מתי נאמר 'ברית כרותה לשפתיים' וכיצד ניתן לבטל דיבור רע?

מקורות:

במסכת ברכות (יט.) איתא, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, ע"ש. ובגמרא מועד קטן (יח.) איתא, אמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתיים? שנאמר "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם", וכך אירע לבסוף ששניהם חזרו, הרי לך שברית כרותה לשפתיים להוציא לפועל דבר טוב שיצא מפי האדם, ולמדו מזה בגמרא שם, שהדיבור יכול לגרום ולפעול שיצא לפועל, גם דיבור שאינו טוב שהאדם מוציא מפיו[1]. ובבמדבר רבה (פרשת קרח) אמרו, דתן ואבירם עמדו ברשען ויאמרו "לא נעלה" ופיהם הכשילם לרשעים, וברית כרותה לשפתיים שמתו וירדו לשאול תחתית לאחר שירדו חיים שאולה.

ועיין למרן החיד"א במדבר קדמות (מע' ב' אות ו'), שביאר שזה טעם הכתוב במאמר יעקב אבינו: "ויפג לבו כי לא האמין להם", שמאחר שיעקב אמר "ואחיו מת", כבר לא האמין שיוסף עודנו חי, כי ברית כרותה לשפתיים[2].

ובספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רל"א) ביאר בשורש מה שאסרה התורה לקלל, ודבריו נוגעים גם לעניין זה, שבהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליון, וכמו שכתוב (בראשית ב', ז') "ויפח באפיו נשמת חיים", ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע, ע"כ. ואע"פ שעניין ברית כרותה לשפתיים שייך בכל אדם, גם באנשים פשוטים, מ"מ לצד מעלה א' או מצוה שקיים הדבר יכול לצאת לפועל, ואם מוציא דיבור רע על עצמו, יכול לפעול גם מטעם אחר לאידך גיסא, שכיון שחטא וכדו' ראוי שיחול עליו הדבר, כ"ש אם הדיבור עצמו הוא חטא. וכתב המהר"י אייבשיץ בספרו יערות דבש (ח"א דרוש ט"ו) שכל דיבור שהאדם מוציא מפיו עושה רושם.

וכן איתא במסכת סנהדרין (דף קב.) על יהוא, שמתחילה היה צדיק גדול, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהוא, יען אשר היטבת לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". ולבסוף חטא, שנא' וכתיב: "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו, לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל", ומבאר אביי שדבר זה נגרם לו משום ברית כרותה לשפתיים, שיהוא אמר בעורמה בבואו לאסוף אליו את כל נביאי הבעל ולהורגם: "אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה", ועי"כ נאספו אליו כל נביאי הבעל, והרג את כולם (מלכים ב', פרק י'). וצ"ב שהרי כוונת יהוא היתה לטובה כנ"ל, ומדוע נענש על מוצא שפתיו? וצ"ל שמ"מ לא היה לו להזכיר על עצמו שיעבוד ע"ז, דבזה הרי הוא ככופר בעיקר, ואין להתרפא בע"ז, והיה צריך לומר להם בלשון אחר[3].

למעשה, מרן החיד"א בספרו יוסף תהילות (תהלים קי"ט נ"ט), דברים אחדים (שבת זכור), ונחל אשכול (אסתר פ"ד י"ד), הוסיף להקשות ממ"ש במדרש (בחוקותי סי' ל"ה), "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, והיה אומר כן בכוונה תחילה כדי שיצר הרע לא יתגרה בו ויעכבנו מללכת לבהמ"ד, [שאל"כ מדוע היה אומר כן בכל יום, ועוד שהרי מצינו במדרש חז"ל שהיה דוד אומר, למחר אני הולך לבתי טרטיאות, וזה ודאי לא יתכן שילך לשם, אלא הפירוש מוכרח שהיה אומר כן רק כדי שיצה"ר לא יסיתנו ויבטלנו מלימוד התורה[4]], וקשה איך אדוננו דוד המלך אומר כן, והלא ברית כרותה לשפתיים? עוד הקשה שמצינו כיו"ב בסנהדרין (פב:), שפנחס בבואו להרוג את זמרי, אמר לשבטו של שמעון, שגם הוא רוצה לעשות צרכיו, כלומר לחטוא עם אשת המדינית, ומדוע לא חשש לברית כרותה לשפתיים? ותירץ החיד"א שמה"ט שם בסנהדרין (קב.) רבא חולק על אביי, ונותן טעם אחר למה שגרם ליהוא לחטוא, ולדעתו כל מ"ש ברית כרותה לשפתיים, היינו דוקא כשפיו וליבו שוין, ולכן דוד המלך ע"ה ליבו ומחשבתו היו להיפך, לטובה, והיה אומר למחר אלך לדירה נאה כדי שלא יתגרה בו יצה"ר ובזה אין חשש ברית כרותה לשפתיים, וביאר בזה מ"ש שדוד היה אומר בפיו למחר אני הולך וכו' וכתיב "חשבתי דרכי" דמשמע דוקא במחשבה. וזהו מ"ש ואשיבה רגלי מדיבורי אל עדותיך. וכבר ידעת שבכל מקום שנחלקו אביי ורבא, קי"ל כרבא.

