מקורות ונימוקים:
העובר ממקום למקום ודעתו להשתקע – מקבל עליו את מנהג המקום שעבר אליו
בדברי הגמרא בחולין דף י"ח: מבואר כי אדם העובר ממקום למקום, ובדעתו להשתקע שם ואין דעתו לחזור למקומו, עליו לנהוג כמנהגי ההמקום שעבר לשם. כן פסק השו"ע או"ח סימן תס"ח סעיף ד'.
ובמשנה ברורה שם ס"ק י"ד כתב לבאר ולפרט חילוקי העניין בזה"ל:
כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו, אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת…
ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום. ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות.
אישה הנישאת לבעל הנוהג במנהגים שונים – עליה לנהוג כמנהגי בעלה
בנוגע לאישה הנישאת לבעל הנוהג במנהגים שונים, כתב בשו"ת התשב"ץ חלק ג' סימן קע"ט, שעל האישה לנהוג במנהגי בעלה, ונפטרת ממנהגי בית אביה.
זה לשון התשב"ץ חלק ג' סימן קע"ט:
במקומות שיש קהלו' חלוקו' בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה דלית ביה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודו' אגודו' כדאיתא בפ"ק דיבמו' (י"ד ע"א). ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת. 'אין ספק שהאש' היא נכללת עם בעל' בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטר' מקהלת בית אביה'. ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה ואם היו הקהלו' מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהם.
ונראה שיש לדמות הדבר, לדין העובר ממקום ודעתו להשתקע שם, שעליו לנהוג במנהגי המקום שעבר לשם, כך גם האישה צריכה לנהוג במנהגי בעלה.
כן ראיתי שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן קנ"ח, בזה"ל:
הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא. דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד.
והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה בבית הבעל והוא מדאורייתא, שלכן איתא בקידושין דף ל' שאשה אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עליה.
ולכן בהנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו. והוא אדעתא שלא לחזור בהכרח שאין יכולה אף לחזור בה ואם במחשבה בעלמא שלא לחזור נעשה בדיני המקום שבא לשם כ"ש באשה שניסת שהוא במעשה שאין בידה לחזור שיש לה להיות בדיני המקום שהלכה לשם. ולכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא.
כן כתב גם בשו"ת יביע אומר חלק ה' או"ח סימן ל"ז, בנוגע לאשכנזיה שנישאה לספרדי, שעליה לנהוג במנהגי בעלה, על פי דברי הרשב"ץ הנ"ל. דהוא הדין והוא הטעם לאשה אשכנזיה שנישאת לבעל ספרדי הרי היא צריכה לעשות כמנהגו אף להקל. ומ"ש הפנים מאירות ח"ב (ס"ס קכא) שאשכנזי המיקל נגד דעת הרמ"א, על יסוד דעת מרן הש"ע שמיקל בדבר, צריך תשובה וכפרה, כי האשכנזים קבלו עליהם הוראות הרמ"א. ע"ש. היינו דוקא במקומותם, בחצריהם ובטירותם, שאין להם להקל נגד מרא דאתרא דידהו, וגם ללא כל שינוי במסיבות, משא"כ בנ"ד שנישאת האשה לבעל ספרדי, צריכה האשה ללכת אחריו.
אם יכולה האישה לנהוג בחומרות מנהגי בית אביה לאחר נישואיה
למרות שהאישה בנישואיה מקבלת על עצמה את מנהגי בעלה לחומרא ולקולא, אמנם נראה שאין לבעל לכפות את אשתו שתפסיק לנהוג בחומרות בית אביה, ואם תרצה האישה רשאית לנהוג בחומרות בית אביה, ובלבד שאין בכך הפרעה כל שהיא לבעלה. אמנם אם יש בכך הפרעה לבעל, ודאי שמשועבדת האישה לבעלה ואין לה לנהוג במנהגים המפריעים לבעלה.
כן ראיתי שהביא בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סימן רל"א, משמיה דהחזון איש, בנוגע לאישה שהקפידה בבית אביה שלא לאכול מצה שרויה ובבית בעלה נוהגים לאכול שרויה, והסכימה האישה להכין לבעלה כל מאכליו לפי מנהגיו, אולם לעצמה ביקשה להמשיך במנהגי בית אביה שלא לאכול שרויה, ושאלו לפי החזון איש. והשיב מרן החזו"א שאינו רואה טעם למה הבעל מתעקש שהיא תאכל שרויה, ועליו להניח לה כמנהג בית אביה כשאינה מפריעה לו במנהגיו.
