כתב המרדכי (פרק במה טומנים) שכתב, ונראה דבני אדם שיש להם ריבוי שיער בידיהם ובושים להראות בין אנשים, מותר להם להסירם ואין בזה משום לא ילבש, דאין לך צער גדול מזה. והוב”ד בדרכי משה (יו”ד סי’ קפב סק”א).
וכן העלה בשו”ת מנחת שלמה תניינא ח”ב (סימן פו או’ ג’), דמותר לצבוע השיער וכן ללקט שערות הלבנות מתוך שחורות למי שהוא צעיר והדבר גורם לו לבושה ואין בכה”ג משום לא ילבש, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת שרידי אש (סימן פא). ומוכח, דכל כהאי גוונא אין זה נחשב שכוונתו לשם נוי אלא להסיר מסווה הבושה, ושרי, ומיניה נמי לנד”ד שאינו מתכוין לשום הנאה וייפוי.
עוד ראיתי מובא בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הב”ד בספר נשמת אברהם ח”ה (עמוד עב), דמי שגבות עיניו מחוברות להדדי ומתבייש לצאת כן, מותר לו לגלחם ולהפרידן ואין בזה משום ‘לא ילבש’, כיון שאינו עושה כן כדי להתנאות שזהו יסוד האיסור של לא ילבש, אלא כדי להסיר המום מפניו. והכא נמי שייך האי טעמא. וכ”כ להתיר בנידון זה בשו”ת חיי הלוי ח”ג (סימן סג). גם בשו”ת אבני ישפה ח”ד (סי’ צד) כתב, נראה דבמקום שיש לאדם בושה בריבוי השערות של גבות העיניים או הידיים, מותר לו לקצצן, ואין בזה משום לא ילבש. וכ”כ להתיר בשו”ת ברכת יהודה – ברכה ח”ב (יו”ד סי’ ט’). ובלבד שלא יעשה צורה לגבות כמו שעושות הנשים. וע”ע בשו”ת אבני דרך ח”ט (סימן קיב) שג”כ דרך להתיר זאת במקום בושה. הרי דאפילו במקום שמתכוין להסיר השיער בשביל ייפוי פניו התירו, כיון שאין זה עיקר כוונתו אלא כדי שלא יראה כבעל מום, ומיניה נמי לנד”ד.