עוד יש להוסיף דה"ט שרבא חולק על אביי, דס"ל שכל שדיבורו לשם מצוה, אין לחשוש בו משום ברית כרותה לשפתיים, וכמו שכ' כיו"ב המהראנ"ח באמרי שפר (חיי שרה), ליישב מ"ש בגמרא מגילה (כח:) שאסור להכניס את המטה של המת לבהכנ"ס, אלא"כ לצורך הספד של רבים, ורב חסדא ורב ששת כל א' מהם הצביע על חבירו לדוגמא כיצד הוי הספד של רבים, אם ימות א' מתלמידיו או משפחתו, וצ"ע איך לא חשש משום ברית כרותה לשפתיים, ותירץ המהראנ"ח ע"פ מ"ש בגיטין (נז: וע"ש במהרש"א), "כי עליך הורגנו כל היום", אלו ת"ח שמראים הלכות שחיטה בעצמם, שלכל דבר שמתוכו ילמדו איזה לימוד של דת ודין לא יחושו ליחס כל דבר רע, ונכון לבם בטוח בה' כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועי' עוד מ"ש בכרם יוסף עמ"ס מגילה שם[5].

[1] וכן מבואר בתוספות שם, שבאו ללמד בזה שמה שאברהם חזר היה זה ברית כרותה לשפתיים לטובה, ולכן הקשו היאך למדו מזה לעניין דיבור רע, שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות. ונראה ליישב קושייתם עפמ"ש מרן החיד"א בספרו דברים אחדים (דרוש כ"ד), עה"פ "אשמרה לפי מחסום", שלא ידבר האדם כלל, לא מבעיא לקלל או לומר דבר רע, אלא אפי' לעניין הטובה וקיום המצות, שלא יאמר: אני רוצה ללמוד הרבה ולקיים מצות ולהתקדש, שעל זה נאמר: "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב", אני שותק מלימוד התורה הנקרא טוב, וכולל גם עשיית הטוב וסדר קדושה, מפני שהסט"א מתגרה בו ומערבו, ואדרבה דיבור זה מזיק, שהסט"א מתגברת ומונעת אותו. נמצא דאדרבה מה שברית כרותה לשפתיים הועיל לדבר טוב, כ"ש שיועיל לדבר רע, כי בדבר טוב הסט"א מתגרה יותר ויותר, [וע"ע מה שהבאתי בזה בהערה להלן].

