בס"ד
חתך דבר חריף בסכין שהדיחו עם סקו'צ
מקורות ונימוקים:
א). בגמ' חולין (דף קיא:) אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל, קילחי דליפתא שרי, דסילקא אסירי, ואי פתך בהו דליפתא, שפיר דמי. ופרש"י: לכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם, דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש. ועוד, דמשום חורפיה "בלע טפי" מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון.
הרי שנחלקו ב' פירושים אלו, באופן שהסכין נקי לאחר שהדיחו וקינחו היטב ואין עליו שמנונית האם מותר לחתוך בו צנון. דלפירוש הראשון מותר דהוי נ"ט בר נ"ט, ולפירוש השני, אסור דבלע טפי משאר נ"ט בר נ"ט.
והנה הרשב"א בתורת הבית הארוך (שער ד') הכריע כפי' הראשון של רש"י, לפי שהיק' שאם הסכין מקונח אכתי הוי נ"ט בר נ"ט. וכן כתב בחידושיו (חולין קיא:), ובתשובה (סי' תצז). (ומ"ש בתשו' הנז' בב"י סי' תמט, איירי שכתשוהו עם מרק וכפי שסיים, דבלא"ה הוי נ"ט בר נ"ט ואפילו עם חריף ותבלין הרבה היה לו להתירו וכן כתב בס' ערך השולחן כאן). וכדברי הרשב"א כתב גם הר"ן (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה צנון) דאיירי בסכין עם שמנונית. ובאמת שכן הוכיח הב"י (סו"ס צו) מדברי הרי"ף והרמב"ם דאיירי בסכין שיש עליה שמנונית ומשום כן לא כתבו להאי דקולחי דליפתא ולא הא דסילקא, יעו"ש. אלא שסיים הב"י, דכל זה אם היתה להם גירסא כמו בגמ' שלנו. וראה עוד ברמב"ם (פ"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה כ), ותלוי שם בגרסאות האם לגרוס "צנון" או "צונן", עי' בראב"ד ובמגיד משנה. וכן דעת הרמב"ן הביאו הב"י (סי' פט), וכן דעת הכל בו (דף קכג), והרא"ה בב"ה (דף טז, וצד וקכא) דאין דבר חריף מפליט הבלוע.
ואולם מאידך דעת כמה ראשונים דס"ל דגם בסכין מקונח היטב יש לאסור וכפי' השני של רש"י, ומהם התוס' (חולין דף קיב. ד"ה אגב), ספר התרומה (סי' נג), וסמ"ק (בהגה' סי' ריג). ומרן השו"ע (סי' צו ס"א) כתב להכריע כוותיהו.
ב). וראשית יש לעיין מה יענו ראשונים אלו על קושיית הרשב"א דמאי שנא מכל נ"ט בר נ"ט דאף אם דבר חריף בולע יותר לא בלעי יותר מבישול, (שהרי בבישול נאסר כל המאכל ואילו כאן אלא נאסר אלא כדי נטילה). וכן הביא התוס' (דף קיא: ד"ה הלכתא) ראיה לשיטת הריב"ן דנתבשלו אסור, מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפא בלע טפי, 'ונתבשלו לא גרע מצנון', עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפסקיו (פ"ח סימן כט) דהדבר ידוע שבשול מבליע יותר טעם הבשר בדגים מחורפיה דצנון.
וא"כ צ"ע לפמ"ש השו"ע (סי' צה ס"א) דנ"ט בר נ"ט מותר בבישול ואפילו בנצלו דליכא אלא ב' נ"ט, ומדוע חורפיה חמיר טפי ובעינן כדי נטילה. וכן קשה לפי"ד הרמ"א שאסר בסכין שאינו בן יומו וכמ"ש (סי' צו סעי' ג'), ואילו בבישול התיר (סי' צה ס"ב) בשאינו ב"י. ובאמת שמכח קושיא זו נייד הרב פרי חדש (סי' צו סק"ב) מדברי מרן והרמ"א, וכתב דבסכין בשרי מקונח אפילו בן יומו שחתך בו צנון אין איסור לאוכלו בחלב לפי שהוי נ"ט בר נ"ט ולא גרע מצלי. וסיים וזהו דעת רוב הפוסקים ועיקר.
