מקורות והרחבת העניין
המבט התורני מצד ההיבט הבריאותי
א. כפתיחה לדברים, ראוי לציין שהרמב”ם בחיבורו ‘הנהגת הבריאות’ (אות ז) ממליץ על אכילת בשר, וכותב כי מיני הבשר אינם כולם טבע אחד ואינם משובחים בשווה, אבל הטוב שבמיני הבשר ההולכים על ארבע הוא בשר הצאן הרועה באחו והוא בן שנתו ופרים מסורסים הממוצעים בשומן, וטוב שבבשרו הראשון החלק הקדמי ממנו, ומה שמחובר לעצם וכן מה שבבטן רע, והשומן כולו רע ישביע אבל יפסיד הבישול וימנע תאות המאכל ויוליד ליחה לבנה, וכן ראשי הבהמות מותריהם הם יותר ממותר שאר האיברים, וכרעיהם הם נעדרים המותרות ואין מזונם רע, והשה אין טוב בו, ואולם הגדי היונק טוב המזון קל להתבשל, ובשר העופות בכלל יותר קל מבשר הבהמות ויותר ממהר להתבשל. ובהלכותיו (דעות פ”ד ה”ז) כתב הרמב”ם, שכשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר העוף, בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה אוכל בתחילה בשר דקה. והכלל הוא שלעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחר הכבד.
וכבר פתח הרמב”ם שם (בפרק הנזכר) בהלכה הראשונה, כי הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. והדבר הראשון שמנה שם הרמב”ם הוא שלעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב. ובהמשך (בהלכה טו) כתב שאכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל החולאים, ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה. ועיי”ש בכל דבריו (ושו”ר מה שהרחיב הגאון הרב זמיר כהן שליט”א בשיחותיו ‘האדם והנפש’ מאמר כב), ויש לדון האם אמרינן שהשתנו הטבעים בענין זה ויש דברים שבעבר לא היו בריאים לגוף וכיום הם בריאים או איפכא, וצ”ע. ועכ”פ חזינן שאף לפי ההקפדות של הרמב”ם, אין מניעה מלאכול בשר, אלא רק יש כללים מה סדר האכילה וכן יש הוראה כללית לא למלא כרסו עד להתפקע.
ובנותן טעם להזכיר כאן גם מה שמובא בגמרא הוריות (יג:) שהאוכל לב של בהמה משכח תלמודו, ובספר תשב”ץ קטן לתלמיד מהר”ם (סימן תקנח) כתב שהוא היה מונע עצמו גם מאכילת לב של עוף, ובדברי המקובלים (עי’ למהרח”ו ב’שער המצוות’ פרשת וילך, ולמהר”י צמח ב’נגיד ומצוה’ דברים השייכים לסעודה) מבואר שגם לב של חיה אין לאוכלו, והטעם כתב מהרח”ו (שם) כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית ואם יאכלהו האדם מתקשרת בו נפש הבהמית ההיא לגמרי וגם היצר הרע מתקשר בו. ובבן איש חי (ש”ב פרשת אחרי הל’ יא) הוסיף שלפי האריז”ל, גם מוח וכבד מטמטמים לבו של אדם ואין לאכלם, וסימן לדבר מל”ך שזה ר”ת מח לב כבד. ובשמן המשחה (להג”ר מרדכי בן שמעון, ח”א עמ’ קצה) העיר שלא נמצא כן בדברי האר”י, וביאר שכוונת הבא”ח כמש”כ בכף החיים (סימן קנז ס”ק כח) שהזהירות בזה היא עפמש”כ האריז”ל (עץ חיים שער כ פרק ה ושער מ פרק יב) שעיקר גילוי הנר”ן (נפש רוח נשמה) הם במח לב כבד ושם מושבם. וע”ע בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח יו”ד סימן ט) ויביע אומר (ח”ב יו”ד סימן ח אות ג ד”ה ובהיותי), ואכמ”ל.
שיטת הצמחוניות והטבעוניות אינה דרך התורה
ב. כעת נבוא לדון על השיטה הדוגלת ב’צמחוניות’ ותופסת שיש איסור עקרוני לאדם לאכול בשר מן החי. ותחילה אעתיק לשונו של הגאון רבי אביגדור מילר זצ”ל (בשו”ת שבגב גליון ‘תורת אביגדור’ ויקהל-פקודי תשפ”ג) שנשאל על כך והשיב שכמובן מי שאינו אוכל בשר מטעמי בריאות או פרישות זה בסדר גמור. לעומת זאת, אדם שאינו אוכל בשר מטעמים אידאולוגיים, משום שהוא מאמין שמבחינה מוסרית הדבר אינו נכון, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אין כל ספק שאכילת בשר הוא דבר נכון וראוי מבחינה מוסרית, ומי שסובר אחרת הרי הוא אפיקורוס. אדם כזה אינו יהודי, כי אי אפשר להיות יהודי ולאמץ השקפה שהיא נגד התורה. התורה מלמדת אותנו כי ‘הארץ נתן לבני אדם’, לכל מין האדם, ובפרט לעם ישראל. מי שמערער על זכותו של המין האנושי לאכול בשר של בעלי חיים, מערער על עצם סמכותה של התורה הקדושה, הקובעת כי המין האנושי הוא המין המכובד והמובחר ביותר.
ולשון חריפה זו של אחד מגדולי הדור האחרון בארצות הברית, תהא חופפת עלינו במאמר זה, בבחינת “וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹש” (תהלים פרק קיט פסוק מו), ובפרט שבעוסקי בענין זה ראיתי שיש כאלה אשר מנסים ליצור מצג שוא כאילו שהתורה היא שאוסרת לאכול בשר בהמה חיה ועוף, ומביאים על כך ראיות למכביר, אשר כולם אינם אלא שיבוש הכתובים, וכפי שנראה לפנינו, ולא נחסוך במילים ובמקורות, וגם זה בבחינת “וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי” (שם פסוק מה), שעל ידי הרחבת הענין על כל צדדיו יוצא הוא ברור כדבעי והשמלה פרוסה לכל מי שמבקש את האמת.
דין אכילת בשר לאדם הראשון ולנח ובניו
ג. בגמרא סנהדרין (נט:) אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א כט-ל) “לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ” – ולא חית הארץ לכם, וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (שם ט ג) “כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל”. יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו, תלמוד לומר (שם פסוק ד) “אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ”. ועיי”ש שהקשו מפסוקים בפרשת בראשית שנאמר שהאדם רודה בדגת הים ובעוף השמים, ותירצו דהיינו רק למלאכה ולא לאכילה. ועוד הקשו ממה שנאמר שאדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, ותירצו ששם מדובר בבשר היורד מן השמים, והביאו מעשה לדוגמא שאכן יש כזה דבר שבשר יורד בדרך נס מן השמים.
והתוספות לעיל (נו:) בד”ה אכל תאכל ולא אבר מן החי, הקשו מה שייך אזהרה לאדם הראשון שלא יאכל אבר מן החי, הרי אמרינן הכא דלא הותר לו כלל בשר לאכילה, ותירצו דהיינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא (ויל”ע לשיטתם כשמישהו אחר הרג ואכמ”ל) ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפילו נפל מאליו אסור. אולם היד רמ”ה (שם נט:) הקשה עליהם כמה קושיות ולכן דחה דבריהם, וכתב בישוב הענין דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה, אין הכוונה שהוא הצטווה על זה בפירוש, אלא רק לא הותר לו, דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומאי דאשתרי ליה אשתרי ובשר דלא אשתרי ליה לא אשתרי, מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילויה אלא לאבר מן החי בלחוד, ונפקא מינה דמאי דאזהריה עילויה מיקטיל עילויה אבל מאי דלא אזדהר עילויה לא מיקטיל עילויה, עכת”ד. ועיין בכלי חמדה (בראשית אות ג) מה שביאר בזה.
נמצאנו למדים שאכן לאדם הראשון היה אסור לאכול בשר, אך נחלקו הראשונים שלתוספות שורש האיסור הוא בהריגת בעלי חיים, ולרמ”ה אין כאן איסור ממש אלא רק דבר שלא הותר לו. ועכ”פ אחר המבול הותר הדבר לבני נח, ונשאר להם רק איסור אבמה”ח. ואולם בודאי הותר להם לשחוט בע”ח לצורך הקרבה, כדמצינו בגמרא (ע”ז ח. חולין ס.) שאדם הראשון הקריב שור לקרבן, וכן מפורש בתורה (שם ד ד) שבנו הבל הקריב מבכורות צאנו, וגם נח הקריב מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור קודם שהותר לו בשר לאכילה. ולפי הרמ”ה זה מובן היטב כיון שאינו נהנה משל רבו אלא אדרבא מקריב הדבר לרבו. ובערוך לנר (סנהדרין נט:) עמד על כך שהדבר מותר אף שלא נצטוו על הקרבן, ודקדק מדקאמר בגמרא דלא הותר לו בשר לאכילה, דלא נאסר לו רק להרוג בע”ח לצורך אכילה, אבל להרוג אותם לשאר צורך כגון ליהנות מבשרם ומעורם משמע דלא היה איסור, וביאר דמשום הכי שרי להקריבם, אמנם עיי”ש שבהמשך הגמרא לא משמע כן.
ועל פי הקבלה ביאר האריז”ל (שער הפסוקים, בראשית דרוש ד), כי הנה יש ארבע דרגות בבריאת העולם, בעל חי מדבר שהוא האדם, ובלתי מדבר, וצומח, ודומם. וכשנברא העולם, ונתקנו כל העולמות, אז נתקנה גם בחינת האדם לבד, ושלשה מדרגות אחרות לא נתקנו, ואח”כ ע”י אדה”ר נתקנה גם בחינת החי בלתי מדבר, והיה זה כאשר קרא האדם שמות לכל הבהמה וגו’, ולכן נאסר אדם לאכול שום בשר חי, כי כוונת האכילה היא לברור האוכל מתוך הפסולת ולהעלותו, וכיון שכבר נתקנו הבע”ח לא הוצרכה עוד אכילת בשר לאדם. ואח”כ בהמשך הזמן הצומח והדומם היו נבררים ונתקנים ע”י האדם באכילתו אותם כי עי”כ יחזרו להיות בשר אדם עצמו, ולכן הותר לאדם לאכול עשב הצומח והדומם. ואח”כ כאשר חטא אדם בעץ הדעת, חזרו ונתקלקלו כולם, כי גם כל הבעלי חיים אכלו מעץ הדעת כנודע. ואח”כ ע”י המזבח שבנה אדם והקריב עליו קרבן ושב בתשובה, אז חזרו הבע”ח ונתקנו, ולכן לא הותר לו לעולם אכילת בשר. אח”כ בדור המבול, השחית כל בשר, ואפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקים לשאינם מינם, ולכן הותר אכילת בשר מאז ואילך לנח ולבניו כדי לבררם ולתקנם.
ועיין בספר ‘עולם ברור’ (לרבי אליעזר פישל מסטריזוב, פרק מט) שהביא דברות האריז”ל, וכתב (בפרק נא) שלפי זה בתוך הזמן בין החטא לבין הקרבת הקורבן היה מותר לאכול בשר ולמצוה רבה תחשב אכילתו בזמן ההוא, ובזה מיושבת קושית הראשונים הנ”ל למה לי אזהרה על אבמה”ח לאדה”ר, ודו”ק. ועיין בספר הברית (ח”א מאמר כא ריש פרק א) מה שביאר שקודם החטא היה מותר לאדם לאכול בשר מן השמים ואילו אחרי החטא אפילו זה נאסר לו, ולא ביאר אמאי הותר אח”כ לבני נח להרוג ולאכול בע”ח, ועיין ב’עולם ברור’ (פרק נב ד”ה אמר) מה שתפס עליו, וי”ל. ועוד הביא (בפרק פ) מ’נזר הקודש’ שבבשר קורבן היה מותר כדור המדבר שנאסר להם בשר תאוה והותר להם שלמים (עיין חולין טז:). אכן בגמרא לא משמע כן, דהא א”כ היה לה ליישב שמה שהיו מלאכים צולין בשר לאדם הראשון היינו כבשר שלמים ולא היה צריך לחדש דאיירי בבשר מן השמים, ודו”ק.
ומצאנו לראשונים שעמדו לבאר מדוע לא הורשו אדם וחוה להמית בריה ולאכול בשר וכשבאו בני נח התיר להם בשר, ראה ברמב”ן (בראשית א כט) שכתב שטעם המניעה היה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזונותיהם, ויברחו מן הצער והמיתה. וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו. ואחריו נמשך רבינו בחיי (שם פסוק כח בסוף דבריו) שכתב דברים אלו כמעט מילה במילה. [והנה צ”ע לפי זה אמאי הותר לאכול דגים, שהרי עליהם לא נגזרה גזרת המבול והם ניצלו בלא להיכנס לתיבת נח (סנהדרין קח.) כיון שלא השחיתו דרכם (פסיקתא זוטרתא ו יז ושם ז כב, ועיין בפירוש הרא”ם שם). ואמנם גם לפי ביאור האריז”ל הנ”ל קשיא אמאי הותרו הדגים, דהא לא השחיתו ולכאורה אינם צריכים תיקון ובירור].
