקריב קרבן. ואחרי זה השיבו לו: שמענו מאחורי הפרגוד לטהר כל ישראל יחד אי אפשר, אך אם יטהרו שליחי צבור בכל מקום, ימהרו ביאת הגואל. ובכל מקום מוגש לשמי ומנחה טהורה אבוא אליך וברכתיך. וסיים, והאיש אשר יעשה בזדון וכו’ ומת האיש ההוא. עכת”ד. אך בילקוט יוסף (או”ח סימן נג הערה כט) הביא שדעת אביו מרן הגרע”י זצוק”ל ששליח ציבור שאינו נזהר בטבילת בעל קרי, אין להעבירו ממשרתו בשל כך, ויכול לסמוך על דברי הש”ס והפוסקים המקילים.
אמנם ידוע שגדולי ישראל בכל הדורות הקפידו על טבילה זו, וכן שאר עמך בית ישראל, בפרט אותם ההולכים לאורם של גדולי החסידות.
ובחשיבות הטבילה, הביאו בשם רבי אהרן הגדול מקרלין שאמר “מקווה אינו מצווה, אבל הוא מביא את האדם לדרגות של קדושה וטהרה שהמצווה הגדולה ביותר אינה מביאה”. ובספר כתר שם-טוב נאמר, שהבעש”ט זכה לכל ההארות והדרגות שהשיג – בזכות הטבילות שהיה טובל תדיר.
ובספרי החסידות מבואר שהטהרה במקווה מועילה לטהרת הנפש ולהכנה טובה לכל דבר-מצווה. ועוד נאמר בהם שטבילת-טהרה מטהרת את הגוף מטומאתו ומזככת את הגוף יותר מכפי שהיה. כלומר גם אם לפני הטבילה לא היה טמא, אלא שגם טהור לא היה, והטבילה מטהרתו ומזככתו.
והרה”ג אברהם ישראל שליט”א בספרו “ואין למו מכשול” חלק י’ (הליכות והנהגות לבעלי תשובה) כתב שדרכו של ראש ישיבת ‘פורת יוסף’ הגאון חכם משה צדקה שליט”א, לייעץ לכל אותם הסובלים מבעיות של טרדת המחשבות והבלבולים, שיקפידו על טבילת המקוה. וזכה לכוון בזה לדעת הגאון רבינו חיים בן עטר זצ”ל בספר ראשון לציון (משלי) על הפסוק “בני אם תִקח אֲמָרָי” שכתב: כאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשינה, צריך לטבול במים להעביר המחשבה העולה על רוחו. וגם הגאון יעב”ץ בספר מגדל עוז (פרק ט) כתב, שהטבילה במקוה מטהרת את הלב, כי “לב טהור ברא לי אלהים” ראשי תיבות “טבל”, וממנה נמשך טוהר המחשבה במח.
ב. שמירת הראייה והמחשבה במקווה.
האדמו”ר מתולדות אהרן בספרו טהרת הקודש (ח”ב מאמר מקוה ישראל פרק ו, וע”ע בשלחן הטהור דף מ עמ’ ב) כתב שבלכתו לטבול במקווה יזהר שלא להסתכל בערוות אחרים ושלא יגרום לאחרים להסתכל בשלו, שאם אינו נזהר יתכן שהפסיד בהליכתו למקווה הרבה יותר משירוויח. והתריע באותם אנשים פתאים, אשר עומדים שם ערומים בלי בושה ומורא שמים עליהם, ומסיחים זה לזה כאילו יושבים במסיבת רעים, ובזה מושכים עליהם זוהמה וגורמים רעה לעצמם. [ולא אמנע מלספר, כי פעם אחת בהיותי במקוה, ראיתי אחד שבעודו ערום לגמרי דיבר בפלאפון עם חבירו כשהוא הולך הלוך ושוב לאורכו של חדר ההלבשה במשך כרבע שעה (מכניסתי עד צאתי), וכדאי בזיון וקצף].