ג). אולם באמת המעיין בש"ך (סי' צו סק"ב) יחזה דיישב זאת, שכתב בזה"ל: אף על פי שהוא מקונח ונקי בודאי דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין "גוף הטעם שבו" והוי כמו "איסור בעין" הלכך לא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט דלעיל סי' צ"ה דמותר. ומבואר בדבריו שאין כאן בליעה "בכמות" גבוהה יותר וכפי שהבין הרשב"א, דא"כ אכתי הוי נ"ט בר נ"ט, אלא בחריף יש בליעה "באיכות", ונמצא דהוי כטעם ראשון ומה שבלע פולט בחריף ודוחקא כמות שנבלע מעיקרא ולא הוי נ"ט בר נ"ט אלא נ"ט ראשון. וכן ביאר הרב פרי תואר (סי' צו סק"א). וכ"כ ליישב דעת השו"ע בבהגר"א (סק"ב), ובכרתי (סי' צו סק"א). ובאמת שהדברים מדויקים מאוד כבר בספר התרומה (סי' נז) הנז' בב"י, שכתב דתבלין שנידוך במדוכה של בשר ליכא למישרי בחלב משום נ"ט בר נ"ט דהא תבלין חזק וחריף והוי מדוך כמו צנון שחתכו בסכין, דלא שרי מחמת נ"ט בר נ"ט "משום טעם ממש" הנבלע שם. וכן מבואר בדברי הרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורק (ע"ז פ"ב סי' לח) דבחריפות הוי כנ"ט ראשון. וכן ראיתי לר"א ממיץ בס' היראים (סי' קמט) שכתב דחורפא מפליט שומן דסכין טפי מרותח והוי כבשר בעין. ולפי"ז יש לומר דמ"ש רש"י בפי' השני "בלע טפי", היינו באיכות המאכל ולא בכמות.
ואפשר דבזה גופא נחלקו הרשב"א וספר התרומה, דהרשב"א ס"ל דחריפות שואבת כמות גדולה יותר ונרגש הטעם, ולפי"ז היק' דאכתי הוי נ"ט בר נ"ט, והראשונים והשו"ע ס"ל, דהחריפות שואבת איכות יותר של טעם ראשון. ובאמת שמדויק הדבר ברשב"א בתורת הבית הקצר (בית ד' דף ד.) דהכי ס"ל, שכתב לגבי סילקא דאסורה אע"ג דלא חריפה כצונן, מ"מ משיכה יש לה בטבעה. ומוכח דבשאר דברים החריפים החריפות יוצרת משיכת הטעם והבלעתו, אלא שצנון אפילו שאינו חריף, טבע יש לו כשאר דברים החריפים. ואפשר שמטעם זה גופא אסר הרשב"א (שם) את כל החתיכה ולא רק כדי נטילה או קליפה, לפי שהחריפות מבלעת בעומק טפי.
ד). והנה הפרי מגדים (סי' צו בשפ"ד סק"ב) כתב דאפילו אלף טעמים יש לאסור לשיטתו דס"ל דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט באוכלין, ולפי"ז כתב דאם יקח את הבצל שחתך בסכין בשרי ב"י ויבשלו במים המים יאסרו בחלב. והגרע"א בהערותיו לפמ"ג השיג עליו דלא יתכן הדבר, שהרי הטעם עבר דרך סכין וא"כ הוי נ"ט בר נ"ט, מהבצל למים ולמה יאסר. וע"ע יד יהודה (סי' צד ס"ק כח). וצ"ל דס"ל להרב פרי מגדים, דאנו רואים את המאכל כאילו הוא בעין ולא נבלע כלל בסכין ונמצא כאן בתוך המים. ובאמת דבמחלוקת כבר נחלקו בפשטות המג"א (או"ח סי' תנא ס"ק לא), ואבן העוזר (סי' צו ס"ג), ואכמ"ל.
