ה”חמסה” (“חמסא” או “כמסה”, ובתרגום לעברית: “חמישה” – והכוונה היא לצורת כף היד עם חמשה אצבעות) הינה סגולה יהודית המוקבלת במדורי דורות, נגד עין הרע. לפי מה שיתבאר להלן בס”ד, מקורה ב”קבלה מעשית” (ובשילוב שמות הקודש, כך שבתחילה היתה ידועה רק לחכמים המקובלים, עד שעברה גם לידיעת העם בהשמטת שמות הקודש), בעיקר כסגולה נגד עין הרע. וגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל בשיעוריו במוצאי שבת, הזכיר את ענין אות ה’ וסמל ה”חמסה” כסגולה נגד עין הרע (והוסיף שטוב שיהיה חרות בתוך החמסה שם “שדי”, ולתת אותה במיטת התינוק), כנדפס בספר פניני יוסף חיי שרה תשס”א. וראה גם בשו”ת מעיין אומר ח”ה פ”ח סי’ ח”י עיי”ש.
מקורות ה”חמסה” וסוד המספר חמש
בספר איומה כנתגלות (למוהר”ר יצחק עונקיניירה זלה”ה, קושטא ה’של”ז, והחיבור עצמו נכתב בשנת של”ה) דף י”א ע”א, כתב שם לפרש מה שכתב רבינו אברהם אבן עזרא: “ולא שלט עין הרע ביוסף, למען שמו שם עדות יהוסף”, וזה פירושו: “שיש ב[אות] ה”א סגולה גדולה, שבכל מקום שתמצא: או בפועל בכתב, או בבת בציור, או באמירה, או בציור כף אחת בחמשה אצבעותיו, מאיזה מתכת שיהיה – ויתלו על הנער או על איזה דבר שבעולם, לא ישלטו המקרים עליו, ובפרט להסיר שרירות לב ועין הרע. וכשבא יוסף וראה את דודו עשו הרשע, והכיר בסימניו היותו מנאף מנאץ שמו יתברך, אמר שמא יתן עינו באמי, עמד לפניה. אמר הקב”ה אתה כיוונת לשלא ישלוט עין הרע באמך, אני אעשה שלא ישלוט עין הרע בך ובזרעך לעולם. מה עשה הקב”ה, הטיל ה”א על יוסף, ונקרא יהוסף[1], שמסגולת הה”א שלא ישלוט עין הרע ואפי’ בהזכרתה, והסוד נעלם הוא ברוך היודע. ולפי זה נישאות כפי הכהנים על קהל ישראל, הכוונה לשים הה”א עליהם, ולזה רמזו מציץ מן החרכים – ה”א חרכים [פירוש: חמישה חורים שבין האמצעות של הכהנים בעת הברכה] וכו’.” עכ”ל. ודבריו הובאו בקצרה בספר ילקוט ראובני (פרג ה’ת”כ) מע’ ע’, ושם עה”ת (וילהרמסדורף ה’תמ”א) פרשת ויחי על הפסוק בן פורת יוסף.
והנה בעיקר טעם הדבר שאות ה”א (והספרה חמש) הינה מסוגלת נגד עין הרע, נאמרו כמה ביאורים:
- אות ה’ רומזת למילים “בן פורת יוסף בן פורת” שיש בהם סודות גדולים בבחינת שייכות לחמשה חומשי תורה[2].
- אות ה”א מצד טיבה יש בה תכונות הפכיות לעין הרע[3].
- אות ה”א שייכת למידת הדין, וכן עין הרע, ועפ”י תורת הסוד ידוע שהדינים נמתקים בשורשם[4].
