פתק בכותל המערבי: איך ומה כותבים, כדי לזכות לישועה?

בראש ובראשונה, יש לדעת, שמי שהולך בעצמו לכותל המערבי, עדיף שיתפלל בפיו מאשר לכתוב פתק, כיון שהתפילה בפה מועילה יותר[1]. ועיקר התועלת של הפתק, היא עבור מי שלא מגיע בעצמו לכותל (כפי שנזכיר להלן), שיכול לשלוח פתק בקשה להקב"ה ע"י חבירו שנוסע לכותל.

ועכ"פ גם מי שמגיע בעצמו לכותל המערבי, לאחר שיתפלל בפיו, יכול ג"כ להניח פתק, וקרוב לומר שיש בזה תועלת[2].

והנה עיקר המקור לכתיבת פתק בכותל, הוא ממעשה של רבינו חיים בן עטר (ה"אור החיים הקודש"), ששלח פתק עם מרן החיד"א להניחו בכותל, ומזה זכה לישועה מפליאה בנושא הפרנסה[3]. והנה מאותו מעשה ניתן ללמוד ג"כ מהו הנוסח לכתיבת פתק בכותל המערבי (אם כי אין הכרח לומר שצריכים דוקא נוסח כזה, וע"ע בהערה אם כל אחד ראוי לנוסח כזה[4], ומה גם ישנם כמה גירסאות בסיפור ובנוסח, מ"מ הדעת נוטה שיש מה ללמוד מהנוסח המפורסם יותר), ועל כן, להלן הנוסח (הטקסט) לכתיבת פתק בכותל:

אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, אֲבַקְּשֵׁךְ בְּרַחֲמִים לַעֲשׂוֹת עִמִּי כָּךְ וְכָךְ (כאן יפרש את בקשתו. ויסיים עם כתיבת שמו ושם אמו): אֲנִי עַבְדֶּךָ\אֲמָתְךָ פְּלוֹנִי\ת בֶּן\בַּת פְּלוֹנִית.

הסבר הנוסח: הביטוי "אחותי רעיתי יונתי תמתי"[5] בהקשר הזה, הוא פניה לבורא עולם, שכאן נקרא בשם הזה (המביע אהבה גדולה להקב"ה) מפני שמרגישים את נוכחות בכותל המערבי יותר מכל מקום אחר, והנוכחות הגלויה הזו נקראת "שכינה", וכמו שאמרו חז"ל כי "לעולם לא זזה השכינה מהכותל המערבי"[6]. לכן במקרה הזה מדברים עם הקב"ה בלשון נקבה מפני ש"שכינה" הוא בלשון נקבה.

מי שחפץ לכתוב את הפתק בכתב אשורי או עכ"פ "מרובע" (ויתכן שיש לזה מעלה פי כמה גירסאות במעשה של רבינו באור החיים), עליו לעשות רווח בגודל של מילה בין "אחתי רעיתי יונתי" למילה "תמתי", כדי שלא יהיו ד' מילים של פסוק ברצף, ואכמ"ל[7].

ואע"פ שכדי להכניס את הפתק, מכניס את אצבעותיו בתוך עובי האבנים, כבר הורה זקן מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל דאין בזה איסור כלל[8], ואין צורך להרחיב במה שכבר הרחיב שם.

ומהיות טוב, נכון להזהר לא לתחוב ולדחוק את הפתק בכח בין הסדקים והחריצים, כדי לא לגרום לשחיקת האבנים, אלא יניח את הפתק בנחת בחריץ רחב[9].

אגב גררא, יש לדעת שהפתק בסגנון הנ"ל חייב בגניזה, דגם אי נימא שהפסוק לא חייב בגניזה כיון שנכתב בדרך דיבור, מ"מ עצם הפתק הוא נוסח של תפילה וממילא נחשב כקדוש. ומ"מ, תהילות לאל יתברך, המציאות כיום היא שהאחראיים על הכותל דואגים לגנוז את הפתקים (פעם בחצי שנה) בעת שמנקים את הכותל ומורידים את הפתקים. כך שאין חשש בדבר, לפי המציאות בימינו.

