הנה בעיקר פרק כלל גדול הלזה דאמרינן ספק ספיקא לברך כאשר אחד מהספיקות הוא דעת מרן השו"ע לברך, כן הוא בחזון עובדיה ברכות עמ' קל"ד-קל"ה, ושכ"כ כלל זה בעל השד"ח זצ"ל בשו"ת מכתב לחזקיהו סי' ג' דף ט"ו ע"ד, ושם בחזו"ע כתב כן ככלל ברור ללא צירופים וכדומה, עיי"ש. וראה גם שם בעמ' קי"ב שכתב כן (והגם דשם סעמ' קי"ב יש ג"כ ספק שלישי ובהמשך הוסיף שיש גם מנהג, מ"מ מלשונו משמע שם דאין צריך לכל זה מאחר וקיבלנו הוראות מרן השו"ע וזה העיקר, ומה שהביא אח"כ המנהג ניכר שם שהביא רק כראיה שההוראה שהורה היא אמת ולא מפני שנסתייע מהמנהג).
וע"ע שם בעמ' קע"ז ועמ' קצ"ב, שכתב כלל זה שוב, אלא דיש לדחות דאין ללומד משני המקומות האחרונים הללו, כפי שיבין המבין עפ"י דברים שנבאר בהמשך.
וע"ע שם בעמ' שכ"ז שכתב להתיר אפי' ס"ס לברך בגוונא שרוב הפוסקים ס"ל שיש לברך, וכתב בנידונו שם דהוי "חומרא יתירה היא לחשוש שלא לברך" עיי"ש, וא"כ כל שכן בגוונא דדעת מרן השו"ע לברך מאחר וקבלת דעת מרן עדיפא מרוב פוסקים.
ומה שלא סמך על זה שם בעמ' תקי"ד י"ל דהוא עפ"י מה שצידד שם שאחד משני הספיקות אין עליו שם ספר מאחר והאחרונים שכתבנו להתיר הברכה לא ראו דברים מפורשים בראשונים כמלאכים לאסור עיי"ש היטב.
ואולם באמת מצינו בהליכות עולם ח"ב עמ' מ', ששם שני הספיקות לברך הם דעת מרן השו"ע (כמפורש שם לגבי הספק השני, ואף הספק הראשון שם הוא דעת מרן שהרי י"א וי"א קיי"ל כי"א בתרא) ובכל זאת פסק שם שלא לברך משום ספק ברכות להקל (אלא שהוסיף שהמברך יש לו על מה לסמוך).
ועל כן נראה ליישב לפקצ"ד, דבאמת הכלל הזה דאמרינן ספק ספיקא לברך כאשר אחד מהספיקות הוא דעת מרן השו"ע, נתחזק בתורתו של מרן מוהרע"י זלה"ה רק בתקופות מאוחרות יותר, כי אמנם כבר מצינו שהזכיר כלל זה באחד מספריו הראשונים שו"ת חזון עובדיה כרך א' עמ' קי"ג, מ"מ אין ראיה משם כפי שהטיב לבאר מר בריה דרבינ"א מרן הראש"ל הגרי"י שליט"א בספרו עין יצחק ח"ב עמ' תק"ד וז"ל: "הנה המעיין שם בכל התשובה יראה שכתב זאת בדרך של זאת ועוד, בצירוף לכל מה שביאר שם, הן לגבי יין מבושל, דאיכא למימר דאילו הוה שמיע להו להפוסקים שאמרו שלא לברך על יין מבושל, דברי הראשונים החולקים, הוו הדרו בהו. וכן לענין ד' כוסות שדעת רוב הראשונים שיש לברך על כל כוס וכוס, וצירף שם כמה צירופים, והרי הוא חייב לחזור ולשתות כוס רביעי בהיסבה, ואינו נכנס בידים לספק ברכות אלא מכוח המצוה של ד' כוסות, בזה אין הכי נמי סמכינן על ספק ספיקא בברכות כשדעת מרן לברך, אבל כשאין לו צורך מצוה ואין לו הכרח, למה יכנס בידים לספק ספיקא בברכות גם במקום שמרן פסק שיכול לברך וכו'. ועכ"פ המעיין בחזון עובדיה שם יראה שלא כתב זאת ככל פשוט, דכל היכא שיש ספק ספיקא בברכות ודעת מרן לברך, דנקטינן להורות לכתחלה לברך." עכ"ל. והרחיב בזה עוד בשו"ת הראשון לציון ח"ב חאו"ח סי' כ"ח.
ורק כשמרן מוהרע"י זלה"ה חיבר את הספרים חזון עובדיה על המועדים בכלל, וספר חזו"ע בפרט, אזי התחיל להסתמך על הכלל הנ"ל בצורה רווחת יותר (ואפשר מפני שאז מצא חבר לכלל הזה, בשו"ת מכתב לחזקיהו סי' ג' דף ט"ו ע"ד, ומה גם דבאופן כללי מצינו למרן מוהרע"י זלה"ה שבסוף ימיו נאזר בגבורה יותר להתיר לברך ברכות שונות שלא התיר בעבר, כגון "שעשה לי כל צרכי" בתשעה באב ויוהכ"פ, וכן ברכת המפיל אחר חצות לילה, וכהנה רבות), וכפי שמצינו בדוכתי טובא בחזו"ע ברכות ואכמ"ל. וגם בעין יצחק הנ"ל, כתב שסבור היה שמרן רבי אבא זצ"ל לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה להאי כלל, עד שראה בחזו"ע סוכות ובחזו"ע ברכות שהסתמך על כלל זה. [ואף בחזו"ע סוכות הנז' והוא בעמ' ק"ז אין אות ומופת ברור לכלל הזה, כיון שבלשונו נטה לסמוך בנידונו על הס"ס בלא"ה ואז כתב "ובפרט דס"ת גבן הוא מרן וכו'" עיי"ש היטב. וכיו"ב אהני לן לדחות מה שמצינו בשו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סוף סי' ב' בהערה בסופה, ובשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' י"א, ובהליכות עולם ח"א עמ' כ'].
איברא דבמכתב הסכמה שכתב מרן מוהרע"י זלה"ה לספר בית חתנים בפנירי, בשנת תשמ"א (ונדפס המכתב בשו"ת יחו"ד החדש ח"ז סי' רכ"ה), כבר נראה מלשונו שנקט כלל זה בפשיטות וכדבר ברור, ואולם המכתב שם אינו אלא קיצור ממה שכתוב בשו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ז', ושם כתב להדיא דיש עוד סניפים לברך, ואז כתב לשון "ובפרט" שכן דעת מרן (והיינו כדרך שכתבנו לדחות לעיל), ולכן אין ראיה מהלשון הקצר שבמכתב, כיון שקיצר בדבר. ודו"ק.