ה). אולם הגם שביארנו דברי הראשונים, אכתי קשה למה השו"ע שביק דברי רוב הראשונים ועמהם הרשב"א, ופסק כדעת הסמ"ק וסה"ת המחמירים, ושלא כדרכו בכל דוכתא להיגרר בתר הרשב"א, ובפרט שיש צד שהרי"ף והרמב"ם קיימא כוותיה וכפי שנתבאר. ומה גם שיש לומר, שהסמ"ק וספר התרומה אזלי לשיטתם שמחמירים בנצלו וכמו שכתב הב"י (ריש סי' צה) ולפיכך לא היקלו בחריף דהוי כנצלו ורק בבישול היקלו דהוי ג' נ"ט. וכן ראיתי שהיק' הכרתי (סי' צו סק"א). וכ"כ בפשיטות בס' ערך השולחן (סי' צו סק"א) דסה"ת והסמ"ק, אזלי לטעמייהו דאסרי בניצלו. (אולם ביאור זה ק"ק מלשון ספר התרומה שנתבאר לעיל, ודו"ק). וצ"ע. ומטעם זה כתב הכרתי (שם) שאם יש עוד צד יש להתיר הדבר בסכין מקונח.
ו). והנה אע"ג שהפמ"ג (שפ"ד סק"ב) לא הסכים עם הכרתי להקל אפילו בצירוף עוד צד. מ"מ בסכינים של ימינו שהם מקונחים היטב ובדרך כלל מצוי שמשפשפים אותם עם סקו'צ וחומרי סבון פגומים, לכאו' בכה"ג לא גרע ממ"ש השו"ע (סי' קכא סעיף ז') דסכין של עכו"ם שנעצה בקרקע קשה מותר לחתוך בו דבר חריף כמו צנון. ומקור דבריו ברשב"א דס"ל דנעיצה מתרת וכנז' בב"י. ובאמת שהרשב"א לשיטתו א"ש דהנעיצה בקרקע קשה מוציאה את השמנונית ומצד בליעות הוי נ"ט בר נ"ט, אבל לפי"ד מרן שפסק בסי' צו דגם סכין מקונח יש איסור לחתוך בו דבר חריף לפי שמוציא את הבליעות מתוכו והוי כטעם ראשון, צ"ע מדוע התיר השו"ע לחתוך בו דבר חריף לאחר נעיצה, וכן היק' התבואת שור (סי' י' סק"י), חידושי רע"א (על הש"ך סק"ט) ועוד. ועי' יד יהודה (סי' צו ס"ק יב) מה שיישב דעת השו"ע בזה דס"ל דנעיצה בקרקע קשה מועילה להפליט כמו בדוחקא עם חריף ולא מסירה רק את קליפת הסכין כפי שהבין ברע"א. ועיי' בשו"ת טוב טעם ודעת (קמא סי' קכט) מ"ש בכיוצ"ב. ומ"מ אנן דאזלינן בתר שיפולי גלימתו של מרן, אין לנו לזוז מפסק השו"ע ויש להתיר אפילו בסכין של גוי שאין בו נ"ט בר נ"ט לפי שאיסור הוא, ואם נעצו בקרקע מפליט את הבליעה שבו.
ומכיון שכתב החוות דעת (סי' צא בחידושים) ששפשוף סכין הוי כנעיצה בקרקע קשה, וכיוצ"ב מבואר במאירי (חולין ח. ד"ה יש מי שאומר) דבורית וסבון מהני כנעיצה בקרקע ומהני להוציא שמנונית אפילו שאינה בעין, אבל קינוח בסמרטוט והדחה לא מהני. (אלא דאיהו לא איירי בד"ח). ואף שיש חולקים בזה דס"ל דבעינן דווקא קרקע קשה, מ"מ בכה"ג שיש לנו דעת הרשב"א ודעימיה דס"ל דבמקונח אין איסור כלל אפילו בחריף, ואע"ג דלא נקטינן כוותיה, מ"מ יש לצרפו לדעות דס"ל שפשוף הוי כנעיצה בקרקע. וכן הביא בספר פסקים ותשובות (סי' קכא או' יט) בשם הגר"י קמינצקי זצ"ל והגר"ע אויערבאך שליט"א דס"ל, דשפשוף בצמר פלדה (או סקו'צ) טוב מנעיצה (ולפיכך אין צריך שפשוף י' פעמים כבקרקע קשה). ושכ"כ בשו"ת ויען יוסף (יו"ד סי' קסב), וע"כ כתב שבעת הצורך יש להקל אפילו לחתוך בו דבר חריף. ועי' בשו"ת תפלה למשה ח"ג (חיו"ד סי' יג) משכ"ב.