ולסיום, אביא בזה מעשה רב שמצאתי בס"ד אחרי שכתבתי לכל הנ"ל, בספר אמת לדוד (להגרי"י שלוש נר"ו) עמ' שמ"ה, שמביא מהמקובל הגדול איש האלקים המולב"ן מוהר"ר שלום בחבוט זצוק"ל זיע"א (רבו של הג"ר רפאל אהרן בן שמעון זלה"ה, והג"ר עובדיה הדאיה זצ"ל ועוד), שכאשר היתה ביתו ריקן מכל ולא היה להם צרכי שבת כלל, התפלל להקב"ה בכותל המערבי, ואח"כ הכניס בין חריצי הכותל את הפתק שבו רשם את המצרכי מזון שאשתו ביקשה, ומיד בא אליו חכם עזרא רפול זצ"ל והביא לו סכום כסף שנמסר לו מדמשק, ונתן את הכסף לאשתו לקנות את המצרכים לכבוד שבת קודש. עיי"ש. ויצאנו למדין מזה תרתי: זה יצא ראשונה, דיש תועלת להכניס פתק לכותל אחרי שמתפללים בפה, וזאת שנית, שאפי' אם הפתק איננו בלשון בקשה ג"כ מועיל (אם מכוונים בזה לבקש). והחידוש השני גדול מן הראשון.

נושאים קרובים:

• התפילה בכותל המערבי: מעלתה וסגולותיה. והאם עדיף מתפילה בקברות צדיקים?
• מי שמתפלל בכותל המערבי, היכן עדיף שיתפלל כדי שיתקבלו התפילות, האם במנהרות הכותל, או ברחבת הכותל בחלק הפתוח, או בחלק המקורה, או איזה מיקום אחר מדוייק?
• בר מצווה והנחת תפילין בכותל המערבי: כל הטיפים!
• סגולת 40 יום בכותל: מקור ופרטי הסגולה
• בערב שבת קודש האבות הקדושים (אברהם יצחק ויעקב) מגיעים לכותל המערבי
• האם יש ענין לא לצאת מאותו פתח שנכנס ברחבת הכותל המערבי?
• קריעה בראיית הכותל המערבי
• תמונות יהדות (ותמונות הכותל המערבי) להורדה חינם
• האם יש מצוות עליה לרגל (לכותל המערבי) בזמן הזה
• עלייה להר הבית – דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בענין זה

מקורות:

[1] כדמצינו בזוהר הקדוש זוהר באדרא זוטא פרשת האזינו דף רצ"ד ע"א על חשיבות הוצאת הבקשה מהפה: "מאי טעמא כי עוף השמים יוליך את הקול, והא ליכא הכא קלא, אלא ודאי כל מה דחשיב בר נש וכל מה דיסתכל בלבוי – לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה, והוא לא אתכוון ביה וההיא מלה דאפיק מתבקעא ואזלא וסלקא וטסא בעלמא ואתעביד מניה קלא וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא ועייל באודנוי הדא הוא דכתיב (דברים ה') וישמע ה' את קול דבריכם (במדבר י"א) וישמע ה' ויחר אפו. ובגין כך כל צלותא ובעותא דבעי בר נש מקמי קודשא בריך הוא בעי לאפקא מלין בשפוותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא." עכ"ל. ויש להרחיב בזה אך אין הפנאי מסכים.

[2] כעין שכתבו המקובלים לענין קמיעות, שתפילה כתובה יש בה בחינה של תפילה תמידית (עיין ספר אדון הנפלאות בהקדמה, ואכמ"ל), ומצד זה הוי כתוספת לתפילה בפה (אבל לא כתחליף לתפילה בפה, כי כאמור התפילה בפה היא העיקר). ובדומה לזה כתב הגאון בעל שו"ת שבט הקהתי שליט"א בגליון פנינים גליון ל"ב, דהמנהג לתחוב פתקים בכותל המערבי הוא על דרך שמצינו בפרשת תצוה (כ"ח כ"ט) "ונשא אהרן את שמות בני ישראל וגו' בבאו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד" והיינו שיש מושג של "זכרון לפני ה'" על שמות בני ישראל, והכותל המערבי הוא "לפני ה'" כיון שלא זזה משם השכינה. [וכרוח דברים אלו כתב בספר הארץ הטובה כהן עמ' קכ"א, הגם שלא נחת להדיא ליישב את המנהג, וז"ל: "ותוחבים הפתקים למשמרת בתוך בקיעי נדבכי הכותל למען יעלה זכרם תמיד לפני מי ששיכן שכינתו במקום הזה ויוושעו תשועת עולמים כל הימים" עכ"ל]. וכעי"ז כתב בשו"ת ברכת יהודה ח"ה עניינים שונים סוס"י ט', דיש ללמד זכות על מנהג ישראל בזה, "דמלבד שהעולם מתפללים בפיהם במקום הקודש, חפצים שתמשך בקשתם במקום זה, וע"י שימת פתקא טבא המונחת שם ימים רבים הרי שנמשכת בקשתם, והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם" עכ"ל.