וראה להגאון מלבי”ם (בראשית ט ג) שהביא שלשה ביאורים במה שהותר בשר לבני נח (א’ ביאור טבעי, ב’ כהראשונים הנ”ל, ג’ כעין הטעם הקבלי הנ”ל) וזה לשונו: כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את בני אדם כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו. וגם אחר שחיו כולם ע”י נח שפרנסם בתיבה, היו כקנינו וברשותו. גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע”ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר. וסיים וכתב שכמו שאין עוול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע”ח, כן אין עוול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, שכל השפל מחברו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו.
והאור החיים (שם) הלך במהלך של הראשונים הנ”ל בטעם עדיפותו של נח מאדה”ר והרחיבו לשלש סיבות: א’ באמצעותו מצא הקב”ה לקיים המין וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם. ב’ שהוא טרח בהם ויגע בתיבה יגיעות לזונם ולהחיותם. ג’ שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה הקב”ה ונשבע שלא יכרת כל בשר, לזה התיר לו ה’ לאכול מפרי דרכו. ובספורנו (שם ו יג) מבואר כטעם הראשון שבמלבי”ם, שבפסוק ‘והנני משחיתם את הארץ’ ביאר שהקב”ה אומר אשחיתם יחדיו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטיית גלגל חמה שמן המבול ואילך היטה ממשווה היום, ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול. ובטעם השלישי של המלבי”ם, ראה הרחבה בחתם סופר ועקידת יצחק ואכמ”ל.
גם בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק טו) עמד לבאר טעם השינוי שמה שנאסר לאדם הותר לנח, ויש שהעתיקו מקצת דבריו ועיוותו כוונתו, ואולם מפני אריכות דבריו לא נוכל לכתוב כאן אלא תמצית דבריו כפי המכוון, והרוצה יעיין שם וישכיל על דבר אמת. יש בהריגת בע”ח אכזריות חמה ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, והיינו כאשר אכן עושה זאת ללא תועלת, ואפשר שגם כשעושה זאת לאכילה הוא עלול לכך. אכילת בשר בע”ח הטמאים יוליד עובי ועכירות ואטימות בנפש, ולכן נאסר לישראל קצת בע”ח. מעתה, אע”פ שבשר קצת הבע”ח מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע וההיזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבע”ח לאדם ותיקן מה שחיסר בזה ממזונות נאותים כפרי העץ וזרע השדה, ולשאר הבע”ח נתן להם לאכילה רק ירק עשב שאין בו זרע שראוי להיזרע וזה להורות על היתרון שיש בין מין האדם לזולתו מבע”ח. וקין לקח לו אומנות לעבוד את האדמה לפי שטעה וחשב שאין יתרון לאדם על הבע”ח, ומכח זה חשב שמה שנאסר לה הריגת בע”ח זה מחמת היותו שווה אליהם, וכאשר ראה שהקב”ה שעה אל הבל ואל מנחתו הבין שהוא מותר להרוג את הבעלי החיים וממילא מותר לו גם להרוג את הבל שהרי מות אדם הוא כמות חיה. והבל היה חושב שיש לאדם יתרון על הבע”ח, אבל חשב שהיתרון הזה הוא שיהיה לו ממשלה עליהם ויכבוש אותם תחתיו לעשות מלאכתו אבל לא שיהיה מותר בהריגתם, אך יוכל להרוג אותן לצורך גבוה להקרבה. ועל טעות זו נענש שקין הרג אותו.
ומבואר מדבריו דאדרבא התפיסה הזו שהאדם שווה הוא בדרגה לחיה ובהמה ולכן אסור הוא באכילתם, היא היא חטאו של קין שהתגלגל ממנה לבסוף שרצח את הבל אחיו, והיא גם חלק מטעותו של הבל שגם הוא לא השכיל שבעצם האדם ראוי לשחוט ולאכול מן החי ורק שהקב”ה גדר לאסור הדבר כסייג שלא להגיע לאכזריות וטמטום, וזו הסיבה שלא הציל הקב”ה את הבל מיד קין אחיו. וראה שם בהמשך דבריו, שביאר שכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה’ מן הבע”ח מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם ולהודות לשם על זה ולכן נתקבל קרבנו ברצון והריח ה’ את ריח הניחוח, ורצה ה’ לשרש דעת זו ולעקרה מן העולם, וחשש שעדיין אפשר שיחשבו בני נח שמה שקבל ה’ קרבן אביהם היה כמו שקיבל קרבן הבל ויחזרו לקלקולם הראשון, לכן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבע”ח והריגתם ואמר להם ‘כירק עשב נתתי לכם את כל’ כלומר כמו שאפילו קין הודה שיש לאדם יתרון על הצמחים להיותם נבראים לצורך האדם, כן כל בעלי חיים הם לצורך האדם ויש לאדם יתרון עליהם שאין רוח אחד לכל, ועל כן אסר שפיכת דם האדם ונתן הטעם בזה לפי שאין רוחו כרוח הבע”ח כי בצלם אלהים עשה את האדם.
ובמה שמבואר בתוך דברי ספר העיקרים, שגם כשנאסר לאדם לאכול בע”ח עדיין היה הפרש בדבר בינו לבינם, שלאדם הותר לאכול כל מין הצומח, הן תבואה כמו חיטה ושעורה ושאר דבר שיש בו זרע שראוי להיזרע, והן וכל העץ אשר אשר בו פרי עץ זורע זרע, ואילו לשאר הבע”ח התיר להם לאכילה רק ירק עשב שאין בו זרע שראוי להיזרע, בכדי להורות על מעלתו מולם. יש לציין למה שכתב הגר”א בביאור לסדר עולם רבא (פרק ה) וזו לשונו: מכל עץ הגן תאכל, אבל מירק השדה לא תאכל, משום דכתיב לחית השדה נתתי לאכלה, והרי הוא גוזל את החיות. עכ”ל (ועיין מה שביררתי בדבריו בתולדות נח עמ’ רצ, ושו”ר מה שתמה על דבריו בתורה שלמה הערה תתיא). ויוצא דמאידך גיסא מה שהותר לחיות נאסר לאדם, ולכאורה א”כ אין לו מעלה עליהם, אך עדיין אפשר שבעצם יש מעלה באכילת פרי העץ ודגן לעומת אכילת ירק.
בירור היתר בשר לישראל
ד. והנה הנאמר למעלה זה ביחס לבני נח, וכידוע שלמעשה יש חילוק בין ישראל לב”נ באופן התרת הבהמה לאכילה, כמבואר בגמרא חולין (לג. וקכא:) שלבני נח כדי להוציא מאיסור אבמה”ח צריך לעשות בה נחירה, אבל לישראל לא סגי בזה אלא בעי שחיטה כשירה. ובתורה (דברים יב כ-כא) מצאנו פסוקים המדברים בענין, אך נחלקו תנאים בפירושם. ונעתיק תחילה את לשון התורה: כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ”.
וכאמור פליגי בזה תנאי, וכמובא שם (טז:-יז.) שרבי ישמעאל סובר שלא בא הכתוב כאן אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחילה [בהיותם במדבר] נאסר להם בשר תאוה, ומשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה. ואילו רבי עקיבא סובר שלא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחילה [בהיותם במדבר] הותר להן בשר נחירה, ומשנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה. ובמקור הדבר שלרבי ישמעאל נאסר בשר תאוה, ראה מה שנחלקו שם רש”י ותוספות. ועכ”פ יוצא שיש מחלוקת לגבי דור המדבר האם יכלו לשחוט ולאכול בשר בהמה לתאוה ושובע או שלא הותר להם הדבר אלא יכולים לאכול בשר רק ע”י הקרבת הבהמה לקרבן שלמים.
ומכל מקום אף לדעת רבי ישמעאל, כל זה היה ענין זמני בדור המדבר, ומפורש טעמו שם שמכיון שהיה המשכן מזומן להם בקירוב מקום היו מחויבים להקריב את הבהמה כשלמים ולאכול את החלק שבה המותר להם, אבל בעצם אין מניעה בשחיטת הבשר ואכילה ממנו. וכן מבואר בהמשך הסוגיא שם, דדוקא בהמה דחזיא להקרבה נאסרה אבל חיה דלא חזיא להקרבה הרי היא מותרת במדבר אף לדעת רבי ישמעאל. וכמו כן בעיקר הפלוגתא, הנה הרמב”ם בהלכות שחיטה (פ”ד הי”ז) פסק כרבי עקיבא, רק שיש חידוש בדבריו, דאפילו לרבי עקיבא יש אופן שחייב להביא את הבהמה להקרבה במשכן, שכתב שכשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים, אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. ועיי”ש בנושאי כלים ואין כאן מקומו.
עד כאן הדיון היה באיזה אופן הותר להם בשר, אך לעצם אכילת ישראל בשר במדבר, מצאנו בתורה התייחסות לזה בשני מקומות, ובשניהם הבשר היה של עוף הנקרא שְּׂלָו. הראשון הוא פרשת בשלח (פרק טז) בתוך פרשת המן, ששם כתוב “וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו’ מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר”, והקב”ה משיב “שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם” ולבסוף כתיב “וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה”, ולא נזכר כלל שהם אכן אכלו מן השלו. המקום השני הוא בפרשת בהעלותך (פרק יא) אחר פרשיית המתאוננים ושבערה בם אש ה’, כתיב “וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר”, ומשה טוען כנגד הקב”ה “מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה”, ואח”כ כתיב שהקב”ה הפריח שַׂלְוִים בכמות של שתי אמות על פני כל המחנה, וכל העם השתתף באסיפתו, אך לבסוף כאשר “הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד”, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה.
ועל פי פשוטו של מקרא רואים אנו לכאורה שהיתה תביעה על ישראל במה שהתאוו לאכול בשר עד כדי שהקב”ה היכה בהם מכת מוות רבה וקשה. ואולם מלבד שכאמור לא ראינו זאת בפרשת בשלח אלא רק בפרשת בהעלותך, לגופו של ענין באמת האריכו המפרשים במהותו של חטא ישראל בקברות התאוה. יש שביארו שהייתה זו כפיות טובה בכך שהתלוננו על המן הניסי שירד להם מן השמיים, שבו יכלו לטעום כל טעם שרצו (יומא עה.), ובמקום זה הזכירו בערגה את מטעמי מצרים שהיו אוכלים. יש גם שהעמיקו לבאר, שישראל באכלם את המן שהיה “לֶחֶם אַבִּירִים” (תהלים עח כה) לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו והוא נבלע בכל האברים ואינו מופרש לבסוף מהגוף כשאר מאכל (יומא עב:), לחם זה היה נטול תאוה גשמית וישראל רצו להתאוות בתאוה גשמית. [ויש שביארו עוד שהכוונה כאן לתאוות עריות ואכמ”ל]. ואף שיש מפרשים שהתביעה הייתה על עצם תאוות הזלילה שהייתה בהם (עיין אברבנאל שמות שם), היינו על הימשכות והעמקה בה ולא על תאוות אכילה בעלמא. [ובתוספתא סוטה (פ”ד ה”ד) ומדרש רבה (וירא פרשה מח סימן י) ועוד, מבואר שהגזת השַׂלְוִים הייתה כפריעת חוב לאברהם על הכנסת אורחים שעשה, אלמא שמצד עצמה היתה לטיבותא ורק ישראל הפכוה לפורענות]. ועכ”פ אין מי שמפרש שחטאם התבטא באכזריות על בעלי החיים שביקשו את בשרם, והיינו משום שאין זה דבר שלילי, וכאמור.
מקורות לאכילת בשר בתנ”ך וחז”ל
ה. ובאמת פסוקים מפורשים הם בתורה בשבח אכילת בשר, ראשון לציון מראש צורים אראנו הוא אברהם אבינו כשקיים הכנסת אורחים במלאכים שנדמו לו כערביים, כתיב (בראשית יח ז) “וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ” ופירשו חז”ל (כמובא ברש”י על אתר) ששלשה פרים היו כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. ואחריו מצאנו אצל בנו יצחק כאשר הוא רוצה לברך את עשָו הוא מצווהו (שם כז ג-ד) “צוּדָה לִּי צָיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי”. ועיי”ש ברבינו בחיי שכוונת יצחק בשאלת המטעמים היא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש. ועיין בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שמה; דפוס ברלין סימן רסו) שמכאן מוכח שהבא לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב.
ואצל שלמה המלך ראינו בכתובים (מלכים א’ ה ב-ג) “וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד וכו’ עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים”. ובמשנה בבא מציעא (פ”ז מ”א) אמרינן לגבי השוכר את הפועלים “אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב”, ובגמרא (שם פו:) הקשו הרי כאמור סעודת שלמה גדולה היא יותר מסעודתו של אברהם, ותירצו דאמנם בכללותה ודאי גדולה היא יותר, אך ביחס לכל משתתף לבדו סעודתו של אברהם הייתה יותר גדולה, שהרי אברהם שחט שלשה שוורים לשלשה אנשים, ואילו אצל שלמה אותם עשרות בקר ומאה צאן הנזכרים הם בשביל כל אנשי ישראל ויהודה ביחד.
