סעודת סיום על פרק בגמרא או פרשה אחת בתורה

מקורות:

בגמ' שבת (קיח:), אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן פסק הרמ"א בהל' ת"ת (סי' רמ"ו סעיף כ"ו), שכשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה, וכ"כ עוד בהלכות תשעה באב (סי' תקנ"א ס"י) שמותר לאכול בשר בסעודת סיום מסכת בתשעת הימים. והנה משמע לכאו' מזה שדוקא סיום מסכת הוי סעודת מצוה, ונראה שאין מזה ראיה לפי די"ל דשאני אביי שהיה עושה יו"ט רק בסיום מסכת שאז בודאי שיש בו שמחה יתירה ולכן הוי יום טוב ויש להרבות בו בשמחה, וראה למהרש"ל בב"ק (פרק מרובה) שכ' דאתי לאשמועינן שאע"ג שאביי היה עני והיה מקמץ מ"מ בדבר זה היה וותרן, וא"כ מנלן שאף בסיום פרק אין לשמוח בו ולעושות סעודה. עוד י"ל דשאני אביי שהיה ראש ישיבה לבחורים לכן כדי לזרזם שיסיימו את המסכת, היה עושה להם יו"ט דוקא בסיום מסכתא, וכמ"ש באבות דרבי נתן (פרק כ"ו), מפני מה ת"ח מתים כשהן קטנים, לא מפני שהן מנאפים ולא מפני שהן גוזלים, אלא שפוסקים מדברי תורה ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקים, ושמעתי ממרן הגריש"א זצ"ל שביאר שהכוונה שאין מסיימים את המסכת שלומדים. וא"כ י"ל דאה"נ ודאי יש מעלה ושמחה גם בסיום פרק, ונפק"מ לילדים קטנים, שבתחילת לימודם יש לעשות להם שמחה וסעודה אף על סיום פרק, כ"ש כאשר למדו כן בהבנה ובצוותא מפי רבם. ואדרבה עי"כ ילמדו ק"ו למעלתו של סיום מסכת שלימה.

ומצאתי בספר המנהגים טירנא (דיני יוצרות אות י"ד), שכתב בזה"ל: כל מצוה שכתוב בו שמחה מברכין שהשמחה במעונו, כגון ברכת חתנים דכתיב בה (ירמיה ז', ל"ד) "קול ששון וקול שמחה", וכן כשעושין חזק כשמסיימים המסכתא, או תינוק שמסיים פרשה מברך שהשמחה במעונו דכתיב (תהלים י"ט, ט') "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומבואר בדבריו באר היטב שתינוק שמסיים פרשה יש לו לשמוח, והוא הדין לפרק בתלמוד. וכ"כ בשו"ת מים חיים משאש (או"ח א' סי' קע"ט), ז"ל: לעניין מה שעלה כבודו ונסתפק אם גם על סיום פרק יכול לאכול בשר בתשעת הימים, פשוט לדעתי שמותר, דמה לי סיום מסכת, או סיום פרק, העיקר הוא סיום ענף אחד בתורה, וכל פרק מפרקי המסכתות הוא עניין אחד מסויים, וכן תמצא בכל הדפוסים של הש"ס בסוף כל פרק הדרן עלך, כי הוא ענין מסויים וענף אחד מהמסכתא. ובשנים הטובות היינו עושים סעודה על כל סיום פרק, ואך אח"כ כשנתקלקל הזמן עבדינן רק על סיום מסכת. ואדרבה מנהג עירנו לעשות סעודה קטנה על כל סיום פרק שהוא ג"כ מצוה גדולה בפני עצמו, ועבדינן עליה יום טוב, וכן אמרו בש"ס (ב"ב קכא:), שמשום תבר מגל קבעו יום ט"ו באב למשתה ויו"ט, וכתב רשב"ם ז"ל וזל"ה: ואותו היום היו שמחים, לפי שבאותו היום היו משלימין מצוה גדולה, עכ"ל. משמע שאף על השלמת מצוה ראוי לשמוח ולעשות יום טוב, וא"כ כ"ש בסיום פרק שהרי ת"ת כנגד כולם, וא"כ ליכול מר וליחדי, עכ"ל. ושמעתי שהגר"מ שטרנבוך שליט"א הורה לערוך סיום לרגל סיום לימוד סוגיית תקפו כהן בישיבתו לאחר שעמלו והקיפו בלימוד הסוגיא במשך חודש וחצי, וא"כ לא יגרע חלקם של הנך דרדקי שעמלו בלימוד פרק אחד בגמרא במשך כמה חודשים, ואדרבה ואדרבה שראויים הם לשמוח שמחה גדולה ולעשות סיום, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסיום הפרק הראשון בחייהם בלימוד הגמרא, שהוא תחילה ואבן יסוד לכל לימוד הש"ס שלהם בעזהשי"ת¹.