ואולם הגר"א נבנצל שליט"א בספר ירושלמים במועדיה בין המצרים עמ' נ"ר כתב דאין בזה ענין כלל, והניף ידו שנית בשו"ת סובו ציון סי' ל"ז. והגר"ח קנייבסקי זצ"ל בשו"ת אריה שאג עמ' תשכ"ז, כאשר נשאל בזה אם יש ענין להכניס פתק לכותל המערבי כמעשה דהאור החיים הקודש, השיב: "לא שמענו" עכ"ל. ובספר תל תלפיות בלוי עמ' כ"ה הערה כ"ח כתב וז"ל: בעיקר הענין של הטמנת פתקאות, שמעתי בשם הגר"י שפירא שאין זה דרך תלמידי חכמים להטמין פתקאות בכותל המערבי". עכ"ל. וגם באוסרי לגפן ח"ח עמ' שפ"ב סי' תמ"ט (בתשובות הגה"צ רבי חיים אבישלום פרחיה הכהן זצ"ל – ה"חלבן") נשאל "האם יש תועלת בהשארת פתק וכו' בכותל המערבי וכו'", והשיב: "לא". עיי"ש.

ואחד מחשובי בוגרי בית מדרשנו "ברכת אברהם" מני"ר הרה"ג ר' אברהם מיימון שליט"א, בספרו דרך האתרים ח"א עמ' תרמ"א כתב להשיב על דברות הגר"א נבנצל זצ"ל, שבוודאי יש תועלת בפתקים (עכ"פ למי שאינו מתפלל בפיו) כיון שהקב"ה שומע תפילה גם בכתב וכל שכן לפוסקים שכתיבה כדיבור, והביא שם מהגיליון "פנינים" גיליון ל"ד במכתבים, שכתב שם מחבר ספר בתורתו יהגה (הודפס גם בספרו ח"ה עמוד תכ"ב) שיש תועלת בפתקים עפ"י מאי דמצינו במדרש אסתר רבה פרשה א' אות י': "בימים ההם – זה הוא אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פיתקין לפני הקב"ה, שהיו אומרים לפניו רבש"ע בית המקדש חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין וכו'" (ע"כ המדרש), והביא שם דפירש במשנת רבי אליעזר שמלאכי השרת לא העזו לדבר בפה עיי"ש. עכת"ד. [וכשענ"י לעצמי צל"ע אם אפשר ללמוד מהני פיתקין דמלאכי השרת שהיו ענין רוחני, ומ"מ הדין דין אמת וכנ"ל]. ובשו"ת מחקרי ארץ ח"י סי' ט"ל כתב ללמד זכות על כותבי הפתקים בכותל, עפ"י מאי דקיי"ל באה"ע סי' ק"כ סע' ה', דאע"ג דהבעל המגרש שצריך לצוות בפיו לסופר שיכתוב את הגט ולעדים שיחתמו על הגט, מ"מ אם נשתתק יכול לצוות ע"י מכתב, והכי נמי אותם אחינו הרחוקים שאינם יודעים לערוך את תפילתם בפה הרי הם כנשתתק דמועיל עכ"פ מה שכותבים עיי"ש.

ונ"מ בין דרכים אלו שכתבו המחברים נר"ו הנ"ל, למה שכתבנו אנן עניי בעניותין, דלפי מה שכתבנו אף למי שמתפלל בפה יתכן שיש ענין (בנוסף) גם לכתוב, כי יש בזה מה שאין בזה. וע"ע להלן בפנים מעשה רב אודות הגאון המקובל הלוב"ן מוהר"ר שלום בחבוט זלה"ה זיע"א, והוא סייעתא לדברינו שגם מי שהתפלל בפיו יש תוספת תועלת בכך שמכניס פתק לכותל המערבי.

וראה גם בשו"ת ויכתוב מרדכי אלמקייס ח"א עמ' רל"ח ובשו"ת ברכת יהודה ח"ה עניינים שונים סי' ט' וסי' י' בשם הגאון הנאמ"ן זצ"ל, שיש ענין במה שנהגו להניח פתקים בכותל, עפ"י המנהג הקדום שהיו תוקעים מסמרים בכותל המערבי, ונרמז לזה בספר חרדים עיי"ש באורך.