ועיין בגמרא פסחים (נז.) שהעזרה של בית המקדש צווחה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים, שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. לא מצאנו בחז”ל סלידה מלשון זו של כמות הגוזלות המורה כי שחטו כאן מאות עוללים חסרי ישע, אלא רק מעלה ושבח יש כאן. [ואמנם התם איירי בקדשים ואין ראיה לחולין בעלמא]. וכן כאמור אצל אברהם לא מצאנו שהתרגשו מכך שהפר היה צעיר ורך וחייו נגדעו באיבם, אלא אדרבא כל אזכור הדבר הוא רק לענין שהבשר הזה יותר משובח. וכיוצא בזה יצחק אבינו מבקש מטעמים מציד חיה, כדי שתשרה עליו השמחה והברכה, ואינו מבקש איזה אננס רענן או מיקס עלים מעוצב. ומכל זה אנו רואים את היחס הנכון לאכילת בשר בעלי חיים, והדברים ברורים לכל הולך ישר בלא עיקש ופתלתול.
וביותר כי הצטווינו על השמחה במועדים ע”י אכילת בשר, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות יום טוב (פ”ו הלכה יז-יח) שבשבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ואשתו ובניו ובני בניו וכל הנלווים אליו, שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וכו’. ואע”פ שהשמחה האמורה כאן היא בקרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. ואמנם מרן הבית יוסף (בסימן תקכט), הקשה על זה שהרי בפסחים (קט.) תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, עכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, ומשמע שבזמן הזה די ביין בלא בשר. אך המפרשים שקו”ט בישוב דעת הרמב”ם, וראה מה שהרחיב בזה מרן הראש”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”ו סימן לג) ולבסוף העלה כדעת הרמב”ם שגם בזמן הזה מצוה מן התורה לקיים מצות ושמחת בחגך באכילת בשר ושתיית יין. ועיי”ש שאע”פ שעיקר המצוה בבשר בהמה, מי שאינו יכול לאכול בשר בהמה מטעמי בריאות או כשרות, יכול לקיים מצות שמחה בבשר עוף. וע”ע בשו”ת אור לציון (ח”ב סימן כא אות ג).
ועיין בגמרא שבת (קמ:) שרב חסדא אמר שבעשירותו הוא לא היה אוכל ירק אלא בשר, “היכא דעייל ירקא – ליעול בשרא וכוורי”, והיינו דעדיף לאכול בשר ודגים מאשר ירקות. ובגמרא בבא קמא (עא:-עב.) מובא שרב נחמן חזר בו בבוקר ממה שאמר לרבא בערב, והודיעו שמה שלא אמר לו כן בלילה הוא משום “דלא אכלי בשרא דתורא”. ורואים מזה את חשיבות אכילת הבשר שהוא עוזר לאדם להיות בריא ושבע באופן שסברתו מכוונת ושמועתו מיושרת. ואמנם רש”י פירש תיבות לא אכלי בשרא דתורא דהיינו “לא דקדקתי טעמו של דבר”, והתוספות כתבו בד”ה דלא אכלי בשרא דתורא “שרוי בתענית היה”. ולפי זה לכאורה אין ראיה לענייננו. אכן נראה שגם לפי רש”י עצם העובדה שהמשילו את ענין דקדוק בטעמו של דבר לאכילת בשר שור, הרי זה מוכח מתוכו שאכילת בשר שור היא מיטב האכילה ויש בה חשיבות ותועלת. וכן בתוספות הגם שנקטו דהחסרון בסברא היה מחמת היותו בתענית, י”ל דהיינו שזו הנקודה התחתונה במצב של חוסר מוכנית גופנית ללימוד, ואילו הנקודה העליונה בקצה השני היא אכילת בשר שור המוזכרת בגמרא, ומינה נחזי בחשיבות ותועלת אכילת בשר בתת כח לאדם למען יעמול בתורה כדבעי, וא”ש.
ובנותן טעם להזכיר כאן את המעשה הידוע על הב”ח שלקח כחתן לבתו את הט”ז, וב”תנאים” הבטיח לו תבשיל של בשר בכל יום. לימים כשנעשה הב”ח עני נאלץ לספק לו ריאות במקום בשר. למרבה הפלא הזמין הט”ז את הב”ח לדין תורה בשל כך. למזלו של הב”ח, בית הדין פסק שגם ריאות נחשבות כבשר, וממילא לא הפר הב”ח את הבטחתו לחתנו, שאלו את הט”ז האם בגלל דבר פעוט כזה היה ראוי להזמין את חותנך לדין תורה. השיב הט”ז כי ביום שהתחיל לאכול ריאות במקום בשר נאלץ למעט בכך מעיונו בתורה לרגע אחד, ובשל כך נעשה בשמים קטרוג על משפחת חותנו. לפיכך הזמינו לדין תורה, כדי שבית-הדין יפסוק שאף ריאות נחשבות כבשר, ובכך יוסר מהם הקטרוג. עובדה זו סיפר מרן החזו”א למקורבו רבי אברהם יעקב ויינר זצ”ל כאשר ביקש ממנו שיעודד אותו להתמדה, וסיים החזון איש “מכאן לומדים אנו עד כמה מחשיבים בשמיים דקה אחת של לימוד בעיון”.
עם-הארץ אסור באכילת בשר
ו. ואמנם אין לכחד כי מצאנו בתלמוד באיזהו מקומן צד איסור אכילת בשר או הימנעות ממנו בזמן הזה, ונבוא לברר ולבאר הדבר. הנה בפסחים (מט:) תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר (ויקרא יא מו) “זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף”, כל העוסק בתורה – מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה – אסור לאכול בשר בהמה ועוף. הנה כי כן כל אשר אינו תלמיד חכם אסור הוא באכילת בשר. אכן כדי להבין מהו עם הארץ שדיברו עליו שם, יש לראות שם בסמוך, שאמרו מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ועוד אמרו שם שלא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר ארור שכב עם כל בהמה.
וביאור הענין שנאסרה אכילת בשר לעם הארץ, מובן הוא בפשיטות לפי מה שהתבאר למעלה (ושוב מצאתי כן באברבנאל בראשית א כח) שהאפשרות של האדם לשחוט ולאכול בעלי חיים היא מחמת עליונותו עליהם וחשיבות דרגתו, וזה מה שכתוב כאן שלעם הארץ אין עליונות עליהם וממילא אין לו זכות לאכול את בשרם. ואין לטעות שאם לעם הארץ אסור אזי מי שאינו עם הארץ יש לו ענין לפרוש מזה, דאדרבא כאמור כל הענין הוא שאכילת בשר היא למי שהוא איש ולא עם הארץ הנדמה כבהמה, וא”כ מי שנמנע מכך מסיבה זו הרי משוה עצמו לבהמה. ודוגמא לדבר, דהנה גוי אסור בתלמוד תורה (סנהדרין נט.) ובשמירת שבת (שם נח:), ובודאי שאין זו סיבה לישראל להימנע מתלמוד תורה ושמירת שבת, אלא אדרבא כל סיבת האיסור לגוי היא מחמת היותם מיועדים לישראל שהוא רם המעלה.
ויש לשאול לפי זה אמאי לא מצאנו שלגוי אסור לאכול בשר, וצריך לומר דאכן גוי שהוא בדרגת ‘מדבר’ עדיף הוא על ה’חי בלתי מדבר’ (ועיין קובץ שיעורים פסחים אות צב), ועם הארץ גרע טפי, מכיון שהוא ישראל וניתנה לו כלי חמדה היא התורה הקדושה והוא דוחה בידיים ומאבד מה שנותנים לו ומפספס את האפשרות שניתנה לו להיות מחובר לעץ החיים, הרי הוא יורד לדרגה מתחת לגוי בעלמא (ושו”ר מש”כ באגרות משה חו”מ ח”ב סימן מז ד”ה והר”ן). וידוע מה שאמרו בעלי המחשבה, שכל דבר בבריאה שהוא בדרגה מעל דבר אחר, הרי שבקלקולו והתכלותו יורד הוא אל מתחת לדרגה שיורד מי שבדרגה תחתיו, דהנה דומם שמתכלה הרי הוא שבר בעלמא, אך פרח שנובל הרי הוא מסריח ומביא תולעים, ובעל חי שמתנבל הרי הוא מסריח הרבה יותר מצומח בעלמא, ואדם יותר ממנו. וכך גם אצל ישראל כשהם יורדים זה עד לתהום, וזו סיבת פחיתותו הנזכרת של עם הארץ.
[ואפשר שבאמת כל ההיתר של גוי לאכול בשר, זה מחמת האפשרות שיש לו להתגייר ולהיות יהודי. ויתכן עוד דאפילו בלא זה מכל מקום יש לו אפשרות להתרומם לדרגות קירבה אל הקב”ה, וכפי שמורה פשטות לשון קדשו של הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שכתב ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה יי חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, עכ”ל. ומשמע שלאו דוקא ישראל אלא גם גוי ולא מצד שהוא מתגייר אלא אפילו בגיותו יכול הוא להגיע לפסגות רמות בדבקות לאדון כל הנשמות. ומ”מ כאמור עם הארץ נחית דרגא מיניה].
וחושבני כי גם זאת צריך להוסיף כאן, שגם לעם הארץ גופיה, אין זה איסור ממש אלא זוהי הסתכלות בפרספקטיבה מסוימת על מצבו, כדרך פסקי אגדות התלמוד. והוכחה לדבר, שלא מצאנו לאיסור זה כתוב בפוסקי ההלכה לדורותיהם. וכדמות ראיה יש להביא שהרי כמובא בגמרא שם רבי עקיבא עד גיל ארבעים היה עם הארץ, ולא מצאנו שעשה תשובה על אכילת בשר של כל אותם שנים שהיה כמאכלות אסורות, וי”ל. גם זאת מצאתי תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן כג) שפירשו דהא דעם הארץ אסור לאכול בשר, היינו לפי שאינו יודע הלכות שחיטה ואין מותר לאכול משחיטת עצמו, אבל במקום שהבקיאין שוחטים ובודקים ורואים טריפה וכו’ אין לו איסור [ושוב מצאתי שכן נקט להלכה באגרות משה (חו”מ ח”ב סימן מז ד”ה והר”ן) עיי”ש], ותל”מ.
הימנעות מאכילת בשר משחרב בית המקדש
ז. עוד מצאנו דתניא בבבא בתרא (ס:) אמר רבי ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרים גזרה על הציבור אא”כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ומבואר שבעצם יש ענין להימנע מאכילת בשר מחמת חורבן בית מקדשנו ורק שלא גזרו כן על הציבור, ואם כן לכאורה מי שבכוחו להימנע מזה קדוש יאמר לו. אכן יש לדחות, דרק דין הוא שנגזור וכו’ אך אחר שלא גזרו א”כ אין כאן כלל תקנה וממילא אין ענין בזה, וצ”ע. וראה בשו”ת בן פורת (ח”א סימן ה’ ד”ה והנה) שכתב דהא דדין הוא שנגזור על עצמנו היינו בתורת נדר וקבלת פרישות, דאל”כ אין חכמים יכולים לאסור מה שמפורש בתורה להיתר (עיין ט”ז או”ח סימן תקפח ס”ק ה ויו”ד סימן קיז ס”ק א וחו”מ סימן ב ד”ה ולא לעבור). ודו”ק.
ובאמת שלעיל מיניה בגמרא שם מובא שכאשר חרב הבית בשנייה, רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, ונטפל להן רבי יהושע ואמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין, אם מפני שהיו מקריבין את הבשר על גבי מזבח ועכשיו בטל, וכן יין היו מנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל, א”כ לא נאכל לחם מפני שכבר בטלו מנחות, ואם אכן תירצו שלא לאכול לחם ולהסתמך על כך שאפשר להתקיים בפירות, הרי גם פירות לא נאכל מפני שכבר בטלו ביכורים, ואם תשיבו שעכ”פ יש פירות שאין מביאים מהם ביכורים, מכל מקום מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים. והם שתקו מפני טענה זו. ואז אמר להן: בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הציבור אא”כ רוב ציבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכו’, עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט וכו’, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט.
הרי לנו שאף שלא גזרו להימנע כליל מאכילת בשר או יין או שאר דברים, מכל מקום אכן גזרו באופן סמלי כמה גזירות זכר לחורבן, בשיעור מועט בלבד. והנה בשו”ע בהלכות בין המיצרים (סימן תקנא סעיף ט) כתב שיש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש שמוסיפין מראש חודש, ויש שמוסיפין מי”ז בתמוז. וביאור הגר”א כתב שעיקר הטעם הוא ע”פ הגמרא הנזכרת שמיום שחרב ביהמ”ק דין הוא שנגזור כו’ אלא אין הציבור יכול לעמוד בזה, ולכן נהגו כן בימים אלו שאפשר לעמוד בזמן מועט. ועיי”ש בבית יוסף בשם הכל בו בטעם הנמנעים מבשר ויין משבעה עשר בתמוז מפני שבו בטל התמיד וגם ניסוך היין בעונותינו. ומבואר מכל זה, שגם לענין בשר ויין יש מנהג של הימנעות, והיינו בימים מסוימים בשנה, וכאמור.
