מקורות:
אקצר בזה במאוד מאוד מחוסר הפנאי לפני החג, ומה גם שהדברים מפורשים בשו”ת יחו”ד כך שאין כל צורך לעסוק בזה כלל.
והנה מצב “מעמיד” בדבר שאינו ראוי לסכך, היה אפשר להקל, כיון דקיי”ל מעיקר הדין דאין פסול במעמיד, וכמו שהארכנו בזה בתשובה אודות השימוש באזיקונים בסוכה. [ואם יוסיפו כמה קורות עץ בין הסכך לסוכה, אז יצאנו גם מחשש זה, דהוי רק מעמיד דמעביד ובזה יש להקל ברווח ולא בצמצום ואכמ”ל].
אלא דהחשש הגדול בסוכה מבד, היא המציאות שהדפנות מתנדנדות מעט. והנה מודעת זאת סברת הגאון החזון איש שאם הסדינים המתנודדים ברוח באופן שאינם עוברים את הגבול של מרחק שלשה טפחים, רק מתרחקים מעט זה מזה, אפשר להקל להחשיב אותם כמחיצות. ועפ”י סברא זו סמכו כל אותם אלו שעושים סוכות מבד. ויש כאלו שחששו קצת יותר והוסיפו לדופן מבד גם כמה רצועות בד מתוחות (באופן שיהיה לבוד בין הרצועות) כדי שתחשב הדופן כמתוח יותר, אך ירדו להציל ולא הצילו כי סוף סוף עדיין מתנדנד מעט, כי סוף סוף רצועות אלו הם בד בעלמא, כך שגם אם יש רצועות כל ההיתר אינו אלא מצד סברת החזו”א. ואולם מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ מ”ו כתב לדחות את דבריו של הגאון החזו”א בזה, ותוכן נועם אמריו בזה בקצרה, דבגמרא בסוכה דף כ”ד ע”ב נאמר: “אמר רב אחא בר יעקב, כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה (פירש”י: שהרוח מוליכה ומביאה)”, ומשמע מסתמות הדברים שכל שהיא מתנודדת אפילו משהו אין שם מחיצה עליה, ופסולה. וכן מוכח ממה שכתב מרן בשו”ע סי’ שס”ג סע’ ה’ כל לחי דאי נשיב ביה זיקא, לא מצי קאי, לא חשיב לחי. וכתב מרן הב”י שם, שהוא מטעם הא דאמרינן כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, וכתב המג”א בסק”ד דר”ל שאע”פ שאין הרוח מפילו אלא מנידו לא חשיב לחי. וכן הוא לשון מרן בשו”ע סי’ שס”ב סע’ א’: “והוא שימלא את האויר שבין הענפים של האילן בעצים או קש ויקשרם שלא ינידם הרוח. שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה”. וכן הוא ג”כ בשו”ע סי’ תרל סע’ י’: “העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, אם קשר וחיזק אותם עד שלא תהיה רוח מצויה מנידה אותם ומילא בין האוירים תבן וקש כדי שלא תניד אותם הרוח כשרה. ע”כ. ומוכח שאם לא עשה כן פסולה. וכ”כ הגאון מהר”י מקרלין בספר קהלת יעקב בחידושיו לסוכה דף כ”ד ע”ב, דמוכח מדברי רש”י הנ”ל, שאף שאין המחיצה מתבטלת כלל בשעת ההולכה וההובאה, ואין שיעורה נפחת, ולא נעשה חלל של שלשה טפחים אויר, אעפ”כ אינה מחיצה, אלא צריך שלא ינידנה הרוח כלל. וזה מדוקדק בדבריו בכל הסוגיא, ונראה טעמו דאי מיירי באופן שהמחיצה מתבטלת בשעת הרוח, הרי תלמוד ערוך הוא לעיל (דף כ”ג ע”א) שכל שאינה עומדת ברוח מצויה דיבשה פסולה לגמרי לכ”ע, שאפילו דירת עראי לא הוי, ומאי קמ”ל הכא, לכן הוכרח רש”י לפרש הך דרב אחא בר יעקב דקמ”ל שאפילו אין המחיצה מתבטלת רק שהרוח מוליכה ומביאה אינה מחיצה. ע”כ. וכ”כ עוד בספרו שו”ת משכנות יעקב (חאו”ח סי’ קכג בדפו”ח דף קנא ע”א). וכן הוא בעוד אחרונים (כמובא כל זה שם). ועל כן הסיק מרן מלכא מוהרע”י זלה”ה דאין לסמוך כלל על המקילים בזה, בפרט דהוי פיסול דאורייתא. והסניף ידו שנית בשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ נ”ט אות א’, עיי”ש. וכאמור אנא בעניא לא ראיתי לצורך להרחיב בכל זה יען כי הכל כבר מבואר שם בא”ר היטב, ורק הבאתי בזה נועם אמריו זיע”א.