[3] המעשה הביאו הגאון מוהר"י שאלתיאל זלה"ה בספר יוסף אברהם פרשת שמות דף ג' ע"ב וז"ל: "וכן שמעתי מרב גדול ז"ל, שאחד מתלמידי הרב מהר"ח ן' עטר ז"ל הלך לירושלים תובב"א, ובנסוע האדון לארץ ישראל חילה בפני רבו שיתן לו כתב לבני ירושלים, ואמר לו אין לי אוהבים ומכירים שם אלא אתן לך כתב לשכינת עוזינו, ובלכתך שם תשים כתב זה בחור אחד של כותל המערבי דבית המקדש. וכן עשה, ונזדמנו לו מזונותיו." עכ"ל. וכ"כ הגאון מוהר"ר אברהם פלאג'י זלה"ה בספרו פדה את אברהם ח"ב מע' ב' אות ט"ו (דף ס"ו ע"ד).

וביתר הרחבה (ובשינוי קצת) הביא הרב בעל שו"ת מנחת אלעזר ממונקטש זצ"ל (שכן קיבל מאבותיו) בספר מסעות ירושלים מאמר יום השני, וכתב שהוא "קבלה מאבותיו הקדושים זיע"א" שכך היה המעשה, וז"ל: "כי פעם אחד היה איש אחד מאנשי שלומו [של ה"אור החיים" הקדוש] והקרוב אל ביתו, אשר נתפרנס מיגיעי כפו, ופתאום נהפך עליו הגלגל לא עלינו, ובא בקובלנא לפני מרן האור החיים הקדוש זי"ע, ושפך לפניו מר לבבו שבביתו עניות יהלכון, וממש מחוסר לחם ר"ל, ובתחנונים ידבר רש לעשות לו טובה להעתיר בעדו ולהבטיח לו בברכה מרובה להטיב מצבו. ונכמרו רחמיו של האור החיים הקדוש עליו מאוד, וצעקת הדל הקשיב להושיע, וכתב פיתקא בקלף בכתב אשורית, וכרכו היטב, ונתן בידו של העני ואמר לו: תחזיק היטב בידך הפיתקא הזאת, ותלך ישר אצל הכותל מערבי, ובין האבני קודש תחפש מקום חלל מעט, ושם תשים ותניח את הפיתקא, ותלך לביתך, ותהי לך לישועה. והאיש עשה כן, וחלף הלך לו, והפיתקא בידו החזיק, ובדרך הליכתו נעשה בחוץ רוח סערה עד שהשליך מעל ראשו כובע העליון, והוא לא חש לכל זה ונשאר בכובע התחתון שבראשו שהחזיק בידו השמאלית, ואת הפיתקא בידו הימנית, והרוח סער וישא מעל ראשו גם כובע הזה ונשאר בחפוי ראש, ובהתאמצו להגביה הכובע בתוך הרוח החזק והנה נפל הפיתקא מידו, וישב הרוח ואיננו. ובמר לבב חזר לבית האור החיים, וסיפר לו המאורע, והשיב לו מה אעשה לך איפוא שלא איסתייע מילתא. ואח"כ מצאו ברחובות ירושלים פיתקא הנזכר לעיל, שחתום עליה 'חיים בן עטר', והביאו לפני האור החיים הקודש, ואז ראו שהיה כתוב בו להשכינה הקדושה כביכול בזה הלשון: 'אחותי רעיתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלונית". וכתב וחתם עליו שמו הקדוש הנ"ל." עכ"ל. וכ"ה בקצרה יותר בספרו שער יששכר ח"ב עמ' שע"ז במאמר ישע רב. וכגירסא זו סיפר ג"כ האדמו"ר מתולדות אהרן במלווה מלכה פרשת חוקת תשע"א ובקידושא רבא פרשת בלק תשע"ג. וסיפור זה (כגירסא זו) מובא גם בספר טעמי המנהגים עניני הילולת הרשב"י דף ע"ר בהגה , ובספר הר הקודש עמ' רנ"ו, ועוד. וכ"כ הג"ר יעקב מאיר שכטר שליט"א בספרו דברי שיר עמ' ק"ט.

והגר"ש רבינוביץ שליט"א ("רב הכותל") כתב בספרו הכותל המערבי עמ' ס"ט, שיש מסורת שאותו תלמיד של האור החיים שקיבל את הפתק, היה מרן החיד"א זלה"ה.