מעתה מסתבר שהרוצה להחמיר על עצמו כל השנה שלא לאכול בשר, יש מקום למנהג כזה (אך לא בשבתות וימים טובים שאז לכאורה יצא שכרו בהפסדו), אם אכן מרגיש הוא בזה את חורבן בית המקדש, וכמובן צריך לראות שאכן הוא מקפיד על שאר דברים שנתקנו זכר לחורבן ואז שייך להוסיף סלסול בעצמו באכילת בשר בשאר השנה. וברור שאין לזה קשר לטבעונות וצמחונות, שהרי באותה מידה שייך גם להחמיר שלא לשתות יין בשאר השנה זכר לחורבן. [וזכורני שראיתי בגליון שיעורו של הגאון רבי יצחק רצאבי שליט”א, שהשיב כנגד המתלוננים על התימנים שאוכלים בשר בתשעת הימים, שהנה אותם הנמנעים יש מהם שאוכלים גלידות ופיצות ושאר מעדנים והמה מצקצקים בלשונם שכל זה הוא זכר לחורבן. ודבריו נאמנו מאוד, אלא שכמובן כל זה להליץ בעד התימנים שמעיקרא לא קיבלו את ההנהגה הזו להימנע מאכילת בשר באותם הימים, אבל לשאר הקהל הנוהגים בכך ודאי שלא יוכלו לטעון שכבר שבלא”ה המה אוכלים מעדני חלב אז גם יקלו לאכול בשר].
הימנעות מאכילת בשר כחלק מהתקדשות ופרישות
ח. ענין הפרישות, מה שנקרא בלשון חכמנו (יבמות כ.) קדש עצמך במותר לך, ולדעת הרמב”ן (ויקרא יט ב) זוהי מצוות “קדושים תהיו” שלא יהיה נבל ברשות התורה. ואמנם כמובן אין אזהרה זו שייכת דווקא בענין אכילת בשר, אלא חופפת היא כמעט על כל דרכי האדם ותהלוכותיו, אך מצאנו הדגשה מסוימת בענין אכילת בשר ושתיית יין, שבהן יש את הקצה השני של המידה, והוא דין בן סורר ומורה אשר זולל בשר וסובא יין, ואמר שלמה המלך (משלי כג כ) ‘אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ’, ותניא (סנהדרין עב.) רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות [וביד רמ”ה (שם עא: במשנה) סוף בא לידי חילול שבת ונמצא מתחייב סקילה. ובירושלמי איתא שהורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו, ועיין להגרש”מ דיסקין במשאת המלך (כי תצא עמ’ קפה) מה שביאר ודו”ק]. אמרה תורה “ימות זכאי ואל ימות חייב”.
והנה לענין מניעת שתיית יין יש פרשה שלמה בתורה ומסכת ערוכה בתלמוד, הלא היא פרשת ומסכת נזיר. אלא שלכאורה אין עניינו ברור בהשקפה, שמצד אחד התורה קראתו קדוש, ומאידך גיסא מובא בגמרא (נדרים י.) שכמה תנאים קראוהו (ע”פ המקראות) חוטא על שציער עצמו מן היין, וצ”ע בזה. וידועים דברי הירושלמי (קידושין פ”ד הי”ב) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו, עיי”ש, והביאוהו הראב”ד בבעלי הנפש (שער הקדושה ד”ה ואם ישאל) והרמח”ל במסילת ישרים (פרק יג), עיין בדבריהם מה שכתבו בביאור ענין הפרישות ע”פ הירושלמי.
ובגמרא חולין (פד.) אמרו שבפסוק (דברים יב כ) “כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר” לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, ועיי”ש שלמדו עוד שלא יקח בשר מן השוק ויאכל אלא יזבח מבקרו ומצאנו, ולא יזבח כל בקרו וכל צאנו ויאכל, אלא אמר רבי אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה – יקח לפסו (לצורך בישול בקדרתו) ליטרא ירק, עשרה מנה – יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה – יקח לפסו ליטרא בשר, וכלוהו מערב שבת לערב שבת, אבל מי שיש בידו מאה מנה – ישפתו לו קדרה בכל יום. ומובא שם דאמר רב “צריכין אנו לחוש לדברי זקן”, היינו רבי אלעזר בן עזריה הנ”ל שאומר שיש להסתפק במזונות קלים בלבד. ורבי יוחנן אמר שרב הוא ממשפחת בריאים ולכן יכול היה לנהוג באכילתו כראב”ע, אבל כגון אנו, שאיננו בריאים, מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו, יריצנה לחנוני ויקנה למזונותיו! שאם יצמצם במזונותיו יחלה ויצטרך לבריות. ורב נחמן בא והוסיף עליו שכגון אנו (בדור שאחר רבי יוחנן) שנחלשנו יותר, אפילו אם אין לנו פרוטה בכיס – לווין מעות, ואוכלין.
והרמב”ם בהלכות דעות (פ”ה ה”י, ועיי”ש פ”ג ה”א) גבי הנהגת תלמיד חכם, כתב שציוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל. ובכסף משנה ציין עלה לגמרא חולין הנזכרת, וכתב דאמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה. ומהרש”ל בספרו ים של שלמה (חולין פ”ו ס”ג) דאדרבי יוחנן ורב נחמן סמכינן האידנא, ומכל מקום נראה שלא יאכל אלא כדי חיזוק הגוף, ולא יסגף גופו כלל, אבל אל יעדן עצמו בתפנוקים. ובדמשק אליעזר (חולין שם) כתב, דאי אנינא דעתיה, שרי נמי לעדן עצמו, דמקרי ג”כ לחזק גופו. ומרן החבי”ב בכנסת הגדולה (יו”ד סימן כח הגב”י אות ה) הביא הדברים, ובעקבותיו הלך מרן החיד”א בשו”ת חיים שאל (ח”ב סימן מג אות ו) עיי”ש שסיים שהכל לפי מה שהוא אדם שאם באיזה דבר יוכל לסגף עצמו לכפרת עוונותיו הנה מה טוב.
והגאון החח”מ בשדי חמד (אסיפ”ד מע’ אכילה אות א) הביא לכנה”ג ולתוספת החיד”א, והעתיק מה שכתב על כך הרב ‘אות היא לעולם (דף סו טור ג) דאנן בדידן מה נענה בתריה בדור יתום כזה עוונותינו רבו מלמנות וכשל כח הסבל, ה’ הטוב יכפר בעד. וכתב השד”ח שמזה למדנו סעד וסמך לחד מן החכמים בדורו שכמה שנים נוהג בעצמו פרישות שלא לאכול בשר כלל וגם מזיר עצמו מן היין זולת יין מצוה, וחלילה ללגלג עליו, ואשרי חלקו. עוד הביא שם מהבאר היטב (או”ח סימן קלד ס”ק ג) בשם שיורי כנה”ג (שם הגה”ט אות ב) והאר”י (עץ חיים בהקדמה; שער המצוות פרשת עקב) שאשרי למי שאפשר לו לפרוש מבשר ויין כל השבוע. ועיין להאי תנא ירושלמאה רבי יהושע צבי מיכל שפירא בספרו ‘תקון חצות’ (ח”א פרק יד) מה שהאריך בחובת מידת הפרישות וההסתפקות, וי”ל על דבריו.
[שו”ר בזוהר הקדוש (לך לך דף פט עמ’ ב) דאמר הקב”ה (אחר המבול) מכאן ולהלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצה”ר יתענג גופא כמה דאתחזי ליה ייכול בשרא, ומההוא עונג גופא חטא. ורבינו צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק (שם אות ה ד”ה אך הענין) הקשה דנראה מדברי הזוה”ק דאכילת הבשר גורם קטרוג היצר הרע וגורם לחטוא, וא”כ אדרבה תיקשי למה הותר לנח אכילת הבשר, עיי”ש מש”ב בכוונת הזוהר. והביא מדרשי חכמנו בענין המעלה של אכילת בשר, ופירש שאין המכוון להתענג בבשר ודגים, אלא שלאחר הקלקול של דור המבול נצרך הבשר, שבבשר יש יותר ניצוצות קדושות להוציא ממה שיש להוציא מהצמחים, ועי”כ יזכו לשמחה ליישר הלב שיהיה לב אחד לטוב, אבל כשאוכל הבשר שלא בקדושה מסתעף מאכילת הבשר קטרוג היצר הרע ובא לחטאים. ולכן בא הכפרה בדם הבהמה כי הדם הוא בנפש יכפר, עכת”ד. ועיין בדברי המגיד הקדוש למרן רבינו יוסף קארו (מגיד מישרים פרשת עקב) בענין אכילת בשר תאוה, ואכמ”ל].
היוצא לנו מכל הנלקט, שבודאי אם באנו לדבר במעלת הפרישות וקניינה, היה מקום לדון ולהרחיב בה גם לגבי מניעה מאכילת בשר, אך מכל מקום לדינא אין בזה מניעה, ואם בא אדם לפרוש מתאוות העולם הזה הרי יש לו עוד הרבה נקודות להתחזק בהם, ובודאי לאותם טבעונים הטובעים בתאוותיהם אין מקום להתגדר כאן ולומר כזה ראה וקדש מנע בטנך מבשר חייתו ארץ, דכל אלו דברים מן השפה ולחוץ מחסור שפתים שחוטי חוץ. ואין לנו אלא דברי מרן החיד”א כי הכל לפי מה שהוא אדם, ובלבד שיכוון לבו לעשות רצון קונו.
דברי ה’שבט מוסר’ והרב קוק
ט. אך לא אכחד כי ראתה עיני להגה”ק מאיזמיר רבי אליהו הכהן בספרו ‘שבט מוסר’ (פרק לו אות ג) שהעתיק לשון ספר הקנה (דף קכט עמ’ א, סוד מי מותר באכילת בשר), ושם כתב שכל הנבראים שביבשה הנאכלים, אינם אלא למי שהוא צדיק שצילו טהור ונקטי ואימתו מוטלת על כל הבהמות והעופות, אך החוטא לא יכלה אחרים מכל בעלי חיים. ולמד כן מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב”ה ובתחילה מלאכי השרת היו משמשים אותו וצולין לו בשר, ואחר שחטא אזי נמשל כבהמה נדמה, וקל וחומר מי שאין לו כל מעלות של אדם הראשון, היאך יאכל את הבהמה ויהרוג מין את מינו ואינו אלא שופך דמים, ואפילו שזה צורתו אדם וזה צורתו בהמה, מי יודע אם למחר לא יתחלפו הצורות ויהיה הוא בהמה על מה שלא דן ברחמנות.
אולם להלכה אין נראה כדבריו, שהרי דבריו סתרי לכל מה שמבואר בתלמוד ובפוסקים שמותר לאכול בשר, ובשבתות ומועדים מצוה רבה איכא. והגם דתלי לה באם הוא צדיק או לאו, וראה שם (באות ו) שהביא לגמרא פסחים (הנ”ל אות ו) שעם הארץ אסור לאכול בשר, וציין עלה למה שאמרו בגמרא ברכות (מז:) שמי שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי הוא עם הארץ, ולא נחה דעתו אלא קאמר דאפילו מי שלמד ספרא וספרי וכולהו תלמודא הרי עם הארץ הוא כלפי אדם הראשון, עיי”ש. אך אנן בדידן דאף מי שלא שימש ת”ח אכתי לא מיחשב ע”ה בנידו”ד, אלא כדאמרינן לעיל (באות הנ”ל) דע”ה דהכא היינו דומיא דאמרינן התם בגמרא דשרי לנוחרו ביוה”כ שחל להיות בשבת, ודו”ק. ועיין בשדי חמד (שם) שהביא מהשבט מוסר דלא הותר בשר אלא לצדיק גמור, וכתב שכל זה משנת חסידים הוא וחלילה לאסור לכל אדם אכילת בשר. והיינו כאמור.
הן אמת כי בדורות האחרונים מצאנו מי שהלך בדרך הנזכרת והרחיב אותה, והוא הרב הראשי לישראל הראשון הראי”ה קוק שפרסם בירחון “הפלס” (בין השנים תרס”ג–תרס”ד) מאמר הנקרא “אפיקים בנגב” שבו הוא פורס את חזון הצמחונות והשלום, אשר דוגל בהימנעות מהריגת בעלי חיים לצורך אכילתם, ורואה בזה אכזריות ופחיתות מוסרית, והאריך בזה (שם ובעוד מקומות) בהסתעף לשלל הנושאים שבהם מתבטא היחס של האדם לבהמה, עיי”ש בכל דבריו. ואחריו הלך תלמידו הרב הנזיר ר”ד הכהן בספר הזיכרון ‘לחי רואי’. והרבה מן הטבעונים והצמחונים למיניהם מנפנפים בתורה זו להצדיק את דרכם ולהתנגח בשומרי תורה ומצוות כביכול המה עוברים על מצות המלך יום יום.