ועכ”פ מבואר מהדברים, שציור של כף היד עם חמשה אצבעות (מה שמכונה כיום “חמסה”), מחמת הכח של אות ה”א (ספרה חמש) שטמונה מזה, מועילה כעין קמיע להגנה מפני ה”מקרים” (אירועים לא טובים), ולהסיר שרירות הלב, ובעיקר נגד עין הרע. ובאמת מצינו בכתבי יד קדומים של קבלה מעשית, שהיו משתמשים בצורת כף יד (ימנית) עם חמשת האצבעות בתור קמיע למטרות שונות, בשילוב שמות הקודש בהתאם למטרת הקמיע. כך מצינו לדוגמא בספר שורשי השמות (העתקת מוסיוף) למוהר”ר משה זכות זלה”ה (ה’שפ”ה – ה’תנ”ח) מע’ ד’, שהביא כן כקמיע להנצל מליסטים (מצד כח שמות הקודש הכתובים בו) בשילוב לחש שכתב שם, עיי”ש[5]. וכן בכתבי יד של קבלה מעשית בהעתקת חכמי ירושלים, בצילום המובא בספר יראת אלקים ח”ב מע’ נ’ סי’ י”ד, מובא סמל החמסה עם שמות הקודש מסוימים כקמיע לנכפה (אפילפסיה), וכן שם (סי’ ל”ה) מובאה חמסה כפולה כקמיע “לכל דבר רע”. העובדה שהחמסה מופיעה בכתבי קבלה מעשית המוסמכים, מפנה את מקורה למאות שנים לפני כן (ולכאו’ עד להר סיני), כיון שקבלה מעשית עברה מדורי דורות מהקדמונים, ואיננה “המצאה” חלילה אלא מסורת ברורה ומדוייקת ביותר, אלא שכמובן היתה שמורה אצל חכמי הסוד ולא נתגלת להמון העם.
וכעת מצאתי גם בשער היחודים לרבינו האריז”ל דפוס לבוב תרט”ו דף ל”ב ע”ג, שמביא בשם האריז”ל ציור של קמיע נגד מגיפה, והוא בעצם ציור של חמסה, עיי”ש.
ובדומה לזה (ויותר בהתמקדות על עין הרע), מרן החיד”א בספרו מדבר קדמות מע’ ה’ אות ו’ הביא דברי הילקוט ראובני הנ”ל בענין סגולה נגד עין הרע לשאת צורת אות ה’ עשויה מכסף (וכתב שם “וכן נהגו בארץ הצבי רבים”), וכן הביא גם פתח עינים על ברכות דף כ’ ע”ב ד”ה ודרך אמת, ושם הוסיף: “וכן נוהגים לומר ‘חמשה’ לינצל מעין הרע”. עכ”ל (חמשה היינו תרגום ללשון הקודש מהמילה “חמסה”). ואחרי מרן החיד”א מובא ענין זה של אות ה’ מכסף באחרונים רבים כגון רפואה וחיים פלאג’י פי”ב אות ק”ס, ספר הזכירה עמ’ קנ”ו בנדמ”ח, מראה הילדים (למוהר”ר רפאל אוחנה זלה”ה) מע’ ה’ אות א’, ספר רפאל המלאך ערך ילדים אות כ”ד, סגולות ישראל ליפשיץ מע’ ה’ אות א’, ועוד.
ובספר חכמי הספרדים בא”י עמ’ רנ”ב מתאר את מנהגי ההכתרה של הראשון לציון בארץ ישראל בזמן השלטון העות’מאני, ומביא שהיה מגיע ראש השוחטים לביתו של הראש”ל החדש, והיה שוחט בהמה דקה, ו”אח”כ השוחט טובל את ידו בדם הבהמה השחוטה, ומצייר על משקוף הדלת, בדם שבידו, צורת יד בחמש אצבעות, כסגולה נגד עין הרע. את בשר הבהמה השחוטה היו אח”כ מחלקים חנם לעניים.” עכ”ל. ונמצא לפ”ז שמנהג החמסה לעין הרע – היה ג”כ לעיני מקבלי מינוי ה”ראשון לציון” בעיה”ק במשך כמה דורות ללא פוצה פה ומצפצף. [ובעיקר ענין החמסה מדם הכבש, מצינו גם במערב, כפי שמובא בספר תוניס אל כדרה (מנהגי תוניסיה) עמ’ ס”ב, וז”ל: “אבל יותר מכל, נפוץ המספר חמש וצורת היד בעלת חמש אצבעות, כמגן מפני עין הרע. הביטוי ‘חמש עליק’ (‘חמש עליך’) שגור מאד בשיחה יומיומית, ולביטוי נלוית גם הרמת יד ימין והצגת חמש אצבעות פרושות. אין תינוק שאינו נושא סביב צווארו – יד עשויה זהב. בבית שבו חוגגים, נהגו לצייר על הקירות צורות שונות של כף יד, וזאת על ידי שחיטת כבש, טבילת היד בדמו, והטבעת צורת יד על הקיר.” עכ”ל. וכן היה נהוג אצל יהודי ערי כורדיסתאן כמובא בספר מנהגי ישראל ח”ג עמ’ נז”ר בשם ספר האובדים בארץ אשור עמ’ נ”ט וז”ל: “כשהכלה היתה מגיעה לבית החתן לאחר הנישואין, היו שוחטים כבש וטובעים על הדלת צורת כף יד טבולה בדם, להגנה מפני עין הרע” עכ”ל].
