מקורות ונימוקים:
צביעת השיער משום שלום בית
א). כתב מרן השו”ע (יו”ד סי’ קפב סעיף ו’) אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, ואפילו שערה אחת. והנה ידועים דברי האחרונים שכתבו, דאם אין כוונתו להתייפות אלא בכדי להסיר מום יש להתיר הדבר וכמ”ש התוס’ יבמות (מח. ד”ה אבל) דכל שאין בכוונתו להתייפות אלא להסיר צער יש להתיר. וכ”כ הדרכי משה (שם או’ א’, וביו”ד סי’ קנו) בשם המרדכי (שבת סי’ שכז) דבני אדם שיש להם ריבוי שער בידיים ובושים להראות בין אנשים, מותר להסירן דאין לך צער גדול מזה.
ועפי”ז כתב בשו”ת מנחת שלמה – אוירבך ח”ב (סי’ פב) להתיר למי שהוא צעיר והולבנו שערות ראשו ללקוט לבנות מתוך שחורות וכן לצבוע שערו ואין בכך משום לא ילבש. וכיוצ”ב מובא בשמו בספר נשמת אברהם ח”ה (עמוד עב), כלפי מי שגבות עיניו מחוברות להדדי ומתבייש לצאת כן, שמותר לו לגלחם ולהפרידן ואין בזה משום ‘לא ילבש’, כיון שאינו עושה כן כדי להתנאות שזהו יסוד האיסור של לא ילבש, אלא כדי להסיר המום מפניו. וכ”כ להתיר בנידון זה בשו”ת חיי הלוי ח”ג (סימן סג), ובשו”ת מנחת יצחק ח”ו (סימן פא), וגם בשו”ת אבני ישפה ח”ד (סי’ צד) כתב, נראה דבמקום שיש לאדם בושה בריבוי השערות של גבות העיניים או הידיים, מותר לו לקצצן, ואין בזה משום לא ילבש. וכ”כ להתיר בשו”ת ברכת יהודה – ברכה ח”ב (יו”ד סי’ ט’). ובלבד שלא יעשה צורה לגבות כמו שעושות הנשים. וע”ע בשו”ת אבני דרך ח”ט (סימן קיב) שג”כ דרך להתיר זאת במקום בושה. וכיוצ”ב כתבתי בשו”ת תורת מאיר ח”ב (סימן עה) לענין גילוח שערות בימים האסורים כשגדלים במקומות שמתבייש.
ב). ונראה דלא מבעיא אם הדבר מפריע לו שיש להתיר הדבר מטעם זה שאינו אלא לכיסוי המום, אלא גם אם אינו מפריע לו כבנד”ד, וגם אינו מתבייש ומצטער אלא שלרעייתו מפריע הדבר, ג”כ יש להתיר מטעם זה גופא שהרי אינו עושה כן משום ייפוי אלא משום שלאשתו מפריע הדבר, וראיה לדבר ממ”ש האגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ סא), וכן הציץ אליעזר חכ”ב (סימן יד) דמותר לצבוע שערות ראשו במקום שרוצה להיראות צעיר ויוקל לו למצוא עבודה (באופן שאין בכך משום גניבת דעת, כגון שכוחו גדול, או שהוא צעיר לימים, יעו”ש), לפי שאין עושה כן לשם ייפוי אלא להשגת משרה, ודימהו האגרו”מ למ”ש הט”ז והש”ך (יו”ד סי’ קפב סק”ד) להתיר לגבר לצאת בבגדי אשה משום הצינה והחום. והוא הדין בנד”ד שאין כוונתו אלא לשלום בית ולא לעצם הייפוי, ע”כ נראה לענ”ד שיש להתיר הדבר.
ג). עוד יש לצרף מ”ש הדרישה והב”ד הרע”א בהגהותיו (יו”ד סי’ קפב) בתי’ א’, דאם העכו”ם נוהגים כן האידנא, תו אין בזה משום לא יילבש. והאידנא שרבים מעמי הארץ וגויי הארצות נוהגים כן אפילו בגיל שיבה, יש לצרף זאת להיתרא.
ד). עוד יש לצדד בזה לפי מה שכתבו הפוסקים, דמפני שלום בית ניתן לברך אפילו ברכה לבטלה למרות שיש פוסקים דס”ל דהוי איסור תורה וכן נראה מדברי מרן השו”ע (סימן רטו), וכמ”ש בשו”ת יביע אומר ח”ח (חיו”ד סימן לב), שדן גבי פנויה שהרתה לזנונים והפילה עוברה וחזב”ת ונישאה לאברך יר”ש וכיסתה ממנו את מעשיה הרעים, ועתה נולד לה בן, האם ניתן לפדותו בברכה, והסיק הרב, שאין לגלות לבעלה מפני השלום ואע”ג שיבוא לברך עי”ז ברכה לטלה. ובנד”ד נמי הוי פלוגתת הפוסקים האם הוי איסור תורה או איסור דרבנן, ראה בשדי חמד (מערכת ל’ כלל קטז). אולם יש לדחות, דשאני המעיין בתשו’ שם יחזה, דהרב לא התיר אלא בשוא”ת (לא לגלות לבעל) אע”ג דאיהו עובר בקום ועשה בשוגג, לא כן בנד”ד.