ואולם אף שאין בכוחי לחלוק, מכל מקום אציב את ההסתייגויות מדבריו והמשכיל יבין מעצמו. ראשית יש להדגיש, שלא מצאנו דברים אלו אצל שאר גדולי ישראל מורי ההוראה לדורות. שנית, הראי”ה אינו מתייחס כלל לכל המקורות בחז”ל המורים להיפך מדבריו, ורק נוקט את הקו הקיצוני הנראה מכל מיני מאמרי חז”ל אשר רובם התבארו לעיל באופן שאין ללמוד מהם השקפה זו ואין להביא לה מהם סיעתא. שלישית, כל מאמרו נראה שהוא בפן המחשבתי והרעיוני, ואינו נותן תוקף מעשי לדברים. ואדרבא, למעשה נוקט הוא דבמצב שכעת אחרי הרפיון האנושי הנמשך מנפילתו המוסרית, ראוי האדם לאכול בשר, וזהו ההיתר שיצא אחר המבול מחמת שאז נפל לדיוטא התחתונה של שפלות המוסר עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו ולשתות דמו, שבמצב זה כל עוד טומאתו בו, הרי זה מגוחך, שיפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי חיים, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלקים, עיי”ש.
ודבריו ברור מללו (שם באות יז) שהתבנית החיים הרגילה אצלנו אינה ראויה לתכונות מוסריות כאלה, ואותם אידיאלים מלאי הוד שהוא מדבר עליהם עלולות להיות קפיצה חוץ לשיטה בבחינת “אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר”, וממשיך להבהיר שם כי מובן הוא שערכי מוסרים כאלה אינם ראויים לאדם, כי אם בהשתלמותו כבר בכל צדדיו עד מרום השלמתו שאביון יחדל מקרב הארץ “אפס כי לא יהיה בך אביון” (דברים טו ד) “לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש” (ישעיהו מט י). חסר דעה לא יהיה במציאות, מפני שכולם יהיו לימודי ד’, מלאים רוח חכמה השפוך על כל בשר. גלגל החיים ינוע לא בכוחה של קנאת איש מרעהו כי אם בכח עז אהבת שם ד’ ודרכיו. “אחרי ד’ ילכו כאריה ישאג” (הושע יא י) בצמאון פנימי יתור לו האדם חלקה לעשות בה צדקה, לשפוך עליה מרוח חסדו המלא. עיין בכל דבריו הנפלאים.
שוב מצאתי את שאהבה נפשי במאמרו של הרב בנימין דאר (הידברות י”ח שבט התשע”ט) ששם כתב שאם היינו רוצים לידע מה דעתו על רעיון של טבעונות הלכה-למעשה בדורנו, נוכל ללמוד זאת מאיגרת ששלח לבנו (אגרות הראי”ה ח”ג אגרת תתב) וזה לשונו “על דבר אכילתך, עיקר כוונתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו כל שהוא בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בע”ח, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינה גנוזה של שנאת הבריות, וכל המידות המסתעפות ומכורכות עמה, ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם. והרעיון המקודש של העלאת נפש הבהמית וניצוצות הקודש, ההולך בסוד שיח צפונות רזי תורה, הוא נותן לאומץ המוסר האנושי, ולאושר כל חי בכללו, בהצטרפות כל היש, כל מעשה ה’ הגדול, הרמה יותר מכל מה שתוכל כל חמלה חנוקת רוח לתן בחולשתה וכעסה גם יחד”. ורואים אנו בדבריו שאף שבחלק הרעיוני מצא מקום למהלך זה של מניעה מאכילת בשר, בכל זאת בחלק המעשי שלל זאת מכל וכל.
וממוצא דבריו נשכיל כי כל אשר אין שאיפתו התמידית להשתלם בהנהגה הנכונה בין אדם לחבירו, כל שאין מטריד את מנוחתו זעקת אביונים וצעקת אלמנות, כל שאינו בתיקון מידותיו ואינו משתדל בעקירת תאוה קנאה ורדיפת כבוד וגאוה מליבו, כל אשר אינו מבקש חכמה וקירבת דעת אלוקים. אין לו זכות דיבור בענין גבוה זה של השקפת הרב קוק על האידיאל והחזון בו לא ישתמש האדם בבעלי החיים לצורכו ושימושו ומימוש תאוותו. ואין לו לראות זאת כרעיון גנוז לאחרית הימים, ובודאי שלא לצאת חוצץ כמתריס בפני אנשים ומתריע בשער מפני הנהגה בזויה ושפלה, כיון שאינו כלל בדרגה של אותה הבחנה ותפיסה, ואין כאן אלא קריאת ‘טלו קיסמכם’ בעודו שפוף ומעוך תחת קורה שבין עיניו.
זובחי אדם – עגלים ישקון
י. ומדברי הראי”ה זכינו לדין בביקורת מפורשת נגד אנשי תנועת צער בע”ח, והוא מגלה לנו שבעצם יש במעמקי רוחם טינה גנוזה של שנאת הבריות וכל המידות המסתעפות ומכורכות עמה. וכבר הבאנו מה שמבואר בספר העיקרים, שהרציחה הראשונה בעולם דהיינו הריגת קין להבל אחיו, השתלשלה בעקבות טעותו שהשווה את האדם לבע”ח. עוד עורר הראי”ה על תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם, ויש לציין בזה על כך שזה היה ידוע בעולם קודם השואה, שהגרמנים הם העם הנאור אשר חומל וחס על בעלי חיים, והן המה שהפכו לחיות טרף במעשי זוועה אשר לא ניתנים לתיאור. והוא שאמר הנביא (הושע יג ב) “זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן”.
ובזאת אציין מה שראיתי מובא כי ישראל נחשבת למדינה שבה יש קהילה גדולה של טבעונים ופעילי זכויות בעלי חיים, והעיר תל-אביב נחשבת ל”בירת הטבעונות העולמית”. ואם יורשה אכתוב מה שנראה בזה אחר ההתבוננות, שהנה עיר זו היא מקום מושבם של אנשים מזרע ישראל, אך דבר זה הוא בבחינת ‘כשהם יורדים – יורדים עד לתהום’ וכידוע שהיא ערוות הארץ ומקור הדעות המשובשות ה’ ירחם, ולא לחינם זכתה גם לתואר האמור, כי אכן שם נמצאים כל אבירי זכויות האדם והחי והצמחים, אשר מאחורי כיסוי זה מסתתרת שנאת הבריות ושנאת הבורא וגם שנאה עצמית. והתקיים בהם הכלל שכל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים. [וכעת נדפס בית נאמן (גל’ 364 הע’ 7) ושם מובא שמרן הגרע”י היה מתלוצץ על ר”ש גורן שלא היה אוכל בשר, עיי”ש].
והנה בנביא שמואל מסופר שכאשר ציוה לשאול להכרית את זרע עמלק, הלכו העמלקים ונדמו בכשפיהם לבעלי חיים, ושאול אשר חמל על מיטב הצאן והבקר השאירם בחיים בלא לדעת שבעצם אין כאן אלא אנשים עמלקים. ויתכן לרמוז בדבר זה שהעמלקים התחפשו לבעלי חיים וע”י כך ניצלו ממיתה, לומר שמידת העמלקיות מסתתרת בצדקנות המזויפת הזו, שאדם הורג אנשים וחומל על הבעלי חיים, וזו היא אכזריות עמלק אשר מתעטפת באיצטלה של דאגה לחיות. ושאול שנכשל בזה, נאמר לו (שמואל ח”א טו כח) “קָרַע ה’ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ”, כי מלכות ישראל יודעת להוציא לפועל את מידת הרחמים בצורה הנכונה, והיכן שצריך אז גם להשתמש במה שנראה כאכזריות.
[ואמנם במה שכתבתי בגנות העיר החילונית המתהדרת בהיותה עיר צמחונית, כעת בינותי שיש נקודת אור וכף זכות בענין, דבעוברי אורח ביאור ‘חובת האדם’ (עמ’ רנט הע’ 285) על ה’מסילת ישרים’ (פרק יא במדרגה השלישית) שמדבר בחומר ‘מאכלות אסורות’ שהן יתרות על כל האיסורים כיון שהם נכנסות בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו, ראיתי שמורינו המשגיח הגה”צ רבי דן סגל שליט”א מספר בזה הלשון, “אמר לי פעם בעל תשובה אחד שהוא חושב שזכה לחזור בתשובה מחמת שבהיותו חילוני הוא היה טבעוני ולא אכל מאכלות אסורות”. וא”כ יוצא לנו שיתכן שדוקא אותם טבעונים תימהוניים הרחוקים כמטחווי-קשת מקיום מצוות התורה, הם מוכשרים טפי לחזור בתשובה, וזה מחמת דבר שבא מהשקפה מעוותת, והוא פלא].
שוב נדפס גליון ‘תורת אביגדור’ (בהעלותך תשפ”ג) ושם אמר הגה”צ הרא”ם שהוא מגלה את אחד הסודות הגדולים בתורה, ששמעו ממו”ר רבי אייזיק שר זצ”ל ששמע זאת מרבו הסבא מסלבודקה זצ”ל, שאין שום פעולה שנעשית בעולם ע”פ השכל בלבד. תמיד, בכל פעולה שהאדם עושה, מעורב מניע נוסף שקשור למידותיו של האדם. כעס, נקמנות, קנאה, רדיפת כח או כבוד וכו’. גם התנועות הגדולות ביותר שקמו בעולם, הוקמו ממניעים נסתרים שנבעו ממידותיהם של הוגי שיטות אלו. אנו רגילים לחשוב שתנועה קמה כתוצאה מדעה מסוימת, כביכול מישהו ישב וחשב לעומק על רעיון מסוים והגיע למסקנה שהוא הגון וצודק וזו שיטה שעובדת בפועל, אך לא כך פני הדברים וכו’. לשם דוגמא התבטא הסבא, כי מי יודע אם האיש שהמציא את המושג “צמחוני” – התנועה להימנעות מאכילת של בעלי חיים, לא היה בעל מסעדה חלבית, וזו הסיבה שהוא המציא שיטה שהריגת בעלי חיים ואכילת בשרם הוא דבר מרושע ובלתי נכון.
הקפדת התורה שלא לצער בעלי חיים
יא. ואולם אין לטעות ולחשוב שהתורה הקדושה אינה דוגלת במידת הרחמים על כל יצור ונברא, ודברים מפורשים וברורים הם שהמקור לכל התפיסה העולמית של רחמים וחמלה על הזולת כולל בעלי-חיים הוא מתורתנו הקדושה. ולפי שבאנו עד עתה לאפוקי מאותם המתיימרים ליקח אחריות על הבריאה ונותנים לבעלי חיים מעמד של בן אנוש צלם אלוקים, עתה נבוא להראות היאך התורה הקדושה מדריכה אותנו בכמה וכמה ציוויים לרחם על בעלי החיים ולהיות ער לצערם ורגשותיהם ולא לפתח אכזריות כלפי כל יצור באשר הוא.
[אח”כ בינותי להוסיף כאן שהקב”ה בחר במנהיגי ישראל על פי יחסן לבעלי חיים, וכדאיתא במדרש רבה (שמות פרשה ב אות ב) במאי דכתיב (תהלים יא ה) ה’ צַדִּיק יִבְחָן, ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח ע) “וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן”, מהו מכלאת? כמו (שמות לו ו) “וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא”, היה מונע הגדולים והיה מוציא הקטנים תחילה לרעות כדי שירעו הקטנים הרכה ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים כדי שיהיו אוכלים עשב השדה. אמר הקב”ה מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הה”ד (שם פסוק עא) “מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ”. ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר לו הקב”ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה צאני. וזהו “וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה”].
ונפתח בענייני אכילה, הנה התורה אסרה אכילת אבר מן החי, ולא לישראל בלבד נאמר ציווי זה אלא לכל באי עולם, ולישראל ניתן עילוי נוסף שהם הוזהרו על השחיטה (ונרחיב בזה להלן). כמו כן איסור בשר בחלב עליו הוזהרנו ג’ פעמים בתורה (בפרשת משפטים כי-תשא וראה) נכתב בלשון “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”, והיינו שבעיקרו הוא להימנע ממידת אכזריות של אכילת הגדי בחלב של אמא שלו. ואף בהקרבה על המזבח, ראינו הקפדה מעין זו, שהתורה אומרת (שמות כב כט) שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ ובַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי. וכן הזהירתנו התורה (ויקרא כב כח) שׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ועיין בסמוך מה שפירשו בזה הרמב”ם והרמב”ן). ובפירוש הכתוב (ויקרא יט כו) “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם”, יש שלמד (סנהדרין סג.) שהוא אזהרה לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה, ויש שלמד (שם) שפירושו לא תאכלו בשר בהמה כאשר הדם שלה עדיין במזרק.
ולא רק כשאנו אוכלים או מקריבים בהמה, אלא גם בסתם אכילה שלנו מצינו שהתורה ציוותה ליתן יחס לבהמה. וכפי שלמדו חכמנו (ברכות מ. גיטין סב.) מן הפסוק בפרשה שניה של קריאת שמע (דברים יא טו) “וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ” שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו (אולם בשתייה האדם קודם, כ”כ בספר חסידים סימן תקלא והובא במג”א סימן קסז ס”ק יח ואכמ”ל), גם יש לציין ללשון קרא (שמות כב ל) “וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ” שיש בזה משמעות של יחס נתינה ודאגה לכלב (עיין פסחים כב. וברש”י שם).
