ספרים המונחים תחת כיפת השמים וגשם מתחיל לרדת – נחשבים הפקר?

מקורות ונימוקים:

המציל מזוטו של ים – הרי אלו שלו

בגמרא בב"מ דף כ"ב: איתא, תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ע"כ.

כן הוא בגמרא בב"מ כ"ד. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן, ע"כ.

בדברי הגמרא מבואר שאין דין השבת אבדה באבדה שאבודה מבעליה ומכל אדם, ולפיכך אף אם יש באבידה סימן מותר למוצא לקחתה לעצמו.

'זוטו של ים' – דין יאוש או דין הפקר

אמנם יש להתבונן בשלמא מדין השבת אבידה אין צורך להשיבה לבעליה, כי אין זו אבידה שאבודה רק ממנו, אלא אבודה היא מכל אדם. אולם הכיצד יוכל להשתמש בה לעצמו והרי גזל הוא, שהרי הוא ממון שיש לו בעלים.

בביאור העניין נחלקו הראשונים, רש"י פירש שהתורה התירה לקחת את החפץ מדין יאוש, [ובב"ק ס"ו. כתב רש"י כי אף ניתן ללמוד את כל דין יאוש קונה מדין זוטו של ים]. כן היא גם דעת הריטב"א בחידושיו לדף כ"ד ע"א.

כן כתב גם הרמב"ם בהדיא בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ד', "וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו", עכ"ל. אלמא מדין יאוש הוא שניתן ליטול חפצים ששטפם נהר או שנמצאו בים.

אולם הרמב"ן בחידושיו לדף כ"ז. ד"ה מה שמלה, וכן הרשב"א בחידושיו לדף כ"א: ד"ה זוטו של ים, פליגו על רש"י וכתבו כי גדר ההיתר הוא מדין הפקר מטעם היתר התורה, שהתורה הפקירה את החפץ בכה"ג שהוא אבוד ממנו ומכל אדם.

זה לשון הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא דף כ"ז.

אבל מה שפרש"י ז"ל בב"ק בפרק מרובה דף ס"ו. דיאוש קונה מדתניא בפירקין מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קני, זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא דהתם רחמנא שרייה והוי הפקר, ע"כ.

שונה דין "זוטו של ים" מדין "המציל מן הנהר או מן הגייס"

אמנם יש להקשות מדברי המשנה במסכת בבא קמא קי"ד. "המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו". משמע שאין אומרים אבודה ממנו ומכל אדם במציל מן הנהר, ואין אומרים בזה שהתורה התירה כדין יאוש או שהתורה הפקירה, אלא אומדים האם הבעלים התייאשו. אם כן במצב בו למשל הבעלים לא מודעים לשטיפת הנהר אסור יהיה לכאו' לקחת כלל, שהרי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

כן כתב בהדיא הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו'  קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר 'אם נתיאשו הבעלים מהן' הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר, ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר, ע"כ.

וקשה מאי שנא משטפו נהר או זוטו של ים שכתוב בגמרא שמותר לקחתו הואיל ואבודה ממנו ומכל אדם, והתורה התירה ליטול את החפץ, מדין יאוש או מדין הפקר כאמור.

אכן בקושיא זו עמדה הגמרא בב"מ כ"ב. וביארה הגמרא כי המשנה בב"ק עוסקת במצב בו שייך שהבעלים יצליחו להציל את רכושם בהתאמצות מיוחדת, ואין זה בגדר אבודה ממנו ומכל אדם, לפיכך צריכים אנו לדעת שהבעלים התייאשו ואינם מנסים לטרוח ולהציל את ממונם.

מבואר שבכל מצב בו הבעלים יכולים להציל את ממונם על ידי הדחק, ואין זה בגדר אבודה ממנו ומכל אדם, אנו צריכים לדעת אם הבעלים התייאשו או לא, ובזה הוא שונה מזוטו של ים שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, ואין זקוק לדעת אם הבעלים התייאשו בפועל.

המציל ספר מן השריפה האם רשאי לקחתו

לאור האמור כתב המרדכי במסכת בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל סימן קע"א בזה"ל:

"דליקה שנפלה בעיר והאש היתה קופצת לכאן ולכאן וברחו בני אדם מן העיר מפחד הדליקה ועמד יהודי אחד והציל ספר אחד, ובעליו ברח מן העיר אינו חייב להחזיר לבעלים, דהא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא", ע"כ.

כן פסק הרמ"א בהגהתו לשו"ע רס"ד סעיף ה' בזה"ל: וה"ה בכיוצא בזה, כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה והציל אחד, מה שהציל הוא שלו, דהוי כזוכה מן ההפקר, ע"כ.

אכן יש לדייק דהיינו דווקא כאשר הלהבה קופצת לכאן ולכאן וברחו בני האדם, כלומר שהוא מצב מסוכן שאנשים כולם ברחו ולא ניתן להציל על ידי הדחק. אמנם אם הוא מצב שאיננו אבוד ממנו ומכל אדם, אלא הוא באופן שניתן להציל על ידי הדחק בעינן לדין יאוש, ואם לא ידעינן שהבעלים התייאשו, רשאי המציל לדרוש שכרו ותו לא. כן דייק וכתב הש"ך בהדיא ס"ק ח', שאם יכול הבעלים להציל על ידי הדחק, אין למציל אלא שכרו, אבל אינו יכול לקחת את הספר לעצמו.

ספרים העומדים תחת כיפת השמים וגשם מתחיל לרדת – ניתן לקחתם?

לאור האמור, גם בנידון שלפנינו בו מונחים ספרים תחת כיפת השמים וגשם מתחיל לרדת, אין זה זוטו של ים, הואיל ואין הספרים אבודים ממנו ומכל אדם, אלא הוא לכל היותר דומה לאבידה שניתן להצילה על ידי הדחק, שהרי יתכן והבעלים גר בסמיכות מקום והוא תוך רגעים ספורים יבוא להציל את ספריו, א"נ גם אם לא יבוא להציל יתכן והספרים לא יצאו מכלל שימוש ואכתי יהיה ניתן למכרם בכמה שקלים. לפיכך אין היתר לקחתם, אלא"כ שמענו שהבעלים התייאש מהם.

לפיכך מדין השבת אבידה אף מוטל על השואל להשתדל להציל את הספרים, על ידי הכנסתם למקום מקורה, או כיסויים בניילון וכדו'.