מקורות:
הנה הטור (אבה”ע סי’ ס”ב) ומקור דבריו ברא”ש, הביא בזה ג’ שיטות, שיש אומרים שאם אוכלים בשנים או בשלושה בתים שאין מברכין ברכת חתנים ולא שהשמחה במעונו אלא בבית החופה, לפי שאין שמחה אלא בבית החופה. והטור כתב, ולי נראה שאם יש שמש הרי הוא מצרפן, ומברכין בכולן שבע ברכות. והר”ר יחיאל בשם מהר”ר יהודה סובר שאפילו אם אין שם שמש, כיון שהתחילו אותם של שאר הבתים לסעוד כשהתחילו בני החופה, כולם חשובים כאחד לשמחה, ומברכין ברכת חתנים כיון שאוכלים מסעודה שתקנו בחופה, ושכן המנהג. ובשו”ע (שם סעיף י”א) פסק כשיטה השלישית, ז”ל: “בני החופה שהתחלקו לחבורות, אפילו אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל, כולם מברכין ברכת חתנים, לא מבעיא אם השמש מצרפן, אלא אפילו אין השמש מצרפן, כיון שהתחילו לאכול אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החופה, כלם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים, כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה”. והנה כל זה אמור דוקא לעניין סעודת חתנים הנערכת אחר החופה, שהיא סעודה ראשונה של נישואין, אבל בשאר ימי המשתה אין מברכין אלא רק בבית אחד שהחתן אוכל שם, כמבואר בספר ברכת הבית (שער ס”ב סעיף כ”ב), ובספר בירך את אברהם (סי’ ע”א סקמ”א), והובאו באוצה”פ. אך בס’ שובע שמחות (פ”א הערה ק”ה) כתב דהוא הדין לכל סעודות ימי המשתה, ומסתברא דהיינו דוקא לעניין ברכת שהשמחה במעונו ואשר ברא. ולדינא גם בזה נראה שקשה להקל כי יותר מסתבר שלא שייך לצרף חבורות בזה, כיון שכדי לברך שבע ברכות צריך שיהיו שם דווקא פנ”ח. ואמנם כל זה נכון דווקא לעניין ברכת חתנים, אבל לעניין זימון, אף בסעודת חופה צריך שיהיו רואים אלו את אלו, או שמש אחד לשתיהם כמו בשאר חבורות שמצטרפים דווקא בעניין זה לזימון, כמבואר בגמרא (ברכות נ:) ובשו”ע (או”ח סי’ תצ”ה ס”א). כן כתבו האליה רבה (סי’ קצ”ה סוס”ק ד’), מאמר מרדכי שם בשם הפרישה, וכ”כ עוד האחרונים בשם הפרי מגדים, וכ”כ הכף החיים (שם סק”ג) בשם משבצות זהב.
ומבואר שבני חופה שנחלקו לחבורות בכמה בתים, כולם חשובים כאחד, ובכל בית מברכין, וכפי שנפסק בשו”ע (סי’ ס”ב סעיף י”א), ולפי זה על אחת כמה וכמה בבית החופה עצמו רשאים לחלק עשרה בפני עצמם ולברך שבע ברכות, ובפרט כאשר סועדים מאות מוזמנים באולם רחב ידיים ויושבים בריחוק מקום מהחתן והכלה, ולא יבחינו בכך החתן והכלה, במקרה כזה ניתן מלכתחילה לעשות כן אף בלא ליטול רשות מהחתן עצמו. וכעין זה כתב בשו”ת הרדב”ז (ח”ד סי’ רמ”ט, אלף ש”כ), שאם היו הקרואים רבים כמנהג ואין אלו שומעים ברכה של אלו, הרי מברכין כל חבורה בפני עצמה, והן הן הדברים.