ובספר בן איש חי בשנה שניה פרשת פינחס אות י”ג כתב וז”ל: “והגאון חיד”א ז”ל כתב מנהג העולם לומר חמשה, ולכן תולין עץ מצויר בו צורת כף שיש בו חמשה אצבעת וחקוק עליו אות ה’.” עכ”ל. והרחיב בזה יותר בספרו עוד יוסף חי דרשות על פרשת וישלח (וכתב גם דמה שכתב הגאון חיד”א ז”ל בפתח עינים סגולה לעין הרע לבטל אותה באות ה’ וכו’, נראה כי סגולה הנזכרת לקוחה מסגולה זו של תבנית חמשה אצבעות היד.” עכ”ל, והיינו שענין החמסה קדם לסגולת טס כסף של אות ה’), וכתב בזה פרטים נוספים אותם נזכיר בהמשך בעהי”ת.
וע”ע למקובל מוהר”י אלפייה זלה”ה בספרו שיח יצחק ח”א עמ’ ל”ב במאמר עין הרע, שהאריך הרחיב להביא סמוכין “לענין הפיסת יד בת חמש” עיי”ש. וכן מוהר”ר יחזקאל מועלם זצ”ל מבגדאד כתב בספרו אמרי אל פרשת ויגש, לאחר שכתב לבאר שעין הרע יכולה אפי’ להמית ר”ל, כתב: “מפני זה עושין לילד הקטן כף אחד של כסף מזוקק של חמשה אמצעות, וכותבים בו ה’, כדי שלא ישלוט בו עין הרע” עכ”ל.
ומוהר”ר אברהם דיין זלה”ה מארם צובא בספר טוב טעם דף ק”ו ע”ב (ומובא קונטרס היחיאלי חלק בית השם מעשר דף מ”ב סוע”ב) כתב שהבונה בית חדש טוב שיצייר צורת ה’ אצבעות או אות ה שלא ישלוט בו עין הרע ולא יחוש מפני המלעיגים עיי”ש.
ומוהר”ר יוסף ן’ נאים זצ”ל (מח”ס שו”ת צאן יוסף) בספרו נוהג כצאן בערך עין הרע אות ד’ עמ’ קנ”ג כתב וז”ל: “מנהג כשרואים איזה ילד יפה תואר ומראה, כדי לשומרו מעיה”ר, אומרים לו ‘חמשה עליך’, או משימים עליו בה היד שיש בו חמש אצבעות, או תולין על הילד טס של כסה או זהב שיש בו צורת חמש אצבעות, ויש שחוקקין בו צורת שם שדי. וגם אם יהיה אדם גדול, אם יאמר איזה דבר הגון המתקבל לשומעים, אומרים חמשה עליך, או מראים נגד פניו כף היד שיש בו חמש אצבעות, וכל זה להציל מעין הרע.” עכ”ל.
ובספר עלי הדס פ”ד עמ’ רפ”ו מביא בזה וז”ל: “בספר דעת זקנים לרבי אליעזר אשכנזי איש תונס דף ד’ ע”א העתיק שיר אחד מהמשורר הספרדי הקדמון רבי יהודה הלוי ב”ר יצחק בן שבתי, ובו נאמר ‘אם יתנו לך בעלי נשים עין פתח יד ואמור חמש’. והעיר ע”ז המו”ל: אולי כוונתו למה שנוהגים באפריקא לצייר תמונת יד בעלת חמש אצבעות בכותלי בית החתן וכלה, גם בכותלי יולדת מבחוץ, גם הילדים יש להם תמונת יד עשויה מכסף או זהב תפורה על מצנפתם, גם כשרואים ילד נאה אומרים בילכמסא ר”ל חמש, וכל זה היא סגולה מעין הרע.” עכ”ל.