ועוד מצאנו שהזהירה התורה (דברים כב י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. ופירש האבן עזרא בטעם המצוה, שהשם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. והחזקוני והרא”ש כתבו הטעם משום צער בעלי חיים, לפי שהשור מעלה גרה ונראה כאוכל כל שעה והחמור רואה ומצטער. ובספר החינוך (מצוה תקנ) כתב שמטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, שידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותן שאינם תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון וכל הבהמות ושאר המינים ידבקו לעולם במיניהן. [והוסיף שכל חכם לב יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה בזה על הצער שיש לבעלי חיים שאינם בני שכל, כ”ש בבני אדם שיש להם נפש משכלת לדעת יוצרם].
גם הודיעה אותנו התורה (דברים כב ו) “כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ וכו’ לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים”, וכתב הרמב”ם במורה הנבוכים (ג מח) שטעם מצוה זו הוא כטעם אזהרת ‘אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד’, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדיבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. והרמב”ן (עה”ת) כתב שהטעם בשתי המצוות הוא לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם (וכ”ב החינוך מצוה רצד), או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע”פ שהתיר השחיטה במין ההוא (וכ”ב האברבנאל), והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא. ועיין לרש”ר הירש בפרשת אמור (ויקרא כב כח) ודו”ק.
[ואמנם ידוע מש”כ במשנה ברכות (פ”ה מ”ג) שהאומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” משתקין אותו, וביארו בגמרא (לג:) הטעם מפני שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזרות. אך כבר עמדו הרמב”ם והרמב”ן ליישב זאת שלא יסתור לדבריהם. איברא שאין לכחד כי בשו”ת הרשב”א (ח”ד סימן רנג) כתב לדחות דברי הרמב”ם מכמה סיבות, וסיים שאין להשגיח בטעמיו, וברוך היודע טעם גזירותיו. גם יש לציין שהגר”א במשלי (פרק ל פסוק יז, וכן באמרי נועם ברכות לג.) הביא שאדרבא שילוח הקן הוא אכזריות, כמבואר בזוהר הקדוש (זוה”ח רות דף ז) שאחר לקיחת הבנים הולכת האם ומפילה עצמה בצערה לים, ופירש שזה מה שאמרו ש”אינם רחמים אלא גזירות”, דהיינו שבודאי הקב”ה מלא רחמים אבל במצוות אלו אינו מרחם על בעלי החיים. ועיין ברבינו בחיי שכתב בטעם המצוה, כי מתוך שהוא משלח את האם היא מצטערת ודואגת על חרבן קִנה ורִחוּק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב”ה, ואז הקב”ה ש”רחמיו על כל מעשיו” ממשיך שפע רחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים. הרי שתחילת הענין אכזריות, אך המטרה היא השפעת רחמים. ועי’ בשפתי כהן (עה”ת) וביסושה”ע (שער הכולל פרק ב). אכן במדרש (דברים רבה ו א) איתא הכא, כשם שנתן הקב”ה רחמים על הבהמה – כך נתמלא רחמים על העופות. מבואר להדיא שענין שילוח הקן הוא ענין של רחמים על היונה עצמה. וצ”ע].
ועיי”ש ברמב”ן שהביא לענין מצות שחיטה, שבמדרש רבה (לך לך פרשה מד סימן א) אמר רב, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב”ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף. וכתב שבמדרש תנחומא (שמיני ח) הלשון הוא, וכי מה איכפת לו להקב”ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות. וביאר שם שכוונת חז”ל שאין רחמיו של הקב”ה מגיעים בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. וזו כוונת חז”ל שהמצוות ניתנו לצרף ולזכך אותנו.
ואולם, בין אם נבין שמצוות השחיטה היא לצורך הבהמה ובין אם נבין שכל זה רק בשבילנו שלא נשחית מידותינו באכזריות על הבהמה, דבר ברור הוא שהשחיטה הכשרה היא אחד האופנים המהירים והבלתי כואבים ביותר שיתכנו, וידוע בדברי הימים שדוקא מצוה זו של השחיטה שהיא פעולה הומנית ויש בה הגנה לבעלי חיים מהצער שבשעת מיתתם, מותקפת היא על היותה כביכול פעולה אכזרית, והיוותה כר נרחב למגמות אנטישמיות, וחכמי ישראל חידדו לשונם ודרכו קסתם במענה לטענות הגויים על כך, עד שהיו אנשים שהקדישו את חייהם כדי להוכיח שעל פי כל אמת-מידה השחיטה היהודית הינה הומנית ביותר, אחד המפורסמים בתחום הוא ספר “השחיטה” של הרב אליהו מונק מאנגליה, שהפך לאבן יסוד בתחום זה. וראה עוד בספר ‘השחיטה וצער בעלי חיים’ של הרב ישראל מאיר לוינגר, שבו יש סקירה מקיפה לאור הרקע המדעי כיום.
[ואף שאכמ”ל בכל הענין, מ”מ אביא רק נקודה נפלאה שראיתי שכתב הרב זאב גרינוולד (בגליון ‘ערכים’), שהנה כאשר יש ירידה פתאומית בלחץ הדם בבסיס המוח, גורם הדבר לאיבוד הכרה מיידי. היהדות טוענת שמיד עם השחיטה מאבדת הבהמה את הכרתה ואינה חשה כלל בצער השחיטה. כאשר הסכין, החד מאין כמוהו, חותך את הקנה ואת הוושט, הוא משסף גם את העורק הראשי. ממילא, בשעת החיתוך יש ירידה מיידית בלחץ הדם, הגורמת לבהמה איבוד הכרה. עצם החיתוך לוקח פחות מחצי שניה, וכשמתחיל לכאוב לבהמה היא שרויה כבר בעלפון. תגובת אגודת ‘צער בעלי חיים’ הייתה שאמנם הדבר נכון לגבי העורק הראשי, אולם קיים עורק נוסף, היוצא מן הלב עובר דרך החוליות בעורף ונכנס למעגל וויליס וממנו למוח. והרי ע”פ השחיטה היהודית אסור לשסף את כל הראש, כך שעורק זה לא נחתך והדם זורם באין מפריע למוח. אולם כל זה נכון לגבי כל היונקים מלבד הבהמות מעלות הגרה הכשרות לאכילה. העורק החולייתי שלהן אמנם מטפס בגובה העורף כמו אצל שאר היונקים, אבל עד קרוב למעגל וויליס, הוא לא נכנס אליו אלא מתכופף לתוך העורק הנחתך בשחיטה, וכל הדם שבו לא זורם למוח כי אם לתוך העורק הנחתך. ממילא הדם הזורם מן הלב דרך העורק החולייתי יוצא גם הוא לחוץ בנקודת השחיטה. והכל על מקומו בא בשלום].
והנה המושג ‘צער בעלי חיים’ מוזכר בגמרא בבא מציעא (לב.) בהקשר לעדיפות פריקת משא מבהמה מאשר טעינת משא על הבהמה, ומבואר שם דאיסור צעב”ח הוא מדאורייתא, וכן מפורש בגמרא שבת (קכח:) לגבי בהמה שנפלה לאמת המים שהתירו לבטל כלי מהכינו בשביל להעלותה משום שצעב”ח דאורייתא, אך לא התבאר מהו המקור לזה בתורה. ובתולדות נח (עמ’ צ-צא) הבאתי שבעה מהלכים בזה (ודו”ק דלהאמור יש להוסיף עוד מקורות). רש”י בשבת (שם) כתב שבגמרא בב”מ הנ”ל היא גופא המקור דדרשינן טעמא דקרא במה שכתוב (שמות כג ה) “עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ”, ובמאירי וכן בשטמ”ק בשם הראב”ד (ב”מ לב.) כתבו דילפינן הכי מלאו דחסימה, ובריטב”א (שם ד”ה תדע) וברבינו פרץ (שם) כתבו דהוא הלכה למשה מסיני. ובחרדים (סימן יד) כתב שהוא ענף ממצות ‘והלכת בדרכיו’, ובחתם סופר (שם בב”מ) כתב דילפי’ זאת מדכתיב ‘ורחמיו על כל מעשיו’. ומהר”ם בן חביב ביום תרועה (ר”ה כז. ד”ה מ”ש התם) כתב דילפי’ זאת מדכתיב ‘והשקית את העדה ואת בעירם’, והרמב”ם (מורה נבוכים ג יז) ורבי יהודה החסיד (ספר חסידים סימן תרסו) כתבו שזה נלמד מתביעת המלאך על בלעם ‘על מה הכית את אתונך’ עיי”ש, ומזה מבואר שגם גויים הוזהרו על כך.
[והנה ברמב”ם (פי”ג מרוצח ה”ט) שפסק שבהמת גוי אין בה חיוב פריקה, מבואר לכאו’ דס”ל דצעב”ח דרבנן, וכתב האור שמח (פכ”ה משבת הכ”ו) שהרמב”ם סובר דכוונת הגמרא בשבת (דצעב”ח דאורייתא) הוא ענין מושאל, דהיינו דלענין שבת חזינן דרחמנא קפיד רק על בעלי חיים שישבתו וינוחו משום דאית בהו הרגשת צער מלאכה, והמטרה בזה היא להוראת חידוש העולם וההשגחה, וכיון שרואים אנו שהתורה חששה לנפש החיה בשבת באופן שהוא מצטער שינוח בשבת, לכן לא גזרו חכמים איסורי דידהו כשנגרם מהם צעב”ח. אולם הפרי מגדים (או”ח אש”א סימן שח ס”ק סח) כתב שאפשר אף למאן דאמר צער בעלי חיים דרבנן, בשבת הוא דבר תורה מדכתיב למען ינוח. ועיין להראש”ל הראב”ד בשו”ת בנין אב (ח”א סי”א) שהביא שנחלקו הראשונים בציווי ‘למען ינוח’ אם הוא משום צער בעלי חיים או זה משום מלאכה ובשביל שביתת האדם (ועיי”ש ח”ב ס”כ מה שהשיב לו מרן הגריש”א), ואכמ”ל. וע”ע להראי”ה בחזון הצמחונות והשלום (אות י) מש”כ בטעם שביתת בהמה בשבת].
וקצת יש להרגיש ולהתפלא בזה, שדבר כזה ברור ופשוט לא נכתב כאיסור מפורש בתורה אלא נשאר עמום וסתום ומחמת זה מצאנו כמה וכמה דרכים להערות מקורו של האיסור. [והאמת שכך הוא גם בשאר דוכתי, שעל ידי סתימת הדבר מתרבים בו הפירושים, וכגון מה שאמרו על משה רבינו שהוא חָטָא בסלע חֵטְא אחד ובאו המפרשים והלבישו עליו עשרה חטאים (עיין אור החיים במדבר כ ח שהביא עשרה דרכים בענין ממפרשי התורה והוסיף עליהם את דרכו) והכא נמי כאן]. ודבר זה נותן פתח מפולש לתרי צדדי, יש שיראו בזה את קלות ענין צעב”ח (ואפשר דהיינו שהוא הותר לצורך האדם), ויש שאדרבא יראו כאן את כל פסוקי התורה צועקים על ציווי זה ומתווים את ההנהגה הראויה לחוס ולחמול על נפש כל חי.
איסור צער בעלי חיים בהריגתם
יב. בגמרא בבא מציעא (פה.) מסופר שלרבינו הקדוש היו שש שנים של יסורים מחמת אבן בדרכי השתן ועוד שבע שנים של כאבי שיניים. וזה היה כעונש על כך שכאשר הובילו עגל לשחיטה, העגל ברח והתחבא תחת כנפי כסותו של רבי ובכה, ורבי אמר לו “לך ומסור עצמך לשחיטה – כי לכך נוצרת”!, ואמרו בשמים “הואיל ולא קא מרחם – ליתי עליה יסורים”! וכשם שבאו על ידי מעשה, כך גם הלכו להם היסורים ע”י מעשה. שיום אחד היתה שפחתו של רבי מטאטאת את הבית והיו מוטלין על הארץ בני חולדה והיא באה לטאטא אותם ולהשליכם לאשפה, אמר לה רבי הניחי להם, שהרי כתיב “ורחמיו על כל מעשיו”! אמרו בשמים הואיל והוא מרחם, נרחם עליה עליו. וכך הסתלקו יסוריו.
והנה ממעשה מופלא זה, יש שרצו להוכיח שאסור לשחוט עגל, דהא חזינן שרבי נענש על כך. וכמובן אהני להו שטותייהו להבין כביכול מעשה אחד ולהתקשות ממיליוני מעשים אחרים של שחיטת עגלים. ואדרבא בודאי רואים כאן במעשה זה שאחד היה ופרסמו הכתוב, וכבר עמדו המפרשים לבאר שרבי נענש בזה בגודל חסידותו שלא היה לו להתעלם מצער העגל, וכתב שם בתורת חיים שהקב”ה נתן בלב העגל לתלות ראשו בכנפי כסותו של רבי כאילו הוא בוכה כדי לנסותו אם ירחם עליו. ויש שביארו שאמנם בעלמא אפילו עגל שלו יש לו רשות לשוחטו, אבל כיון שהעגל בא לחסות בצל כנפיו, הרי הוא חייב ליקח עליו אחריות. והיעב”ץ (שם, ועי’ בתשובתו המצוינת להלן) ביאר שהיתה בו נשמה מגולגלת, ובודאי תיקונה של בהמה היא שחיטתה, אלא שלכך נענש רבי לפי שלא התפלל על הנשמה שתצא מהבהמה ותשיג תיקונה על ידו בלי צער השחיטה.