ובכן בספר אגדות ארץ ישראל ווילנאי עמ' קכ"ז מובא המעשה בזה"ל: "לפני שעלה אל הארץ, חי רבי חיים בן עטר באפריקה הצפונית. הרב הירושלמי רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) פגש אותו בנדודיו בארצות הגולה [א"ה צע"ק אם החיד"א כבר היה שד"ר בזמן שהאור החיים עדיין היה במרוקו]. ובבואו לארץ הקודש קיבל עליו שיהנה רק מיגיע כפו, וקנה לו חמור ועגלה והוביל טיט עליו ערך שנתים. והנה פתאום מת החמור שלו, ונשאר מחוסר פרנסה, ונזכר כי אולי נענש על אשר לא מסר מכתבו של רבו על כותל מערבי, והלך תיכף וקידש וטיהר את עצמו והלך לפני כותל מערבי והניח שם המכתב והתפלל למענו. וכאשר חזר לבית המדרש, נפל פחד גדול על האנשים אשר ראו אותו, וגם על החכם, ונתנו לו שלום באימה ויראה. ושאל אותם מה היום מיומים, מדוע לא נתנו לו עד היום שלום. ויאמרו כי אנחנו גם כן לא נדע מה היום מיומים, ספר נא לנו. ויאמר להם מהמכתב שנתן לו רבו על כותל מערבי, ולא הניחו עד עתה, ומפני נענש. אמר לו החכם שחשקה נפשו לראות את המכתב, וגזר עליו להראות לו את מקום המכתב, והלכו יחד וקראו את המכתב, וזה היה לשון המכתב: 'אחותי כלה, אבקש ממך אתה לעזרה בצרה לתלמידי יקירי'. כאשר ראו את המכתב, ידעו שאדם גדול הוא (אזולאי), ומינו אותו למורה צדק בעיר הקודש." עכ"ל.

והגירסא המפורסמת של המעשה (כנראה עפ"י מסורת), היא כעין שילוב של כל הגירסאות הנ"ל (בבחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים), והיא כך: מרן החיד"א ביקש מהגאון בעל האור החיים (בעת שהיו שניהם בתוככי ירושלים ת"ו) עצה ותושיה או ברכה בנושא הקושי שלו בפרנסה, והאור החיים כתב פתק ואמר לו להכניס לכותל המערבי (ואע"פ שהיה בירושלים, אין בזה כל תימא ששלח פיתקא ולא קם ללכת בעצמו, כי שמא חס על זמנו או שלא רצה לבוא בכל עת אל הקודש כהנהגת הגרי"ח זוננפלד זצ"ל או כיו"ב, ושערי סיבות לא ננעלו), והחיד"א עשה כדבריו ומאז זכה לשפע גדול של פרנסה ברווח, ואח"כ נפל הפתק מהכותל וראו שהיה כתוב בו 'אחותי רעיתי יונתי תמתי, נא להביא פרנסה ברווח למי שהכניס את הפתק הזה', ועליו חתם את שמו. ע"כ המעשה כפי שהוא שגור בפי כל. וכעי"ז סיפר הרה"ג ר' יהודה מועלם זצוק"ל בספר דרש יהודה מהדורת תשע"ג פרשת תרומה עמ' ת"י.

ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' ה' הביא דברי הרב פדה את אברהם הנ"ל וכתב: "ואולי מכח זה הוא שנשתרבב המנהג בהרבה מבנ"י להטמין פתקאות – בקשות בחורי אבני הכותל. וממשיכים להחזיק במנהגם זה אף על פי שכמה מפקפקים לאסור הכנסת ידים בחורים". עכ"ל. וראה גם בשו"ת ווי העמודים טהרני ח"ב חיו"ד סי' ב'.

[4] ובפרט די"ל דדוקא הגאון האור החיים הקדוש היה יכול לקרוא לשכינה בשמות חיבה כאלו, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. ושו"ר להגאון בעל שו"ת דברי יציב זלה"ה בספרו שפע חיים עה"ת חט"ז במדבר עמ' ג' שכתב (בדרך המוסר ולאו דוקא כהוראה למעשה) שאין אנחנו ראויים לכתוב לשון כזה. עיי"ש. וכן ידידינו הרה"ג ר' משה רחמים שעיו שליט"א בשו"ת מחקרי ארץ ח"י סי' ל"ט שכתב כן, דנוסח זה רק האור החיים יכול לכתוב עיי"ש. אך לולי נועם דברותיהם היה נראה לקפצ"ד דמסתבר יותר דליכא קפידא בזה, שהרי כל ישראל מצווים על אהבת ה', ותחת לכיסויי הקלי' כל נפש מישראל חושקת בבוראה לאין שיעור (והיינו בדומה לסברת הרמב"ם הידוע בהל' גירושין פ"ב הל' כ'), והתפילה הרי היא "עבודה שבלב" ולא ענין חיצוני, ועל כן לאחר שחידש האור החיים פניה בלשון כזה גם אנו נאחזים בשיפולי גלימתיה, ומתכוונים על דעתו, וגם אין בזה חשש משום יוהרא כיון שכותב כן בצינעא בינו לבין בוראו.