והגרי”מ שטרן שליט”א בספרו ים החכמה פרשת בלק, רצה לומר (בשם הרב בן איש חי, ואולם עינינו הרואות דאדרבה בבן איש חי מפורש להיפך) שבתחילה היה המנהג לכתוב שם הוי”ה כדי להגן מעין הרע כמבואר בזוה”ק שהנושא שם שמים הרי הוא מוגן מעינא בישא, ובהמשך הזמן כדי לשמור על קדושת השם ובפרט שלא בכל מקום אפשר להכנסת כשנושא שם הוי”ה, קיצרו לכתוב אות ה’ כהוראה לשם הוי”ה, ואח”כ החלו לחשוש גם לקדושת אות ה’, ולכן החליפו לצורת יד בעלת חמש אמצעות. עכ”ד. ואחר הקידה, בדברי כל האחרונים מפורש שגם אות ה’ וגם צורת היד הם סגולות מכח עצמם, מחמת סגוליות אות ה”א והספרה חמש, ואינם זכר לשם השם ב”ה. וכאמור בספר עוד יוסף חי דרושים כתב דנראה דטס הכסף עם האות ה’ הוא התפתחות מהחמסה ולא להיפך.
אודות הטענה שה”חמסה” מקורה מהאיסלם
הגר”א טהרני שליט”א בעל שו”ת עמודי משפט, בספרו קובץ עם סגולה עמ’ צ”ז וצ”ח, רצה לומר שסמל החמסה אין מקורו ביהדות אלא מהעם הפניקי עובדי ע”ז, ומהמוסלמים (וכיו”ב כתבו גם כמה רבנים מהציונות הדתית). ובמקורות של ספר עם סגולה שם ניכר שלמד כן מספר של הוגי דעות שככל הנראה אינו נמנה בין שומרי תורה ומצוות, ומראש מניח הנחה שמנהגי ישראל אינם אלא כפולקלור עממי ח”ו, ובכך נוטה לפסול כל דבר שבקדושה ללא בסיס עובדתי מספיק. ובכן, במחי”כ, אין דבריו מוכרחים כלל, ואפשר שיחתי:
- בענין מה שנמצא בכמה קברים פניקיים וכדומה צורת כף היד הנוטה כלפי השמים, הוא מפני שכף היד היא צורה יחסית פשוטה (כמו עיגול, כוכב, שמש, לבנה, צורת צמחים, צורת בעלי חיים, צורת פני אדם, וכדומה), וההסתברות הסטטיסטית אומרת שצורה פשוטה עלולה להיות אצל כמה עמים שונים בלי שאחד “למד” מהשני, ובפרט שמחמת ריבוי העמים והתרבויות העתיקות נמצא שכבר השתמשו בכמעט כל צורה אפשרית לצורכי פולחן וכמעט שאינו בנמצא צורה שלא נוכל לייחס אותה לאיזה עם קדום, כך שאי אפשר מסיבה זו לייחס זכויות יוצרים של כל פריט שבעולם לעמים אלו ואחרים. ותדע, דהנה גם סמל המגן דוד ימצא תמצא בעמים אחרים עתיקים, ובכל זאת כתב רבינו האריז”ל להדיא בשער היחודים פרק י”ב שהוא סמל בעל כח קבלי (וכל דברי האריז”ל נאמרו עפ”י אליהו הנביא ע”ה), והיינו מהטעם האמור.
