הרב מאיר פנחסי - ברכת אברהם משיב כהלכה

שאלה:

המתארח בבית מלון ביום שישי ומגישים לפניו כמה סוגי סלטים ומיני מאכל שונים, האם רשאי לסעוד שם בארוחת הבוקר או הצהרים (קודם שעה תשיעית), למרות שאינו רגיל בסעודה כזו בימות החול?

 

תשובה:

אע”ג דאסור לאכול בערב שבת ויו”ט סעודה שאינו רגיל כמותה בשאר ימות השבוע ואפילו בשעות הבוקר המוקדמות, מ”מ בבית מלון יש להקל בארוחת הבוקר, אבל בארוחת הצהרים יש להחמיר אפילו קודם שעה תשיעית.  

 

מקורות:

א). איתא בגמ’ גיטין (לח:) דב’ משפחות נעקרו אחת מפני שקבעה סעודתה בשבת ואחת מפני שקבעה סעודתה בער”ש, וע”ש ברש”י מה שביאר בב’ אופנים. והנה נתקשו הראשונים מהאי דפסחים (צט:) דקיי”ל כר’ יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ותי’ הרמב”ן (גיטין לח:), והר”ן (דף כא. מדפי הרי”ף), דכל האיסור היינו דווקא בעושה כן בקביעות לפי שנראה כמזלזל ביקרא דשבתא, אבל באקראי שרי. וכדבריהם כתב גם הרשב”א בחידושיו לגיטין (שם). וכ”כ המאירי (שם). והריטב”א (שם). והיינו דהבינו כל הנך ראשונים, דהאיסור בקביעות סעודה בער”ש, אינו משום שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, דא”כ מה לי חדא זימנא מה לי בקביעות, אלא הטעם הוא משום כבוד השבת דיהיה ניכר ההבדל בין סעודות החול לסעודות השבת, וכשם שבבגדיו בעינן היכר הכא נמי במאכליו, אבל באקראי אין בזה קפידא דכל הזלזול הוא דווקא בנוהג כן דרך קבע. ולסברתם הסיבה שהמשפחה הזו נעקרה מהעולם לפי שהיו עושים כן בקביעות בער”ש, והכי משמע לשון הגמ’ ‘שקבעו’ סעודתם. ולפי דבריהם בנידון דידן יש להתיר לאכול שם הגם שאינו רגיל בסעודה כזו בימות החול כיון שאינה בקביעות.

ב). אולם הרמב”ם (פ”ל מהל’ שבת הלכה ד’) כתב, אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואעפ”כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. וכתב הרב המגיד, דכוונת הרמב”ם במה שסתם בריש דבריו דאין לקבוע סעודה ומשמע דכל היום בכלל האיסור, היינו בסעודה שאינו רגיל בה בימות החול, ובזה קאי הסוגיא בגיטין שם שנעקרו, ומה שכתב דמצווה שיימנע מן המנחה, היינו בסעודה הרגיל בה דאף ע”פ דמעיקר הדין שרי, יש להימנע. ומרן הב”י (סימן רמט) אחר שהביא ביאור דברי הטור בר”מ דלא חילק בין סעודה הרגיל בה לסעודה שאינו רגיל בה, כתב, שפירוש הר”מ נראה בעיניו, וכן פסק  בשולחן ערוך (סימן רמט סעיף ב’), דסעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום כולו אפילו בבוקר כדי שייכנס לשבת כשהוא תאב. והיינו דלפי הרה”מ והב”י, אין האיסור משום היכר ויקרא דשבתא, אלא כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. ולשיטתם האיסור הוא אפילו בקביעת סעודה באקראי שלא בקביעות, וכ”כ הפמ”ג (א”א סי’ רמט ס”ק ד’) דאפילו פעם אחת בימי חייו אסור, ושכן מוכח ממ”ש השו”ע לאסור סעודת אירוסין ומקורו בירושלמי. וכן כתב הגר”ז (קונט”א סי’ רמט סק”א) דלפי”ד הרמב”ם והשו”ע אפילו באקראי בעלמא אסור ואפילו בבוקרו של יום השישי, ולפיכך השמיטו דין זה דאקראי. וכ”כ במ”ב (שם). ולפי”ד השו”ע צ”ל, דאע”ג דבגמ’ משמע דהיינו דווקא בקביעות, י”ל דהאיסור הוא בכל גוונא אלא שהעונש היה חמור לפי שקבעה, וכן מבואר בפמ”ג שם. (ואע”ג שהרב בית יוסף הביא בסוף דבריו לדברי הראשונים הנז”ל, שיש חילוק בין קביעות לאקראי, היינו לדבריהם קאמר וליה לא ס”ל הכי, ופשוט).