[5] לשון מתוך שיר השירים ה' ב', אך כאן בהקשר הפונה להקב"ה.

[6] מדרש רבה פרשת שמות פרשה ב', ועוד.

[7] ראה נא בעניינו בספרי הקטן שפתי שושנים פרק ח' הערה י"ג, וראיתם את האר"ש מה היא.

[8] חזון עובדיה הל' תעניות עמ' תמ"ח. וראה גם למר בריה דרבינ"א שליט"א בשו"ת הראשון לציון ח"א חאו"ח סי' י' בארוכה, ובילקו"י דיני הכותל עמ' כ"ג (ושם בעמ' כ"ד בענין הפתקים). ומשם באר"ה מפי סופרים וספרים, וכאן אין סיבה להרחיב את היריעה בזה.

[9] הנה בשו"ת מבשרת ציון ח"א חיו"ד סי' כ' כתב לעורר שע"י הכנסת הפתקים בכותל, נשחקים האבנים הקדושות, ודבר זה מחשב כנתיצת אבני המקדש ואסור משום "לא תעשון כן לה' אלקיכם". ואולם אין דבריו מוכרחים, דמלבד מה שכתב הרב בית מאיר או"ח סי' קנ"א דכל שהוא לצורך האדם (אע"פ שאינו סותר ע"מ לבנות) אינו בכלל איסור נתיצה (דאיסור נתיצה הוא רק בדרך קלקול והשחתה כמדוייק ברמב"ם פ"ו מהל' יסודי התורה הל' ז'), הרי יתירה מזו, דהשחיקה בזה היא מיקרוסקופית ולא מצינו דחשיבא שחיקה [ואע"פ שע"י ריבוי האנשים שמכניסים פתקים בסוף יתכן שיהיה ניכר הרחבת הנקב, בבחינת "אבנים שחקו מים" (איוב י"ד י"ט), אכתי מסתברא דאין בזה כלום, דסוף סוף כל אחד לא עשה מעשה הניכר ומנ"ל לאסור בזה. ויש שהבינו שכוונת הרב מבשרת ציון לאסור מחשש שישבר קצת מהאבן (באופן הניכר) ע"י דחיקת הפתק, ולפקצ"ד אף הוא לא התכוון לזה שהרי הוא מילתא דלא שכיחא ולא שייך לאסור מחשש כזה]. ולא בכדי עשרות ספרים דנו בענין הכנסת פתקים מצד הכנסת האצבעות, ובין האוסרים בין המתירים לא העלו כל חשש מחמת נתיצה. וכן מצינו למרן מוהר"ר עובדיה יוסף זצוק"ל שחזון עובדיה הל' תעניות עמ' תמ"ח שהביא בשתיקה יפה את המעשה של בעל האור החיים הקודש הנ"ל כדי להוכיח ממנו שמותר להכניס את הידיים בין החריצים, ולא העיר מאומה מענין השחיקה. (אם כי אין מזה אות ומפות ברור כיון שסוף סוף לא נחת לדון בזה). וביותר מוכח כן ממה שכתב שם בחזו"ע עמ' תנ"ג ובמאור ישראל ח"ג עמ' ש"ע, דמותר לתלוש בזהירות מהצמחים שגודלים בין האבנים בכותל המערבי, לצורך סגולה, עיי"ש, והרי מסתברא דבתלישת הצמחים בוודאי גורם לנתיצה שאינה ניכרת, לא פחות מאשר בהכנסת פתקים. וראה גם בשו"ת ברכת יהודה ח"ב חאו"ח סי' ו', ובספר דרך האתרים ח"א עמ' תרמ"ו, מה שהעלו שאין בתחיבת פתקים בכותל המערבי חשש דלא תעשון כן (וגם לא משום חשש מעילה), עיי"ש. ולכן משום "מהיות טוב אל תקרא רע", נכון הדבר להכניס את הפתק מבלי לדוחקו, ואם אינו דוחק לא גרע מהכנסת אצבעות שהתירו להדיא גדולי הפסוקים. ופוק חזי מאי עמא דבר.