- ובענין מה שנמצא סמל החמסה גם אצל בני ישמעאל – חשוב לדעת, שמבחינה היסטורית, אין תיעוד ברור לשימוש מוסלמי בחמסה בתור פרטי דתי (נגד עין הרע או כל דבר אחר) לפני המאה ה-18, כך שלמעשה דברי ספר איומה כנידגלות (שנכתב בשנת של”ה – דהיינו במאה ה-16 למיניים) הוא המקור הקדום ביותר (בין אצל היהודים, ולהבדיל, בין אצל המוסלמים) לשימוש בחמסה בתור פריט עם משמעות רוחנית. ובפרט בהצטרף כתבי מהר”מ זכות וכתבי יד קבלה מעשית, ותיאורי הכתרת הראש”ל, וכדומה. [וכל שכן לפי המבואר לעיל, שענין אמירת המילה “חמשה” נגד עין הרע – כבר הוזכרה בפיוט לרבינו יהודה בן יצחק הלוי ז”ל, שהיה אחד מבעלי התוספות מחבר ספר “פענח רזא” על התורה, שחי בסוף המאה ה-13 למיינם, וזאת בצרפת – רחוק מאוד מכל השפעה מוסלמית]. ועל כן, כאן הבן שואל, מנא לן לומר שהיהודים הם אלו שהעתיקו מהמוסלמים ולא להיפך (וראה בשו”ת האלף לך שלמה חיו”ד סי’ רט”ו, דכל שיש ספק אם היהודים העתיקו מהגוים או להיפך שהגוים העתיקו מהיהודים, אינו בכלל דרכי האמורי), ובפרט שהעם היהודים במשך כל הדורות הקפידו ללמוד ענייני דת רק ממה שקיבלו מאבותיהם, ואילו המוסלמים הרי כל דתם יצאה (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מתוך דתנו הקדושה, כך שאם נמצא דבר משותף אצלם ואצלנו – למה זה ועל מה זה שנקבע שאנחנו אלו שהעתקנו ולא להיפך. ובפרט בענייני סגולות וקמיעות וקבלה מעשית וכדומה – הרי מודעת זאת בכל הארץ שהישמעאלים גנבו מאיתנו מזאת החכמה תלי תלים של ידיעות, וצאינה וראינה בזה בספר תולדות היהודים במצרים וסוריה ח”א עמ’ דש”מ וז”ל: “בקמיעות ובפתקאות של המוסלמים, נמצאים שמות אלקים עבריים כתובים באותיות עבריות, כגון ‘אל’, ‘שדי’, ‘אדני’ ‘צבאות’ וביחוד ‘אהיה אשר אהיה'” עכ”ל, והאריך הרחיב שם בדוגמאות לכך עם תאריכים וציטוטים. וזיל קרי גם בספר המלכות מהדורת תשנ”ח במבוא של המו”ל עמ’ קע”ז שהביא השוואות מהחותמות של קבלה מעשית שבידי העבריים לאלו המקובלות אצלנו, עיי”ש. והדברים ידועים. והטיב להגדיר בזה בספר חיי היהודים בתימן ח”א עמ’ ר”ט בהקשר לרפואות סגוליות וכיו”ב וז”ל: “היהודים השפיעו על הערבים יותר ממה שהערבים השפיעו עלינו” עכ”ל. וגם ידוע בשער בת רבים גם המעשה עם מהר”מ גלאנטי זלה”ה שהביא המגיד הירושלמי מהר”י פרחי זלה”ה בספרו מתוק מדבש פ”ה דף י’ סוע”א, וכהנה רבות. ובכלל זה גם ענין החמסה, וז”פ, ואכמ”ל.
ולא אכחד, דנראה דמה שגרם לכמה אנשים להניח הנחה שהחמסה הינה לקוחה מהישמעאלים, היא העובדה שהחמסה נמצאת רק אצל בני עדות המזרח ולא אצל בני אשכנז, אבל אין בזה דררא דהוכחה כלל, כי עיקר המקור החמסה לפי כל הנתבאר, הוא מהמסורת של הקבלה המעשית, שהיתה מצויה בעיקר אצל בני עדות המזרח, ודו”ק.
ועל כן, לפענ”ד, לאחר שסמל החמסה קיבל את תמיכתו של מהר”מ זכות, והגאון הבן איש חי, ומהר”י אלפייה, ועוד גדולי עולם (כנ”ל), חלילה להרהר אחריו.
ואולם בנוגע למה שמצוי לרוב שמציירים ומייצרים את החמסה בצורה סימטרית, כלומר שהזרת מקבילה לצורת האגודל, בזה באמת יתכן שהתפשטה הצורה בהשפעת האומנות של בני ישמעאל בעלי דת האיסלם, מאחר ולזה אין כל מקורות יהודיים (ואדרבא במקורות שבקבלה המעשית החמסה מופיעה בדרך כלל בצורה האטומית של היד האדם), ואין בזה קפידא כיון שאינו אלא ענין עיצובי והעיקר שהחמסה מסמלת את הספרה חמש (אות ה”א) שכאמור זהו השורש של הכח הרוחני של החמסה.