ג). איברא דיש לדקדק ע”ד הב”י ששינה מלשון הרמב”ם וכתב, אסור לקבוע בער”ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בה בימות החול מפני כבוד השבת ‘כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב’. ואילו בלשון הר”מ לא כתב טעם זה אלא על קביעת סעודה שרגיל בה מן המנחה ולמעלה. ובזה שפיר יש לומר שהטעם הוא כדי שייכנס לשבת כשהוא תאב, דהרי עומד קרוב לשבת, אבל לקבוע סעודה בבוקר הגם שאינו רגיל בה משום טעם זה שיהיה תאב הוא צ”ע, דהלא פעמים שיהיה קרוב לשתים עשרה שעות כגון בימי הקיץ המאוחרים, ובוודאי ירעב שוב עד זמן זה. ושוב ראיתי בפרי מגדים (סי’ רמט משב”ז סק”א) שכבר עמד בקצרה על דברי הב”י שרכב אתרי ריכשי, וששינה מלשון הר”מ ונשאר בצ”ע. וע”כ כתב הפמ”ג (הב”ד הביה”ל שם ד”ה מפני) דטעם הר”מ אינו משום שיהיה תאב כמ”ש השו”ע אלא מפני שמשווה סעודת החול לסעודת השבת והוי זלזול בכבוד השבת. ולפי”ד אתי שפיר, דב’ טעמים נקט הרמב”ם, האחת היא קביעת סעודה שאינו רגיל בה וזה אסור אפילו בבוקרו של יום מטעם כבוד שבת שלא ישתווה לסעודת השבת, ואיכא נמי איסורא באכילת סעודה מן המנחה ולמעלה וזה אסור כדי שיהיה תאב. ולפי טעמו של הפמ”ג י”ל, דכיון שבבתי מלון יש היכר בין סעודות החול ובין סעודות השבת, דסעודות השבת הם חשובות יותר בין באיכות ובין בכמות וכן היא המציאות בזמננו ברוב בתי המלון בארץ, א”כ אף שאינו רגיל יש להתיר, דשפיר איכא היכר דאינו משווה כבוד החול לכבוד השבת.

ד). ונראה עוד להוסיף לענ”ד על דבריו של הפמ”ג, דהנה המעיין בדברי הר”מ יחזה דלא הביא דין זה של קביעת סעודה בער”ש בדיני ‘עונג שבת’ אלא בדיני ‘כבוד שבת’, ואף שלכאו’ שייך יותר לדיני עונג שבת כדי שיאכל מאכלי השבת לתאבון, וכן השו”ע כתב, ולא יקבע סעודה שאינו רגיל בה וכו’, משום ‘כבוד שבת’. (וחילוק גדול יש ביניהם כדביאר הגרי”ז בר”מ, דהדלקת נרות יש בה מדיני עונג ויש בה מדין כבוד, והיינו שבהכנתם יש כבוד, וכשנהנה מהם בלילה מקיים מצוות עונג ובזה יישב דברי הר”מ פ”ה מהל’ שבת, ופ”ל מהל’ שבת). ונראה דהיינו טעמא, דכשם שיש מצווה להכין גופו ברחיצה לכבוד שבת ואינו מדיני עונג אלא מדיני כבוד שבת, כן יש מצווה להכין גופו בחיסרון אכילה מפני כבוד השבת, וזה מתקיים במה שיושב ומצפה לאכול מאכלי השבת, וכל קביעת סעודה שאינו רגיל הוי מעשה הסותר לכבודה של השבת. וכיון שהסעודה המוגשת בבתי מלון בליל שבת בדרך כלל גדולה יותר מסעודת היום הן בכמות והן באיכות, שפיר מתקיים בזה כבוד שבת.

ה). אלא דאכתי לשון השו”ע עומדת נגדנו, ולפי”ד הטעם הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב, ומה יצילנו מה שעושה בשבת סעודה גדולה יותר, הא אכתי יהיה שבע מסעודת היום. ודוחק לומר דכשהסעודה גדולה יותר כן יהיה גם תאב יותר. וע”כ צ”ל בדעת השו”ע כמ”ש הביה”ל (סי’ תמד ד”ה סעודת), והכה”ח (סי’ תמד ס”ק מח), דהטעם שאסרו לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בחול, הוא משום שמא תמשך הסעודה זמן רב ויכנס לשבת כשהוא שבע, אבל באופן שלא שייך שיגרר עד הערב, כגון בער”פ ובוודאי יהיה תאב עד הערב, שרי. ובזה יישבו את הסתירה בדעת השו”ע שהתיר שם סעודת אירוסין בערב פסח ואילו בהל’ שבת, אסר, ע”ש. ולפי”ז י”ל, דגם בבתי מלון דלא שייך טעם זה של שמא ייגרר, מאחר ויש זמנים קבועים לסעודות ובסיום המועד הקבוע לארוחה אינו רשאי עוד להשתהות שם, וגם המאכלים מסולקים יהיו מלפניו, על כן בוודאי עד הערב יהיה תאב שנית, ומותר לו לאכול בבוקר כאוות נפשו. איברא דאכתי יש קצת מקום לחלק מההיא דהתם.

ו). ויש עוד לצרף מ”ש המג”א (סי’ רמט סק”ד) בשם רבנו חננאל, דהטעם דאסור לקבוע סעודתו בער”ש הוא משום שמא מתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי השבת. ולפי טעם זה נמי יש להתיר בנידו”ד לפי שאחרים עוסקים בשבילו, וכ”כ התוספת שבת (ס”ק ג’) דלטעם זה יש להתיר היכא שיש מי שיכין בשבילו, ואפילו היא סעודה שאינו רגיל בה בימות החול. (ואכתי יש לדון בזה לפי מאי דקיי”ל ביצה ד: בטל הטעם לא בטלה התקנה, ועי’ פרי חדש יו”ד סי’ קטז), ואע”ג שמרן השו”ע לא פסק כטעם זה, מ”מ יש להתיר גם לדעתו מהטעמים שנתבארו. ובס’ חוט שני (שבת ח”א עמ’ סו) החמיר בנד”ד, ולענ”ד העיקר כפי שכתבתי.

ז). ומ”מ בארוחת הצהרים יש להחמיר אם אוכל כמות שאינו רגיל זה בסעודת הצהרים של שאר ימות החול, ולא מבעיא אם זמנה אחר תשע שעות, אלא אפילו קודם לכן, ומשום דבכה”ג יש חשש שלא יכנס לשבת כשהוא תאב, וע”כ יאכל רק כמות שרגיל לאכול בשאר סעודות צהרים שבכל יום, ואחר תשע שעות יימנע אף מזה וכמבואר בשו”ע.

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר