מקורות ונימוקים:
א). כתב מרן השו”ע (יו”ד סי’ קפב סעיף ו’) אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, ואפילו שערה אחת. והנה ידועים דברי האחרונים שכתבו, דאם אין כוונתו להתייפות יש להתיר הדבר וכמ”ש התוס’ יבמות (מח. ד”ה אבל) דכל שאין בכוונתו להתייפות אלא להסיר צער יש להתיר. וכ”כ הדרכי משה (שם או’ א’, וביו”ד סי’ קנו) בשם המרדכי (שבת סי’ שכז) דבני אדם שיש להם ריבוי שער בידיים ובושים להראות בין אנשים, מותר להסירן דאין לך צער גדול מזה. והנה זה פשוט שאין ההיתר משום צער, אלא משום שלא אסר הכתוב אלא כשכוונתו להתייפות, וממילא שמעינן שכל שאין זה כוונתו, אין לאסור.
וראיה לדבר ממ”ש האגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ סא), וכן הציץ אליעזר חכ”ב (סימן יד) דמותר לצבוע שערות ראשו במקום שרוצה להיראות צעיר ויוקל לו למצוא עבודה (באופן שאין בכך משום גניבת דעת, כגון שכוחו גדול, או שהוא צעיר לימים, יעו”ש), לפי שאין עושה כן לשם ייפוי אלא להשגת משרה, ודימהו האגרו”מ למ”ש הט”ז והש”ך (יו”ד סי’ קפב סק”ד) להתיר לגבר לצאת בבגדי אשה משום הצינה והחום. והוא הדין בנד”ד שאין כוונתו אלא לשלום בית ולא לעצם הייפוי, ע”כ נראה לענ”ד שיש להתיר הדבר בנד”ד אף אם בפועל משחיר שערות זקנו. ואע”ג דהוי פס”ר דניחא ליה, מ”מ אזלינן בלא יילבש בתר כוונתו.
ובפרט שיש לצרף לסניף בעלמא מ”ש כמה אחרונים, שכתבו שאין בזקן משום לא ילבש לפי שאין לנשים זקן, ואע”ג שאין סברא זו עיקר בפוסקים, מ”מ חזי לאיצטרופי.