חמסה: הגנה ולא עימות (וההבדל בזה בין היהדות לאמונות תפלות)
וחשוב לציין, שיש הבדל מהותי מאוד בין החמסה בספרות התורנית, לבין החמסה של האמונות התפלות. לפי כל המקורות בספרות התורני שהזכרנו, החמסה נועדה להגנה, מעיקר הגנה מפני עין הרע, אך גם הגנה (כאשר באה בשילוב שמות הקודש המתאימים) מפני ליסטים (גנבים), או לשיפור המידות של שיררות הלב, או לרפואת מחלת הנפילה (אפילפסיה). ואולם בניגוד לכך מאמינים עמים אחרים, אשר באמונתם התפלה סבורים שחמסה מזיקה למי שרוצה לתת עין הרע וכיו”ב. והגאון הגרי”ח זלה”ה בעל הבן איש חי התייחס לנקודה זו בספרו “עוד יוסף חי” דרשות על פרשת וישלח, עה”פ “ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו”, והביא שבאמת היתה תקופה שכך התקבל אף אצל יהודי ירושלים (בפרט זה, בהשפעת “בני ארץ קדם” והכוונה לבני ישמעאל), והדגיש שאין כן האמת, וז”ל: “נראה לי בס”ד, שכתב בספר ירושלים [א”ה כוונתו רצויה לקובץ מאמרים “ירושלים” (נדפס בווינא תרמ”ב) ח”א מאת הרב אברהם משה לונץ ז”ל, עמ’ י”ט]: סגולה לבלי תשלוט עין הרע באיש, יחשבו הספרדים בירושלים, ככל יתר בני ארץ הקדם, את תמונת יד, ועל כן יציירו את הצורה הזאת מעל פתחי בתיהם בצבע אדום, וכן ישימו על ראשי ילדיהם צורת יד מכסף מעשה מקשה, לאמר כי היד או הצורה בעלת חמש אצבעות הזאת תזיק בהאיש אשר יחפוץ להכניס עין הרע בילד או ביושבי הבית הזה. וכמו כן, כי ינצו אנשים יחד, ישים האחד את חמשת אצבעות ידיו פרושות מול עיני רעהו, לאמר כי התמונה הזאת תפגע בו לרעה. עד כאן לשונו [של ספר ירושלים]. וכו’. ואיך שיהיה, נמצא יש סגולה לבטול עין הרע, נעשית על ידי שימת חמש אצבעות היד בנגד המטיל עין הרע, להשיב רעתו עליו. וידוע כי עשו היה דבק בקליפת עין רעה, ולכן היה לו כח להזיק בעין רעה, ולזה נאמר בו “הנה עשו בא וארבע מאות איש עמו” כי עין רע מספר ארבע מאות, ולכן בשבא יעקב אבינו ע”ה לשלוח מנחה לעשו חשב לבטל עין הרע שלו, שלא יזיק כשיבא ויראה הילדים והמקנה, אז עשה לו ממקומו סגולה זו ששם אצבעות ידיו והעמידם באויר כנגד הצד אשר בא עשו בו לדחות מעליו את ארס עין הרע שלו ולהשיב רעתו אליו, וכמו שכתב בספר ירושלים הנזכר כי ינצו אנשים יחד ישים האחד את חמשת אצבעותיו פרושות מול עיני רעהו לאמר כי התמונה הזאת תפגע בו לרעה וכנזכר לעיל, וכן עשה יעקב אבינו ע”ה שפרש אצבעות ידו באויר כנגד הרוח שבא ממנו עשו, כאילו עשו עומד שם, ופרש ידיו כנגדו. ואף על פי שיעקב אבינו ע”ה אינו מודה בעניינים אלו, נהג בזה על פי דעתן ומנהגם של בני ארץ הקדם, דעם עקש תתפתל, ולזה אמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, רוצה לומר כששלח לו המנחה לקח גם כן הצלה מן הסגולה הבאה בידו, דהיינו בפרישת אצבעות ידיו, שכיון לפרוש אותם כנגד עשו כאילו הוא עומד כנגדו. כן יש לפרש בדרך מליצה.” עכ”ל. והנה נראה ברור (כדי שדברי הגרי”ח לא יהיו נסתרים ממה שכתב הוא בעצמו בספר הבן איש חי שנה ב’ פנחס אות י”ג להמליץ טוב בעד מנהג החמסה), דמה שכתב הגרי”ח זלה”ה שיעקב אבינו “אינו מודה בעיניינים אלו”, הכוונה היא למה שכתב שם שעל ידי החמסה יכול “להשיב רעתו עליו”, שלזה אין כל מקור בספרות התורנית אלא היא “דעתן ומנהגם של בני ארץ קדם”, וגם מה הנושא שהיד כביכול יכולה לפעול למרחוק (“והעמידם באויר כנגד הצד אשר בא עשו בו”) גם זה אינו בנמצא במקורות יהודיים אלא משמע יותר שההגנה היא באופן שרואים את החמסה וכפי שמוזכר להדיא בכמה מהספרים שהזכרנו שיש לתלות חמסה בילדים במקומות הנראים לעין וכו’. ודו”ק.
