מקורות ונימוקים:
א). כתב הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ט): אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, וכו’, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. עכ”ל.
וכתב מרן הב”י (אבן העזר סימן כה) דאע”ג דהטור (אבהע”ז שם) כתב בהמשך דבריו, שכל שאר דברים אסורים (וכ”כ הטור או”ח סי’ רמ), (היינו מלבד הפיכת שולחן) ובכלל זה נישוק באותו מקום. אין זה כדברי הרמב”ם. והיינו שהרמב”ם מתיר גם נישוק לפי דס”ל דע”ז איירי בגמ’ (נדרים כ:) באומרה: “זו דברי ר”י, אבל חכמים אומרים עושה אדם באשתו עושה”.
וכדברי הרמב”ם העתיק הרמ”א בשו”ע (שם), דמנשק בכל אבר שרוצה, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. אולם הבית שמואל (סי’ כה ס”ק א’) ובבהגר”א שם ס”ל דלאו דווקא בכל אבר מנשק שהרי באותו מקום אסור וכדברי הראב”ד דפליג הרמב”ם. ועי’ באוצר הפוסקים (שם) שהביא בזה פלוגתא. ואע”ג שהשו”ע (או”ח סי’ רמ) העתיק לשון הטור שם דאסור לנשק. מ”מ אפשר דמצד חסידות וקדושה כתב כן. וכן נראה מלשונו.
ב). מכל מקום כל זה באיש המנשק באותו מקום, אבל אשה המנשקת קיל טפי, לפי שאין חשש שיתגנה עליה אם תסכל באותו מקום וכדרך שחששו באיש ומטעם זה אסרו לו לשמש מיטתו ביום וכדאי’ בנדה (יז.) ועוד, דבאשה לא שייך כ”כ מגרא יצה”ר בנפשה, וכשם שמותר לה לראות דברים שאינם צנועים. וגם משום “בל תשקצו” הנז’ בשו”ע (סי’ רמ ס”ד) לא שייך היכא שנהנית מזה וכמ”ש בשו”ת רפאל המלאך. ומצד צניעות אין הכי נמי שייך גם באשה וכמ”ש רש”י בשבת (פו. ד”ה ישראל קדושים). ומכל מקום אין זה איסור אלא מידת חסידות וקדושה.