ודע עוד דהנה ישנה מחלוקת אחרונים אם שבע ברכות הוי חיוב על כל המסובין, ולפי זה ודאי שמי שפורש באמצע סעודת הנישואין, יש לו לחזר לזמן על הכוס עם שבע ברכות, עד כמה שהדבר ניתן ולא יגרום פגיעה בכבוד החתן והכלה. וכן מצאתי להגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל בתשובותיו אגרות משה (או”ח ח”א סי’ נ”ו, ואבה”ע סי’ פ”ז) שפשיטא ליה דמעיקר הדין חייבים לעשות כן, כיון שלדעתו חיוב השבע ברכות אחר הסעודה הוא על כל האוכלין מסעודת החופה. מיהו רבו האחרונים בדורנו שכתבו שאין השבע ברכות חיוב על כל בני הסעודה להמתין עד שיברכו, אלא רשאין לחלק ולברך ברכת המזון. וכן העלה בשו”ת ציץ אליעזר (חי”א סי’ פ”ד), ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ב סי’ מ”ג), וע”ע באוצר הפוסקים (סי’ ס”ב דף י”ט). ברם הט”ז (סי’ ס”ב סק”ט) לומד להדיא שברכת חתנים הוי חיוב על כל המסובים, אך ביאר שאינו חיוב מצד האכילה גרידא שאין לו רשות לאכול זולת ברכת חתנים, אלא חיוב ברכת חתנים הוא על מי ששמח בשמחת חתן וכלה, וממילא אלו השמשים שעוסקים בעניין הסעודה והשמש שמצרפן מבית לבית בודאי יצא י”ח במה שכבר שמע בשעה שבירכו האוכלים שם, ומכל שכן אם החתן והכלה כבר אינם שם, דעל מה יברכו השמשים אח”כ. ומבואר להדיא שהט”ז סובר שיש חיוב גמור על המסובים לשמוע ברכת חתנים, וכדברי האגרות משה. וקצת יש לדקדק מדברים אלו שאף מי שלא אכל ושמח בשמחת החופה יש עליו חיוב לשמוע שבע ברכות.
והנה מי שאינו יכול להמתין עד גמר הסעודה והשבע ברכות, ואין בדעתו להיחלק ולזמן ולברך לעצמו שבע ברכות, מתחילה יכווין בפירוש שאינו מתכווין להצטרף לקביעות עם שאר המסובין, שבאופן זה אף שמסב בשולחן אחד עם עשרה, אינו מתחייב בזימון, וכמו שכתב הרמ”א (או”ח סי’ קצ”ג ס”ג), שהמנהג לא לזמן בבית עכו”ם, כיון שבדעת כולם שלא לקבוע עצמן להצטרף לזימון, רק לאכול כל אחד לבדו. וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל בחכמת שלמה, ששלושה שישבו על דעת שיהיו רשאין ליחלק ולברך כל אחד בעצמו בלא זימון, רשאים לעשות כן, והביא ראיה מהמגן אברהם (סי’ קצ”ה סעיף א’) שלומד בדעת השו”ע, שאפי’ בבית אחד אם לא נכנסו מתחילה על דעת להצטרף אינם מצטרפים, והעושה כן, ממילא אינו מתחייב גם בשבע ברכות לכו”ע. וכן כתב בשו”ת איגרות משה (או”ח ח”א סי’ נ”ו). ונראה שיותר טוב שיעשה תנאי כפול, שאם יוכל להמתין לשבע ברכות או לזמן בעצמו הרי הוא מתכווין לקבוע עצמו לסעודה עם כולן, ואם לאו לאו, או יאמר שעושה תנאי זה כמשפט התנאים, וכמבואר בפק הרמ”א בשו”ע (אבה”ע סי’ ל”ח ס”ג) בשם הגהות מיימוני, שאפי’ לא פירש כל דיני תנאי, רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, הוי תנאי גמור. וכן רגיל אני לעשות תנאי זה פעם בשנה על כל הסעודות שמסבים בהם, שעל פי הרוב נמשכים הרבה זמן, והיום קצר והמלכה מרובה ובעל הבית דוחק.