פרטי מבנה החמסה: החומר, הצורה, הצבע, חריתות, וכדומה.
- החומר המועדף לחמסה: הנה לפי דברי מרן החיד”א שהזכרנו לעיל בענין הטס של כסף עם האות ה”א, שיש עדיף שיהיה עשוי מכסף (השייך למידת החסד), א”כ לכאו’ גם לגבי החמסה, אם רוצים אותה לצרכי שמירה מעין הרע, תהיה פעולתה מעולה יותר אם תהיה עשויה מכסף. אך כבר הזכרנו דברי ספר איומה כנדגלות, שהוא המקור הראשון לצורת החמסה, שכתב שם שמכל המתכות אפשר לעשות ואין בזה קפידא. ובאמת שאף לענין הטס מכסף, כתב בספר הזכירה עמ’ קנ”ו בנדמ”ח שאפשר ג”כ בנחושת, והבאנו ג”כ מדברי ספר בן איש חי שנה ב’ פנחס אות י”ג שכתב שנהגו לעשות את החמסה מעץ.
- ולענין צורת החמסה, שיש שעושים את הזרת בצורה של האגודל וכו’ – כבר הזכרנו לעיל שאין בזה אלא ענין עיצובי בלבד ואין בזה כל מעלה, ואדרבא בכתבי קבלה מעשית מציירים את כף היד בצורתו האנושית, או בצורת “אש” – שכל חמשת האמצעות הם שווים. ויש מכתבו (קובץ עם סגולה עמ’ ק”ט) שהחמסה במסורת היהודית היא באופן שהאצבעות הם כלפי מעלה ולא כלפי מטה, כסמל לכך שההגנה היא “מהשמים” כלומר מהקב”ה.
- צורת דגים: ובענין מה שיש מציירים צורת דגים בתוך החמסה – ידועה הגמ’ בברכות דף כ’ ע”א ש”הדגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם”, ועפ”ז כתב בספר לשון חכמים (להגאון מוהרי”ח זצ”ל בעל הבן איש חי) ח”ב סי’ ט”ו שטוב לעשות צורת דג של כסף כדי להגן מפני עין הרע עיי”ש. ובמקום אחר הארכנו עוד בענין זה.
- חקיקת אותיות בחמסה: כפי שהבאנו לעיל מספר בן איש חי, טוב שיהיה חרות על חמסה אות ה”א, ובזה מועיל שיהיה בחמסה הסגולה המפורשת בדברי מרן החיד”א. ובתחילת הדברים הבאנו גם מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל, שטוב שיהיה חרות על החמסה שם “שדי” (וכך מצינו גם בציורי חמסה בבליים, שהיו כותבים בתוך החמסה שם “שדי”).