ונראה דבצירוף דעת ר' יחיאל שהובא בב"י דשמא צנון וחלתית דוקא אסרו לפי שאין לנו אלא מה שאמרו אבל לא בצל וכרשינים, יעו"ש. א"כ בצירוף כל הנ"ל, לענ"ד דיש להתיר אם חתכו בצל או שום וכן שאר תבלינים עכ"פ בדיעבד ואפילו ליכא ס' כנגד הסכין. ואע"ג שמצאתי עתה להגאון רבי מאיר אריק בספרו מנחת פיתים (חיו"ד סי' צו) שכתב חשבון זה ומכח זה כתב שיצא חידוש גדול להתיר בסכין ששפשפו, ולא רצה להקל אלא בסכין שאינו ב"י מכח זה. אולם אנא אמינא דעכ"פ בדיעבד כשכבר עבר וחתך וכ"ש עבר ובישל יש להתיר אפילו בב"י אם הסכין היה מקונח היטב ככל הסכינים בימינו, ובשאינו ב"י יש להתיר אפילו לכתחילה את החיתוך. וכן התירו בספר הוראה ברורה שע"י הוצאת כסא רחמים (סי' קכא ס"ק נב) אפילו לחתוך בו לכתחילה דשפשוף בחומרי ניקוי הוי כנעיצה. ואנא אמינא דניקוט מילתא דמציעתא דעכ"פ אם עבר וחתך ובישל אין לאסור.
ז). ואין זה מילתא חדתא, שהנה מצאנו כבר בפוסקים שצירפו להקל בכיוצ"ב, ראה בש"ך (ס"ק יב) דיש להתיר בסכין של גוי שידוע שהיה בן יומו וחתכו בו חריין, ושרי לאוכלו. ועי' בפמ"ג (שפ"ד שם) שביאר דהיינו מטעם ספק שמא חתכו במרא וחצינא, ושמא כדעת ר' יחיאל דלא משויא לשבח אלא קורט של חילתית. ולפי"ז בנד"ד כ"ש שיש להקל בצירוף ג' ספיקות, שמא שפשוף הוי כנעיצה ושמא בבצלים ושום כדעת ר' יחיאל דאין זה חריפות האוסרת, ושמא כדעת הרשב"א וסיעתו דבסכין נקי משמנונית אין איסור כלל אפילו ודאי חריף.
וכמו כן מצינו באחרונים שצירפו דעת הרשב"א באופן נוסף, שהיקשו סתירה בדעת מרן השו"ע מסימן צו סעי' ג', לסי' קג סעי' ו' ששם סתם לאסור בבישול בקדרה שאינה בת יומא בדבר חריף. והרע"א בהגהו' (על הט"ז סק"י), וכן הכו"פ (שם), והפמ"ג (שם), והבינת אדם (כלל נט) ועוד, כתבו ליישב דהתם מרן צירף סברת הרשב"א בנ"ט בר נ"ט דהיתרא, לסברת המהר"ם, יעו"ש. משא"כ בקדרה של איסור דא"א לצרף דעת הרשב"א שהרי נ"ט בר נ"ט באיסורא אסור כדכתב הרשב"א הובא בב"י (סי' צה), לפיכך מרן סתם לאסור. אתה הראת לדעת שאנו מצרפים דעת הרשב"א אפילו בשני ספיקות כ"ש בשלשה ספיקות כבנד"ד.