ואמנם יש לצאת לנידון אחר מתוך מעשה זה, כי יש לדון האם יש חילוק בין בעלי החיים לענין צעב”ח. והכא חזינן שגם עכברים יש מעלה לרחם עליהם. אמנם כאמור אין להוכיח מרבי לעלמא. ובשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”ב סימן מז) כתב בדבר הריגת זבובים יתושים ופרעושים שהם מאוסים וממאסים את האוכלים וגם מצערים את האדם בגופו, ליכא שום איסור מלהורגם, וכן העכברים המפסידים האוכלים, וכ”ש כשנמצאים תינוקות ואף גדולים שיש מתבהלים מפניהם, ליכא שום איסור להורגם. וכתב דעובדא דרבי הנ”ל היתה בבני כרכושתא דהיינו חולד (והוכיח כן מתרגום יונתן בפרשת שמיני פרק יא פסוק כט) ולא על מין עכבר. ומבואר שאינו מחלק בעצם בין סוגי הבע”ח, אלא תלוי במציאות אם הם מפריעים לאדם או לא. וראה לשון הקיצור שו”ע (סימן קצא סעיף א) שאסור מן התורה לצער כל בעל חי. ומספר חרדים (הנ”ל) שלמד שהוא ענף ממצות ‘והלכת בדרכיו’ וכתיב ‘ורחמיו על כל מעשיו’, מוכח נמי שהאיסור הוא בכל בעלי חיים, וכן מבואר יוצא לפי החת”ס (הנ”ל).
אולם בשו”ת שאילת יעבץ (ח”א סימן קי, ועיי”ש בסימן יז) כתב דאיסור צער בעלי חיים דאורייתא אינו אלא בבע”ח דבני מלאכה נינהו כענינא דקרא דכתיב בבהמה הנושאת משא (כי תראה חמור שונאך רובץ וכו’), ואפשר שאפי’ כלב וחתול בכלל לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה, אבל הקטנים שאינם ראוים למלאכת אדם, לא מיבעיא זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי וגם יש בהן חשש מכשול ואף קצת סכנה וצער לבני אדם, דלית לן בה ושפיר דמי למיקטלינהו, אלא אפילו שארא דלא מזקי, אין להם סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן. ואע”פ שהאר”י ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפי’ כינה, ממידת חסידות וע”פ הסוד ודברים בגו משום גלגול נגע בה. עכת”ד. וחיפשתי וראיתי שהרחיב בכל הענין בספר ‘צער בעלי חיים בהלכה ובאגדה’ (אשכולי, פרק ג) עיי”ש כל האר”ש הטובה.
האם שחיטה מביאה רוע
יג. והנה כתב באגרות משה (שם) לגבי הריגת זבובים ויתושים, שאם אפשר אזי טוב שלא יהרגם בידיו ממש אלא ע”י הנחת דבר ההורגם, מאחר דחזינן שכשעושה אדם מעשה אכזריות של רציחה אפילו לאלו שמחויבים להורגם ע”י חיוב פסק דין של סנהדרין כדוגמת עיר הנידחת הוצרך הקרא ליתן הבטחה מהשי”ת שיתן להם רחמים וגם עוד יוסיף אצלם מדת הרחמים, משא”כ בדבר הרשות לא ניתנה הבטחה כזו, וזה שייך שיעשה גם כשהוא עושה במידת אכזריות לבע”ח, אך השוחט לאכילה דהוא מעשה מצוה מועיל זה נמי שלא ישלוט בהם מדת אכזריות, ואמנם כשיש בביתו תינוקות שאין יכולים לגרשם כשבאים עליהם א”כ זה מצוה ולכן שפיר יכול להורגם בידיים. ויש להעיר על דבריו, דמאי פסקא לחלק בין אם יש תינוקות וכו’, הרי גם כלפי עצמו פעמים היתושים יכולים להפריע שנתו וכדו’ וא”כ מעיקרא יש מצוה להורגם כדי שלא יטרידוהו ויהיה לו כח לעבודת הבורא, וי”ל וצ”ב.
ועיי”ש באג”מ שהתקשה ממה שמצאנו בגמרא שבת (יב.) במפלה כליו מכינים, שאמר רב נחמן לבותיו “קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי” כלומר “הרוגנה את הכינים ותשמיעו לי את קולם של שונאי כאשר הם מתים”. וכתב ליישב ששם מדובר בכינים שבגופו ובבגדיו שאי אפשר להורגם ע”י איזה דבר אחר אלא מוכרחים להורגם בידיים. והמתבונן יראה שדבריו דחוקים, שהרי אם כל הענין כאן הוא מחמת ההכרח, אם כן מה הענין לבקש להשתדל לשמוע קול פצפוצן, הרי מזה ודאי יכול להימנע, ועל כרחם שאדרבא יש ענין להרוג אותם בידיים. ואפשר דהתם שאני שהם סמל רוע והצגה לאדם, ומסתמא היו לו בזה בחינות ע”פ הסוד ושורשי הבריאה, וכמובן שצ”ע לפי זה מתי נאמר כן ומתי לא. ועכ”פ יש לידע שגם האג”מ לשיטתו כתב רק שטוב להימנע כשאפשר, וגם סיים שלא מצא זה בפירוש, והיינו דלא פשיטא ליה הכי אלא רק מצדד כן, וא”כ אין כאן פסק הלכה אלא הנהגה ישרה לפי דעתו.
ועיקר דברי האג”מ מיוסדים על דברות רבינו האור החיים הקדוש, במה שאמרה התורה (דברים יג יח) “וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ”, וזה לשונו, כוונת מאמר זה כאן לפי שציוה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה’ רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו “ורחמך” העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה’ עמו שאין ה’ מרחם אלא לרחמן. עכ”ל האוה”ח.
ובתולדות נח (עמ’ תש) הבאתי מהג”ר אלחנן פרץ שליט”א (‘מסביב לשולחן’ גליון 478) בשם מו”ר הגרח”פ שיינברג זצ”ל שמכוח דברי אוה”ח אלו יעץ לאיש צבא שלא לקבל עליו תפקיד של חקירת אויבי ישראל, כיון שלא ניתנה הבטחה אלא בעיר הנידחת, עיי”ש. וכבר הערתי שם על דבריהם, וכעת נראה לי דאדרבא כל החשש הוא רק בעיר הנידחת, וכמו שהדגיש האור החיים ששם הורגים את כל האנשים וגם את כל הבהמות, וכאשר עושים דבר שנראה כרצח המוני בלא הבחנה זה מה שיכול להוליד טבע אכזריות, משא”כ הריגת מחויב מיתת בי”ד או הריגת רודף וכדומה, מעיקרא אין חשש ואין צורך בהבטחה. ואמנם העירני ידידי הרה”ג א”ח איפרגן שליט”א שגם בעמלק הורגים את כל הבהמות, והשבתיו ששם איירי בשורש הרע וגם בזה לא הוצרכנו להבטחה משא”כ עיר הנידחת שזה מקרב ישראל, ודו”ק.
ועכ”פ כפי שכתבתי בתולדות נח (עמ’ תשא) והבאתי שכן מבואר במלבי”ם על אתר, כל דבר שיש בו מצוה יש הבטחה ודלא כדעת הגרח”פ שיינברג. וזו גם דעת הגר”מ פיינשטיין באגרות משה כאמור, ומשו”ה נקט שבשחיטה אין חשש. וכל זה אחר ההנחה שיש לדמות הריגת בע”ח להריגת בנ”א, ובאמת אין הדבר מוכרע כלל ושפיר יש לחלק ביניהם, ובפרט כאשר ברי לו בנפשו שאינו מתאכזר אלא רק מממש את ייעודם של בעלי החיים. ואמנם לעיל (סוף אות ג) הבאתי מש”כ בספר העיקרים שיתכן שתימשך תכונה רעה לאדם ע”י הריגת בע”ח, אלא שהסתפקתי האם זה גם בשחיטה לאכילה או שאין זה אלא בהריגה לחינם, ועכ”פ גם אי נימא שזה אף בשחיטה, הנקודה בזה היא שהדבר רק עלול להוביל לתכונה רעה, והיינו שהאדם צריך להשגיח שלא יבוא לידי כך, אך אין זה אומר שמוכרח שיבוא לידי כך וצריך להימנע מזה, ודו”ק.
וכעת ראיתי להרה”ג בנימין דאר (הידברות י”ח שבט התשע”ט) שעמד בזה וכתב ליישב באופן אחר, שנראה שאף מי ששוקל להתלמד במלאכת השחיטה לא צריך לחשוש מאיזושהי השפעה רעה על נפשו, שהרי ספר העיקרים דיבר על התקופה שלפני מתן תורה, ולפני שהצטווינו על מצוות השחיטה (א”ה. יש לפקפק בזה, שהרי גם לגויים נצרכת המתת הבע”ח כדי להוציאו מאיסור אבר מן החי, אכן לכאורה כוונתו שזה רק מתיר אבל אין כאן מצוה חיובית ואדרבא יכול שלא לאוכלה כלל). לעומת זאת היום, כאשר היא מצווה מן התורה, ומברכים עליה “אשר קידשנו במצוותיו וציונו על השחיטה”, הרי היא ככל קיום מצווה, שעליה נאמר (משלי יט טז) “שומר מצוה לא ידע דבר רע”, וציין לספר ‘החפץ חיים – חייו ופעלו’ (ח”ג עמ’ תתרה) שמביא את מצוות שחיטה כדוגמא למצווה של שפיכת דם, שאחר שהיא מצווה אינה משפיעה אכזריות, אלא אדרבה, נדיבות ורחמים. והוסיף שהרי חז”ל הורו שאחד מששת הדברים שצריך תלמיד חכם ללמוד הלכה למעשה באופן פרקטי, הוא לאמן את ידיו במצוות שחיטה (חולין ט.) ובודאי שלא היו משיאים ת”ח עצה רעה לקלקל מידותיהם חלילה.
והתבוננתי שפעמים אדרבא ההתעסקות בהוצאת דם וכדו’ עוזרת לאדם לנתב את התכונה הזו לכיוון חיובי, ולכן יעזור לו שיהיה שוחט, או מוהל, או שיעבוד בארגון זק”א וכדומה, וגם יכול להיות מנתח. וכפי שאמרו בגמרא שבת (קנו.) האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. דהיינו שמי שנולד בשעת מזל מאדים שהוא אדום ורומז לדם, יהיה איש שופך דם, אלא שיש כל מיני אפשרויות להוציא זאת לפועל, שיכול הוא לילך לצד הרע ולהיות גנב ההורג נפשות, אבל יכול הוא להשתמש בכח זה למצוות ולהיות אומן המקיז דם או שוחט או מוהל, כי לא נגזר עליו אלא שישפוך דמים והבחירה בידו באיזה אופן זה יהיה. ועיי”ש בגמרא שהאמורא רבה אמר שגם הוא נולד במזל מאדים ותמה “וכי שופך דמים אני” והשיבו אביי שאכן כבודו גם כן עניש וקטיל לבני אדם העוברים על דבריך וזהו מכח מזל מאדים. וע”ע להגאון רבי זמיר כהן שליט”א בשו”ר נזר כהן (ח”א אה”ע ס”ד ד”ה ולפי) והבן.
וראיתי דברים נפלאים בזה לאיש המחשבה המשגיח הרב יהונתן אבר שליט”א בספר ‘ישרים דרכי השם’ (מאמר ‘האדם יחידי’ פרק ב) שעמד על ענין יעקב ועשיו, שבודאי יכל עשיו להטות את תכונות לכיוון הטוב (אולם יש לפקפק בזה, שהרי כבר במעי אמו היה מפרכס לצאת לבתי ע”ז, ועיין יומא פב. ודו”ק), וקשה לדמיין כיצר היה עשיו נראה לוּ ניצל את כוחותיו לטוב, אך למעשה מצאנו בהסטוריה אדם אחר שגם הוא ניחן באותו מזג כשל עשיו, וניצל אותו לטוב ונעשה לאחד מעמודי העולם, הוא דוד מלך ישראל, שחיבר את ספר התהילים, היה רגל רביעי במרכבה וממנו מלכות ומזרעו יצא מלך המשיח. הוא היה אדמוני כעשיו (שמואל א’ טז יב) וכשראהו שמואל לראשונה נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו (בראשית רבה סג ח, עיין במלבים שמואל שם), והיאך שלט דוד בטבע זה, מפורש בפסוק (דה”י א’ כב ח) שעשה מלחמות, אך הכל היה מדעת סנהדרין.
