מקורות ונימוקים:
תחילה וראש נראה מקור הדברים לכך שיום עשרה בטבת הוא יום הדין של הגאולה.
מרן הב”י באו”ח סי’ תק”ן הביא דברות האבודרהם ז”ל, דהגם שצום גדליה ושבעה עשר בתמוז ותשעה באב לא דוחים שבת, מ”מ צום עשרה בטבת אילו היה חל בשבת, היו מתענים בו, כיון שנאמר על הצום הזה ביחזקאל (כ”ד ב’) “בעצם היום הזה”, כמו ביום הכיפורים. עכ”ד. ואמנם גזירת הכתוב היא מדברי קבלה, ראוי להבין טעמא דמילתא, למה זה ועל מה זה שאפי’ תשעה באב לא דוחה שבת, ואילו עשרה בטבת (שלא היה בו חורבן בפועל ואף לא נפרצו החומות אלא רק החל המצור על ירושלים ע”י נבוכדנצר) דוחה שבת. וכתב על זה הגאון החתם סופר זלה”ה בדרושתיו דרוש ז’ אדר ובתורת משה סוף פרשת ויקרא דף ט’ ע”ב וז”ל:
“ונראה לבאר, דהנה הטעם שקבעו תענית על המצור ההיא, הלא היתה ירושלים כמה פעמים במצור בימי פרעה נכה וכדומה, רק הטעם הוא, דמה שהיתה העיר בטרדת המצור שתי שנים ומחצה, זו מחמת שבאותו יום שסמך מלך בבל למטה על ירושלים כמו כן ישבו בית דין של מעלה, אלו מיימינים אלו משמאילים, עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית. והנה אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, נמצא שבכל שנה ושנה נתחדש חורבן חדש. וזהו בכל פעם שמגיע אותו היום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור, יושבין בית דין של מעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה. ודבר זה מרומז קצת בספר הקרנים עיין בפירושו הנקרא דן ידין בענין חודש טבת. וידוע דעל צרה שעברה כמו יום שמת בו אביו או אמו אין אנו מתענין בשבת, אבל תענית חלום מותר להתענות, דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבא עליו לא מעונה הוא, הילכך תענית ט’ באב דזהו רק על צרה שעברה – לא דוחה שבת, אבל תענית י’ בטבת זהו על ביטול צרה העתידה – עונג הוא, והיה דחי שבת.” עכ”ל.
[ומה שכתב החת”ס שכך רמוז בספר קרניים ובפירוש דן ידין שם, לא ברור כוונתו, כי אמנם כתב שם במאמר ו’ בדן ידין שבחודש טבת יש קליפה שמתעוררת מהבינה “שדינין מתערין מינה” עכ”ל – מ”מ ענין זה של התעוררות דינים הוא דבר מאוד כללי ולכאו’ לא מצביע דוקא על ענין משפט שמיימי על החורבן, וצ”ע].
והנה שפר קדמי לומר לפקצ”ד, דגם החת”ס לא התכוין שזהו הדין העיקרי של החורבן. כי כפי שהקשה הרב השואל, אילו היה ביום זה הדין העיקרי על הגאולה, בוודאי שחז”ל היו קובעים ליום זה סדר ארוך יותר של תפילות וסליחות, ולכל הפחות רבינו האריז”ל והמקובלים היו נותנים דגש גדול יותר ליום הזה, והרי למעשה כמעט ולא מצינו חילוק (בהכנות ובטיב התפילות והסליחות וכיו”ב) בין יום זה לתענית אסתר (שאפי’ אינו מהצומות מדברי הנביאים). מה גם שמנוסח תפילת העמידה של ראש השנה ויום הכיפורים שנקבעו ע”י אנשי כנסת הגדולה, ניכר היטב כי עיקר הדין על הגאולה נקבע בראש השנה ונחתם ביוהכ”פ. ואע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר היא המשנה הראשונה במס’ ראש השנה, ד”בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, וכו'” ואילו בעשרה בטבת לא מוזכר אחד מימי הדין. אלא נראה לפקצ”ד דכוונת החת”ס שביום זה יש ג”כ דין בענין החורבן, אך אינו הדין היחיד אלא חלק חשוב ממנו.
ועוד איכא לאיתובי דעתא באופן אחר, דלעולם אימא לך דדברי החת”ס הם כפשוטן, אלא דבכוונה תחילה הסתירו חז”ל והמקובלים סוד זה שביום זה תלוי כל הגאולה, כדי לא לעורר קיטרוג, בבחינת “בכסה ליום חגנו” (תהלים פ”א ד’), שע”י הסתרת הדין שביום זה גם הס”מ לא מתעורר לקטרג כל כך נגד הגאולה, ובפרט בענייני משיח יש צורך גדול בהסתרה מהאי טעמא והוא כדרך שביאר רבינו האריז”ל בענין סוד ירידת נשמת משיח דרך לוט ובנותיו ויהודה ותמר וכו’ שהיה צריך להיות הכל בדרך הסתרה (אלא דהתם היתה ההסתרה כפולה, שבאו בדרך הנראה כאסור, מהטעם שהאריך שם האריז”ל שירידת הנשמות צריכה הסכמת הסט”א ואכמ”ל, ובנ”ד סגי בהסתרה בעלמא ואין צורך שיהיה הדבר נראה כאיסור, ולכן מתענים ומתפללים אך לא כפי שהיה ראוי), והוא בבחינת אין משיח בא אלא בהיסח הדעת, עד שהגיע דורו של החת”ס שכבר הותר לגלות סוד זה כיון שכתב החת”ס בתשובותיו ח”ו סוף סי’ ס”א ובדרשותיו דרוש לפסח תק”ס שהחל מימיו התחיל זמן ראוי יותר לביאת המשיח וממילא יש פחות מקום לחוש לעיכוב מצד הקיטרוג.
ונ”מ לתירוץ בתרא, דיש להרבות בתפילות ותחנונים על הגאולה ביום עשרה בטבת (וכן בסליחות), אע”פ שלא מצינו לקדמונים ולרבינו האריז”ל שתיקנו לעשות כן, כי כאמור אפשר שהדבר היה באיתכסיא עד זמנו של החת”ס, והחל מזמנו שאכן נודע הדבר שומא עלינו לנהוג עפ”י ידיעה זו זו וממילא להתאמץ ביתר זאת ויתר עוז ביום הקדוש הזה לחלות את פני ה’ שישלח משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב אכי”ר.
