מתי נצטוו עם ישראל על יום הכיפורים

מקורות ונימוקים:

בספר ויקרא בפרשת אמור פרק כ”ג: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם.

וכן בספר במדבר פרק כ”ט: וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַ-ה’ רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.

וכמו כן בספר ויקרא פרק ט”ז פסוקים בסוף ציווי עבודת יום הכיפורים אמרה התורה: וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם: כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י ה’ תִּטְהָֽרוּ: שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם:

בפסוקים אלו התייחסה התורה לציווי שמירת יום הכיפורים בתענית ובאיסור מלאכה, וכן ציוותה להקריב את קרבנות המוספים ליום זה, וביארה את מהותו של יום הכיפורים כיום כפרה וסליחה לעוונות עם ישראל בכל שנה ושנה.

ציווי התורה על שמירת יום הכיפורים על כל דיניו, ציווה ה’ לאחר יציאת מצרים ולאחר מעמד הר סיני, בשונה מהציווי על שמירת השבת שנצטוו עם ישראל כבר במרה.

כמו כן מהות יום זה כיום סליחה ומחילה לעוונות עם ישראל נקבע לאור העובדה שלאחר חטא העגל וחטא המרגלים שחטאו בני ישראל ונענשו, התחנן משה רבינו וחילה את פני ה’ שיסלח לעוון העם הזה, והשיבו ה’ סלחתי כדברך [במדבר פרק י”ד פסוקים י”ט – כ”א] בתאריך יום הכיפורים, ועל כן יום זה נקבע לדורות כיום סליחה ומחילה.

וכבר שאל הרא”ש בפירושו על התורה שם במדבר פרק י”ד, היכן מצינו שאמר הקדוש ברוך הוא סלחתי כדבריך על מעשה העגל והרי לא מצינו אלא כאן במרגלים ותירץ דהאי קרא אדלעיל קאי וה”ק וכאשר נשאת לעם הזה ואז אמרת סלחתי וכן סלח נא עד עתה. ועי”ל כדברך משמע כמו שבקשת ממני שאסלח להם עתה כמו שנשאת להם ביציאת מצרים במעשה העגל וא”כ אמר לשם ג”כ סלחתי:

מן האמור עולה כי הקב”ה קבע את יום זה כיום סליחה ומחילה גם חטא העגל וגם על חטא המרגלים, ועל כן נקבע כיום סליחה ומחילה לדורות.

ובספר מורה נבוכים כתב הרמב”ם בזה”ל:

טעמו של הציווי על צום כפור ברור גם כן: לתת את הדעת על התשובה.  והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה’ צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני, וכל מאמץ להשׂיג תועלת גופנית, כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו באמירת הוִידוּיים, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם, ע”כ.

ראוי להוסיף, את דברי הזוהר הקדוש המתייחס למהותו של יום הכיפורים לעתיד לבוא, ואומר שכשם שבזמן חנוכת בית המקדש בימי שלמה המלך לא התענו עם ישראל ביום הכיפורים שהיה באותה שנה, כך יהיה לעתיד לבוא. שכן יום הכיפורים הוא אחד מהמועדים שיישארו גם אחרי ביאת המשיח, שהרי נאמר עליו: “והיתה זאת לכם לחוקת עולם”.

ומוסיף הזוהר ואומר: “פורים אתקריאת על שם יום-הכיפורים, דעתידין לאתענגא ביה ולשנויי ליה מעינוי לעונג”, ע”כ. כלומר פורים נקרא על שם יום הכיפורים, שכן עתידים להתענג בו ולשנות מעינוי לעונג, והיינו לעתיד לבוא.

אוסיף שעל פי תורת הקבלה הסיבה שהמועדים בטלים למעט פורים וכיפורים, הוא משום שלעתיד לבוא יהיה גילוי אלקותו יתברך כל הזמן, ולכן לא יחשב הגילוי אלקות שבמועדים הקיים כיום, הואיל וגילוי זה יהיה כל הזמן.

הואיל וביחס לגילוי האלוקי הבלתי־מוגבל שיאיר לעתיד־לבוא באופן קבוע, הגילויים של המועדים לא יהיו חשובים ויהיו נחשבים לעתיד לבוא “כשרגא בטיהרא” כנר באור יום.

אולם חג הפורים אורו הנעלה יתפוס מקום של חשיבות גם בתקופת הגילויים הנעלים של הגאולה העתידה. זהו התוכן הפנימי של דברי המדרש האמורים שכל המועדים “עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים”. ולאור דברי הזוהר יבואר שפורים זה יהיה בעצם יום הכיפורים שישתנה מעינוי לעונג, והיינו שלעוצם קדושת יום הזה, יהיה יתר גילוי אלקותו יתברך שתתגלה ותתייחד גם לעתיד לבוא.