- צבע כחול: בענין ההופעה עינים או אבנים בצבע צבע הכחול בחמסה – מנהג נכון הוא לתוספת הגנה מפני עין הרע, והוא מבוסס עפ”י הזוה”ק פרשת שלח לך דף קס”ג ע”ב וביאור מוהרח”ו בשער מאמרי רשב”י פרשת תרומה דף י”א, שצבע תכלת (מה שהיה קוראים כחול – כי התכלת של חז”ל הוא הכחול שלנו) ומפריע לקליפות לתת עין הרע. וראה שו”ת רב פעלים ח”ב חיו”ד סי’ כ”ט שלכן נהגו בעיראק להניח בגד תכלת ליד היולדת עיי”ש, וכמו כן בספר שיח יצחק למוהר”י אלפייה זלה”ה במאמר “עין הרע” עמ’ ל”ב כתב דמהאי טעמא נהגו לשים אבן תכלת בילדים עיי”ש. ובמקום אחר כתבנו עוד בענין זה.
הערות:
[1] ואיכא לעיוני בדא עפ”י מה שכתב רבינו בחיי ז”ל בפרשת לך לך ט”ו י”ג וז”ל: “ולפי שנתוסף באברהם אות ה”א שהיא מדת הדין, לכך שלטה בו עין הרע שהוא מכח הדין שנגזר על זרעו להשתעבד ארבע מאות שנה, כמספר עי”ן הר”ע לפי ששלטה בו עינו של שטן, וזהו שאמר: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, כלומר זרעך הנולד מבין שני ההי”ן שהם מדת הדין, ושלטה בו עין הרע שהוא מכח הדין” עכ”ל. ואף בילקוט הראובני פרשת לך לך דף פ”ד ע”א הביאו בשתיקה יפה. וכ”כ בנפש חיים פלאג’י מע’ א’ אות ז’, ובספר יש אבישלום פרשת לך לך דף ד’ ע”ג, והגאון בעל שבט מוסר בספרו ולא עוד אלא שעל פרקי דר”א פרק מ”ח, ועוד. ומ”מ יש ליישב לפי מה שיבואר להלן דהדינים נמתקים בשורשם, ולכן לפי הענין הוספת אות ה’ בשם של אדם יכולה להועיל או להיפך. ובספר אמרי בינה (להגאון בעל ה”בן איש חי”) עושה פלא פרק ג’ אות ד’ כתב דאדרבא: “שאלו התלמידים את רבי, מפני מה הוסיף הקב”ה אות ה’ לאברהם אע”ה, אמר להו כדי להגין עליו מעין הרע” עכ”ל.
[2] ספר דמשק אליעזר (מבעל הפלא יועץ) מע’ ט’ אות י”ד כתב וז”ל: “טעם למה אות ה’ סגולה לינצל מעין הרע, דחמישה חומשי תורה הם כנגד ה’ תיבות בן פורת יוסף בן פורת, אלו החמשה הם עלי עין”. עכ”ל. והוא מספר חיי אברהם בהשמטות אות ה’.
[3] והגאון בעל הבן איש חי בספרו אמרי בינה עושה פלא פרק ג’ אות ד’ כתב בטעם הדבר שאות ה’ פועלת נגד עין הרע, מפני שאות ה’ היא נסתרת (נמצאת בסוף המילים באופן שאיננה מורגשת בדיבור) ולכן טבעה ההיפך מעין הרע, וכתב שם שלכן העולם הזה נברא באות ה’ כדי להגן עליו מעין הרע של הקליפות עיי”ש.
[4] בספר בגדי שש בוכריס דף ע”ט ע”א כתב הטעם עפ”י הסוד, משום דאות ה’ היא מידת הדין וממילא מועיל למתק את העין הרע כיון שאין הדינים נמתקים אלא בשורשם עיי”ש. ובדומה לזה (אך בקצ”ר אמיץ) כתב מוהר”ש חירארי זלה”ה בספרו שמח לבי פרשת ויגש עמ’ שס”ט ד”ה והנה.
[5] יצויין שבקבלה מעשית ליסטין ועין הרע עולים בקנה אחד, שכן בשורשי השמות שם ערך ו’ למד שמות הקודש נגד ליסטין מהפסוק “ושם בת אשר שרח” אשר כידוע ממנו יוצאים שמות הקודש נגד עין הרע כפי שמובא ג”כ שם באותו ערך לפני כן בשם האריז”ל עיי”ש, ועכ”פ גם אם לא נשווה ביניהם עכ”פ חזינן מיהא דכבר היה צורת כף היד עם חמש אמצעות ציור המשמש כקמיע