ובספר ‘דרכיו ראיתי’ (ענף ג אות י) מובא שהאדמו”ר מערלוי, אף שהיה מחשיב מאוד את הטהרה במקווה, בכל זאת היה אומר, כי מי שירא שלא ישמור עיניו כראוי, עדיף שלא יטבול כלל. והיה נותן אזהרות וגדרים רבים לשמירת הטהרה במקווה.
וראה בספר ישראל קדושים (פרק ז) שהאריך בזה, ובסוף דבריו העלה שיש להעמיד שומרים במקוואות כדי למנוע מכשולות ושכן הנהיג האדמו”ר מסאטמר. ובעל ה’שבט הלוי’ הגר”ש ואזנר זצ”ל (במכתב שנדפס בטהרת השבת כהלכתה עמ’ קעח) קבע תקנה במקומו, שלא לשהות זמן רב במקווה אלא לטבול ולצאת מיד. וגם גאון עוזנו מרן רבי עובדיה יוסף זצ”ל (אביר הרועים ח”ב עמ’ 157 בהערה) היה מזהיר שיטבלו אנשים בצניעות וביחידות כפי האפשר.
ג. זהירות מהסתכלות בערוות חבירו.
בספר חרדים (פרק מה “לא תעשה מדברי קבלה התלויות בעין” אות ד) ובערוך השולחן (אה”ע סימן כג סעיף ד) נראה שלהסתכל על ערוות חבירו, הוא איסור מדינא, אך בספר אבן ברורה (אה”ע שם הערה שנא) כתב שלי המבואר בפוסקים (המובאים שם בהערה שלו) שהעיקר להלכה בזה על פי הפשט שהענין שלא להסתכל על ערוות עצמו אינו אלא מידת חסידות, הכא נמי לעניין להסתכל על ערוות חבירו אינו איסור אלא רק מידת חסידות. וע”ע בזוהר (שמות דף סו עמ’ ב).
והנה הט”ז (יו”ד סימן קנג ס”ק ג) כתב שבזמננו אסור לרחוץ עם גוי או ישראל ערומים כיון שמסתכלים זה בזה, עיי”ש. ומבואר דפשיטא ליה שהדבר אסור, ומזה הוציא לאסור גם רחיצה בגילוי ערוה. אמנם הג”ר מרדכי גרוס שליט”א בספרו ‘אום אני חומה’ (חידותם משתעשעות סימן קפז אות א) כתב דאנן לא קיימא לן כהט”ז דהא כולהו נהיגי להתרחץ עם בני אדם אחרים, עיי”ש דהיינו משום שמסתמא יכולים להעמיד עצמם מלהסתכל בערוות חבריהם, הא לאו הכי יש להם להימנע. וכבר הבאתי למעלה שאצל עדות המזרח והמערב בארצות מוצאם לא נהגו להתרחץ ערומים איש כנגד רעהו, וזה כפי מה שראיתי בספר יסוד המערבי (אוחנא, עמ’ ז) ושו”ת מעשה נסים (ח”ה ס”ב עמ’ כב) וקובץ אור תורה (תשרי תשמ”ח סימן ב) ושו”ת ברכת יהודה (ח”ד אה”ע ס”י הע’ 2) עיי”ש, ומכל מקום כהיום בארץ ישראל שהמנהג השתנה, נראה שכבר אין איסור בדבר, וכל אדם לפי מה שהוא.
ד. כיסוי ערוותו במרחץ, ואיסור נגיעה בערוותו
בגמרא שבת (מא.) מבואר שכאשר יורד לנהר אינו מניח ידיו כלפי מטה, אך כשעולה מניח ידיו או ששח עצמו ומסתיר ערוותו. ופירש רש”י, שכאשר יורד לטבול פניו כלפי הנהר, ואין אנשים שרואים אותו ולא שייך עניין צניעות, וממילא אסור לכסות ערוותו משום שנראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, אך כשעולה מן הנהר ופניו כלפי העם מותר לכסות משום צניעות. וכן נפסק להלכה (מג”א או”ח ס’ ב ס”ק ב ומשנ”ב שם ס”ק א). וידידי הרה”ג יעקב לוי שליט”א בספר גן נעול (קדושה פרק ה הערה 45) הביא מהפוסקים שזה לאו דווקא בנהר, אלא גם בבתי מרחצאות או מקוואות של זמננו הדין כאן, שכשהוא נגד העם יש לו לכסות ערוותו וכשהוא נגד המים ואין מולו אנשים יכול לגלותה. ועיי”ש שאין הדבר תלוי אם פניו לנהר או אחוריו לנהר וכדומה, אלא הכל לפי הענין, ואם יש אנשים בנהר והם רואים אותו יש לו לכסות, ומאידך אם עולה הוא מן הנהר ואין לו רואה אין לו לכסות ערוותו.