ועיי”ש שכמובן זה היה שימוש מסוים בתכונתו, לווסת את מידה זו לשעות מסוימות, אבל עיסוקו המרכזי של דוד היה דבקות בתורה עד כלות כוחו, ומעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה אלא היה קם ויגע ומתגבר בתורה עד עלות השחר (ברכות ג:) ולא היה כמוהו בכל ישראל בתורה (סנהדרין לו:) והלכה כמותו בכל מקום (צג:). עכת”ד. והתבוננתי שאפשר שלא רק למלחמות באוייבי ישראל ניתב דוד את תכונת מזל מאדים שבו, אלא גם ניתב וויסת אותו להתעסקות בדם שפיר ודם שליא, וכמו שהעיד על עצמו (ברכות ד.) “ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה”. ומצאתי כן בספר ‘עולת מועד’ לרבי נפתלי נתן נטע דומיניץ (פורים דף לה עמ’ ב, נדפס בסוף ספר ‘רמזי אלול’ לנכדו הגביר רבי שלמה ה’ יקום דמו), והדברים נפלאים.
לאסור מצד צעב”ח של המשווקים היום
יד. עוד נקודה שיש ליתן עליה את הדעת, היא מצבם של בעלי החיים העומדים לאכילה. וכפי שידוע שהיום כל התעשייה הזו היא כסרט נע של חפצים דוממים ולא של בעלי חיים. ולדוגמא ענין “המשלוחים החיים”, כאילו לא די בכך שהבע”ח [בין טלה בין עגל] נידון לשחיטה, גורמי התעשייה [באישור משרד החקלאות] מעבירים אותו מסע ייסורים, לעתים מקצה העולם עד קצהו. במשך ימים ארוכים ושבועות מטלטלים אותו בים וביבשה, במשאיות ובאוניה. הפריקה וההעמסה החוזרות ונשנות הן תמיד מפחידות ולא פעם אלימות. באוניה הוא מוחזק במכלאות צפופות, מתבוסס בצואתו ובצואת חבריו, ופעמים רבות הצפיפות מובילה לכך שבעלי חיים דורכים זה על זה ושוכבים זה על זה באופן שחונק את בעל-החיים שמתחת (עיין ערך ‘אסון מירון’). בע”ח שאינו מסתגל למזון שניתן באוניה עשוי למות ברעב. אחרים יסבלו ממחלות וחלקם ימותו, וישנם שפשוט נמסים מהחום במהלך המסע ומתים. הגופות מושלכות לים, ולא פעם נסחפות לחופי הארץ. ולשם מה כל מסע הייסורים הזה? רק כדי לשחוט אותו בסוף הדרך.
ואנכי זכרתי ימים מקדם שראיתי לפני כעשור שנים מאמר של הראש”ל מורינו הגאון רבי אליהו בקשי-דורון זצ”ל בענין זה, ויגעתי ומצאתיו בקובץ בית הלל (גליון מא [אדר תש”ע] עמ’ מ) ושם דן תחילה במה שהיום בהתפתחות המדע והשתכללות הטכנולוגיה אפשר באמצעות הפריה-חוץ-גופית לבחור את מין העובר צבע עורו וצבע עיניו, ודבר זה יכול להוות סיכון שאנשים יבחרו לשבש את האיזון של העולם. והביא דוגמא מוחשית לכך שהתפתחות המדע מביאה לחורבן בבריאה של הקב”ה, והיא בהתקדמות המדע בנושא גידול עופות, שמצד אחד בהתפתחות זו יש ברכה רבה, כיום יודעים במדויק כיצד “לייצר” את העופות ולגדלם, בידע זה יכולים כיום לגדל עופות בכמויות עצומות בקלות יתירה ובחסכון במשאבים, אולם ידע זה וישומו החריב את עולמם של העופות. וכך הסביר בשפתו העשירה והקולחת.
לפני התפתחות המדע בתחום זה, לעופות היה עולם כבעלי חיים, עם בריאתם נוצרו וגדלו וחיו את חייהם על פי מידת המשכל והתחושות שנזקקו להם, לתרנגולים בלול ובחצר היו חיים משלהם, חיו בחברה כשהתרנגול הנקרא גבר היה סובב בגאווה כגבר כשהתרנגולות סובבות אותו בהערצה, התרנגול היה מפרה את התרנגולת ולה היתה את ההרגשה של אם המטילה ביצים ודוגרת עליהם עד לבקיעת האפרוחים. מזון העופות שאותו חיפשו היה מגוון והיה להם טעם והעדפה במזון, הייתה גם תחרות בין התרנגולים, ובהתבוננות בעולמם של התרנגולים ניתן היה להבחין מידה מסוימת של תחושות ויחסים וכדומה, גם התוצרת שלשמה נבראו הבשר והביצים היו יותר בריאים ומזינים.
כיום המדע התפתח וביד האדם סוד יצירת העופות וגידולם, המדענים יודעים את סוד הדגירה והאפרוחים נבקעים מהביצה לא על ידי התרנגולת אלא במדגרה בטמפרטורה קבועה במשך אחד עשר יום, במדגרה בוקעים אלפי אפרוחים ביום וגדלים בכמויות בלולים, לתרנגולת אין את ההרגשה כאם הדוגרת ודואגת, תהליך גידול ופיטום התרנגולים ידוע ומדויק ומגדלים אותם לצורך הפיטום רק בשבועות שבהם מגיעים לגודל הראוי לשיווק, לאחר שבועות אלה לא משתלם לגדלם לפי שיש הפסד בהוצאות על מזונם. כמו כן היות ואין צורך בגידול התרנגולים הזכרים אלא רק בתרנגולת המטילה ביצים, מגדלים רק תרנגולות מטילות. בלול אין מרחב מחיה, הם נכלאים ככלובים צרים אוכלים מזון קבוע, כך שכל חייהם אינו אלא פיטום כפוי בכלוב לתקופה של כמה שבועות. עולמם של התרנגולים הזכרים נחרב, ואין כיום את התרנגול כגבר, ורק בגן החיות ניתן לראותו.
וכאן מגיע הראש”ל לנקודה שבה פתח – בחירת מין העובר, ומורה באצבע עד כמה המדע והקידמה החריבו בפועל את עולמם של העופות. וכך הוא מספר: כרב האחראי על הכשרות, ביקרתי במדגרה המרכזית באחד מהקיבוצים בצפון, וראיתי את הנעשה במדגרה בשעת בקיעת האפרוחים. ביום הבקיעה מחסנים את התרנגולות בזריקות ליד הצוואר, כיון שיש בזריקות שאלות הלכתיות אם העוף נטרף על ידי הזריקה – הייתי ביום בקיעת האפרוחים כדי לראות מקרוב את ההזרקות. עם פתיחת המדגרה, יצאו אלפי אפרוחים בני יומם כשהם מצייצים את ציוצם הראשון, האפרוחים עוברים במסלול המותקן לכיוון הלול, כשלצידו עומדות בנות הקיבוץ, לוקחות את האפרוחים ובודקות את מינם, אם זכר או נקבה, ולמעשה מקימים בפועל את גזירת פרעה, הן עומדות על הָאָבְנָיִם ומחליטות על חיי האפרוחים בני יומם “אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ” – אם האפרוח זכר זורקים אותו לשקית ניילון להשמדה, “וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה” – לנקבה נותנים להמשיך לכיוון הלול. עיי”ש שהוא הזדעזע כשראה זאת, והסבירו לו שפשוט א”צ בזכרים וזה הפסד לגדל אותם ולכן הורגים אותם מיד. ועל זה נאמר “יוסף דעת – יוסף מכאוב” והזהיר הבורא לאדם “תן דעתך שלא תקלקל את עולמי”!
אחר כל זאת יש לדון האם יש איסור בקניית בשר משום צער בעלי חיים, מחמת שכאשר קונים ביצים או חלב או בשר, מחזקים את התעשייה שיש בה צער בע”ח, ואכן יש טבעונים שטענו שבזה עוברים על איסור תורה של “ולפני עיור לא תתן מכשול” שאחד מפרושיו הוא לא להחטיא אדם בעבירה, מפני שעל ידי שהתעשייה תתחזק, ימשיכו באיסור. והנה טרם נבוא לבדוק טענה זו בראי ההלכה הצרופה, יש רק להעמיד את הייחס הנכון לאלו שטוענים טענות אלו, שאותם צדקנים לא חשבו להימנע מחשמל בשבת ומלקנות וללכת לקניונים פארקים ומקומות בילוי הפתוחים בשבת, וא”כ כנראה שאיסור לפני עיור זה לא מה שמניע אותם, אלא כללות השקפתם בענייני טבעונות, וממילא טענתם אינה אלא תירוץ.
וכעת נבוא לאיסור לפני עיור, והנה אמנם ברור שכאמור נעשים הרבה מעשים של צער בעלי חיים בכל שלבי יצירתם וגידולם לצורך מאכל האדם, ומי שציער בעלי חיים בידיו – אכן ייתן על כך את הדין על דבר חמור זה, אולם מכאן עד לומר שגם מי שקונה מוצר מן החי – נקשר באיסור זה – הדרך רחוקה, וכפי שנבאר שבאמת אינו נחשב שותף לעבירה זו על פי ההלכה, וזאת משום שהדין “לפני עיור לא תתן מכשול”, נאמרו בו גדרים כמו בכל הלכות התורה, ולפי גדרים אלו לא נאסר לקנות את המוצרים, על אף המציאות העגומה שיש בתעשייה משום צער בעלי חיים, וראיתי שכבר כתב בזה הרב בנימין דאר (הידברות י”ח שבט התשע”ט) והלכתי בעקבותיו בקצ’ר אמיץ.
איסור התורה נאמר רק ב”תרי עברי נהרא” (ע”ז ו.-:) כלומר אם החוטא לא יכול לעבור את העבירה בלעדי המחטיא אותו, אך אם יכל לעבור את העבירה בלעדי המחטיא, גם מי שאוסר בזה סובר שזה רק מדרבנן, משום מסייע ידי עוברי עבירה (עי’ שו”ע יו”ד קנא א ברמ”א ובנושאי הכלים שם). ובמקרה שלנו, גם איסור זה לא שייך, מכמה סיבות, ונזכיר שתיים מהן, כל מקום שמסייעים לעבירה שלא בשעת העבירה – כמו במקרה דנן שנותנים את הכסף בחנות, והעבירה נמצאת אח”כ הרחק במקום אחר, וגם לא מסייע ממש לגוף העבירה – שלא מושיט איסור ממש לידו של העובר כמו כוס יין לנזיר, אלא נותן כסף לחנות, שבסופו של דבר יגיע לתעשייה, אין איסור בכך (עי’ שו”ת כתב סופר יו”ד סי’ פג ד”ה ויש סיוע, ושו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צג שגם הוא פסק שאין דין “מסייע” שלא בשעת העבירה). ועוד, שכשנותנים כסף לאדם שחשוד על עבירה, אם יש ספק שיעשה בכסף עבירה, מותר (עי’ ריטב”א ע”ז סג. שכך יוצא מהגמרא שם), וכאן, כמובן יתכן שבעל החנות, ואף בעל המפעל, ישתמש בכסף זה לצרכיו האחרים. [ומש”כ הפתחי תשובה בחו”מ (שנו א) “יש איסור קניה בדברים האסורים”, אי”ז קשור להכא, ששם מדובר באנשים שסחרו בסחורה גנובה מבית תיפלתם של הנוצרים כדוגמת גביע או צלב או בגדי כמורה וכו’, ויש על כך חרם הקדמונים, כיון שדבר זה יכול לסכן את כל קהל ישראל]. וכאשר צעב”ח נעשה ע”י גויים או יהודים מומרים, יש עוד סניף להקל (עי’ יביע אומר ח”ב או”ח סימן טו) ואכמ”ל.
[שוב בינותי כי לפי העדויות על כך שהעגלים וכיוצא בהם נמסים בחום במהלך המסע בן-יבשתי ומתקיים בהם הפסוק (תהלים כב טו) “כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי” פשוטו כמשמעו, אם כן גם אלו שמגיעים בחיים אל המדינה חלקם כבר נעשים טריפה ואסורים באכילה. ומעתה מסתבר שנותני הכשרות לא יעבירו אותם לאישור, ועל כרחך אותם בע”ח הולכים הם למשחטות של טריפות אצל הבני דודים וכדומה, וא”כ אדרבא כעת יש סיבה נוספת לקנות דוקא בשר כשר באישור רשמי ומסודר. וכל זה עלה בדעתי כעת, ולא בדקתי הענין, האם כך הוא, או שמא חלילה בשר כזה יכול לקבל הכשר ממחלק הכשרות של הרבנות. וצריך לברר הדבר].
וכמובן כל מי שביכולתו למנוע דברים אלו של צעב”ח, יבוא על שכרו צריך לפעול בנושא, אלא שזה לא בידי האזרח הפשוט, כי אם בידי נציגי הממשל. וכידוע למבינים, הגם שהרבה חברי כנסת וכדומה רוצים לשנות מצב זה ולהפסיק עם המשלוחים החיים ושאר מהלכים של התעללות בבעלי חיים, בכל זאת לא עולה הדבר בידם, יען שמאחרי אותם משלוחים עומדים ספקים בעלי ממון וכוח שמושכים בחוטים ומצליחים לפעול שבעלי ההחלטות ימשיכו להיות בעד תעלוליהם. אמור מעתה, החפץ לטפל בדבר ולשנות את המגמה לטובה, יפעל שם בדרגים הגבוהים, ולא ינצל זאת לאג’נדה המסולפת של טבעונות וצמחונות כאילו שהדבר מעוגן בדיני התורה, אלא הנח להם לישראל ויאכלו ענווים וישבעו.