[והנה רחש לבי לומר, שכל האיסור שלא להסתיר ערוותו, היה נוהג בזמנם שהיו מצויים בין הגויים, ושייך ענין זה שנראה כמתבייש בבריתו של אברהם אבינו, משא”כ בזמנינו שכולם סביבנו יהודים, ובפרט במקוואות, לא עולה על לב מאן-דהו שהכיסוי זה מחמת שמתבייש בבריתו של אברהם אבינו, וכל הענין של שינוי צורת האבר מחמת המילה אינו נמצא כלל במודעוּת של האנשים, ומכיון שכל האיסור הוא מחמת מראית העין שהיום אינה שייכת כלל, יש לומר שהאיסור התבטל. אמנם יראתי למחוק דין המפורש בגמרא והובא בפוסקים כאמור, וצ”ע].
ודע, שיש שהקפידו שלא להסתיר ערוותו בעת ההתלבשות בחדר ההלבשה במקווה, וכן משעת הפשיטה עד שעד הטבילה וחוזר חלילה, והיו אף שהיו גוערים במי שמתלבש בצניעות במקווה. אך אין דבריהם נראים להלכה, וכמו שכתב בגן נעול (עמ’ שיא) עיי”ש ודו”ק.
ומה שכתבתי ליזהר שלא ליגע בערוותו, דין זה מפורש בשו”ע (או”ח סוף סימן ג ואה”ע סוף סימן כג) עיי”ש (בשו”ע ובנושאי כלים) פרטי הדין, וראה עוד בארוכה בספר גן נעול (קדושה פרק ו) ואכמ”ל.
ה. לטבול כשהוא לבוש בבגד תחתון
ומה שכתבתי להתיר לטבול עם בגד תחתון הצמוד לגוף, הנה בספר האשכול (ריש הלכות קריאת שמע ותפילה) כתב שאין חציצה פוסלת בטבילה זו אם לא חציצה ברוב הגוף דהוי כאילו לא טבל כלל. וראה בספר משנה ברורה (ביאור הלכה סימן פח סעיף א) שמצא להאשכול ובזה פשט ספיקו של השערי תשובה. וע”ע בשו”ת שבט הקהתי (ח”ג סימן רמה) מה שביאר בזה. וכן העלה בשו”ת ויען יוסף (או”ח סימן מו) שאין להקפיד אלא על חציצה הפוסלת מדאורייתא, והובא בספר ‘אוצר הטהרה’ (עמ’ רנב), עיי”ש. [ובאמת בלא”ה בעיקר הדין, בבגד תחתון העשוי כותנה המצוי בינינו, שהוא סופג מים לגמרי, נראה שאין בכלל בעיה של חציצה, ואכמ”ל בדין זה. והנה יש שהביאו ראיה לאסור חציצה בטבילת עזרא, מהגמרא יומא (פח.) שהרואה קרי צריך לשפשפו קודם שיטבול. ויש לדחות הראיה, ודו”ק. ועכ”פ להאמור גם אם נחמיר בחציצה ממש אין צריך להחמיר לפשוט ממנו את התחתון].
ודע, שגם בשבת מותר לטבול עם תחתון המכסה את ערוותו, ואין בזה בעיה של כיבוס וכדומה. וכמובא בפסקי תשובות (או”ח סימן שו ס”ק ו). ודבר זה מצוי, שנמצאים בנופש ליד הים ורוצים לזכות לטבול בשבת. אלא שיש כמה פרטים אחרים שצריך לשים לב שלא להיכשל בהם בשבת קודש.