אמנם מרן החת"ס בספרו תורת משה (וירא, כ"ב ה'), למד שגם מה שאברהם חזר היה זה שלא לטובה, והקשה דאדרבה טובה היה לאברהם ששב עם יצחק? ותירץ שאברהם מרוב דבקותו באהבת ה' בעת עקידתו היה ראוי להיות שנשמתו תישאר דבוקה בהשי"ת, כמו שפי' המפרשים גבי שרה שהיה נשמתה דבוקה בה' כששמעה שזכתה לבן שיהיה עולה תמימה לה', ולכך דייקו חז"ל (פדר"א פל"ב) ואמרו פרחה נשמתה ומתה, שלשון זה מרמז על דבקות נשמתה אל מקורה למעלה, וזוהי מיתת נשיקה מלשון ושוין שמשיקין את המים (ביצה י"ז ע"ב), כלומר שהנשמה נושקת ומתדבקת אל מקורה והוא תכלית הקדושה, וכן מת חנוך. והדבוק הזה נעשה ע"י עשיית המצוה אם יזכה אדם באחריתו לעשות מצוה גדולה, ולכך נאמר בנדב ואביהו (ויקרא ט"ז א') בקרבתם לפני ה' וימותו, כלומר יען נתקרבו הרבה לכך מתו בנשיקה. [וכן יש להביא בזה מ"ש רבי יוסי במסכת שבת דף קי"ח ע"ב, יהא חלקי ממתי בדרך מצוה]. ומסיים החת"ס, הנה כמה צדיקים היו זוכים למות בנשיקה בעת עסקם במצוה בקדושה גדולה, אבל לטובת בניהם ותלמידיהם המה נשארים בחיים, ע"כ. ופירוש זה שנוי במחלוקת הראשונים אם אכן תשוקתם של אברהם ויצחק היה שימותו או אדרבה התפללו שיישארו בחיים, דהנה בסליחות אנו אומרים, "דעני ליצחק על גבי מדבחא ענינן", ובפשטות משמעות הכוונה שהשי"ת ענה לתפילתו של יצחק שלא יעקד וימות, וכ"כ השל"ה הק' (פרשת וירא), שאברהם ויצחק היו מצדדים להיפטר ממיתה זו, שהרי נאמר (בראשית כ"ב ח'), "ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה", וזו היה תפילה ממנו שימציא השי"ת שה במקומו, ורק אם לא ימציא לו השי"ת שה אזי 'לעולה בני', והתפללו שהשי"ת יעשה להם נס, וביאר שזה מה שאנו אומרים בסליחות: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו", וביאר שלא עשו כן להיפטר מציווי השי"ת, אלא רק להחזיק דברי הקב"ה הראשונים שביצחק יקרא לו זרע, וכן דקדקו האחרונים מהירושלמי (תענית פ"ב ה"ד), שאברהם התפלל על הצלתו של יצחק. אמנם פשטות כל המפרשים שאדרבה אברהם רצה לעקוד ויצחק להעקד, ועל זה נאמר "וילכו שניהם יחדיו", שיצחק הבין שהולך להישחט, והלכו שניהם בלב שלם, האב לזבוח והבן להיזבח, ואדרבה כל תשוקתו ותפילתו של יצחק היתה להעקד ולמות על קדושת השי"ת, ומצינו עוד שלאחר שהקב"ה אמר לאברהם, "אל תשלח ידך אל הנער", אמר אברהם להקב"ה אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו הקב"ה "אל תעש לו מאומה", כלומר אל תעש בו מום (רש"י בראשית כ"ב י"ב). ועיין מ"ש בזה בחיבורי אשכול יוסף מועדים (סי' י'), ומלפנים ראיתי שהביאו בזה מחלוקת ראשונים, רש"י ר"ן ורבינו בחיי, וכעת אמ"א.

[2] הריקאנטי (פרשת קדושים), כתב טעם לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, כי ברית כרותה לשפתיים, וכל הצועק בדין מן השמים נזקקין לו, והנה בבוא הלילה שאז הוא ממשלת מדת הדין, אם השכיר תובע עלבונו לפני השי"ת תפגע בו מדת הדין הממונה ליפרע מן החטאים.

[3] והנה מצינו עוד ברחבי הש"ס בכמה מקומות (גיטין ז. מו"ק יח. כתובות כג. סב: ב"מ סח.) על עניין שגגה היוצאת מפי השליט, כמה מעשיות על חכמים שהוציאו דבר מפיהם, וכפי היוצא מפיהם נעשה, אולם לא הבאתי מזה כאן, כי שונה שם הדבר, שאינו רק מצד ברית כרותה לשפתיים, אלא כיון שיצא הדיבור ע"י השליט שהוא אדם גדול בתורה, לכן מוכרח שיתקיים, אך עניין ברית כרותה לשפתיים שייך בכל אדם ממש, גם מי שאינו גברא רבה.

[4] איך דוד המלך היה אומר הריני הולך לבתי טרטיאות ו קרקסאות?

[5] עי"ל ע"פ מה שהביא מרן החיד"א בספרו דברים אחדים (דרוש כ"ד), בשם העיון יעקב, שמ"ש ברית כרותה לשפתיים היינו בעת צרה, וע"ז אמר דוד המלך ע"ה "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", היינו שהסט"א לנגדי לניגודי ביסורין. וכיו"ב כתב המג"א (ס"ס רל"ט), שאין לומר וידוי שכיב מרע קודם השינה משום אל יפתח פיו לשטן, ובלילה ושינה גם מקום סכנה הוא. ומה"ט רבא חלק על אביי, ובזה גם ניחא מ"ש בגמ' מגילה שם.

יישוב א'

הנה התבאר יישוב א' ע"פ דברי מרן החיד"א שודאי דוד המלך ע"ה היה אומר כן כדי לסמא עיניו של יצה"ר שלא יפריענו מעבודת השי"ת, וכיו"ב איתא בסנהדרין (כו:), אמר עולא מחשבה מועלת, אפי' לדברי תורה, שנא' "מפר מחשבות ערומים, ולא תעשינה ידיהם תושיה" ופירש רש"י, מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדבר תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא. וכעין זה ביאר בשער הגלגולים (הקדמה ט"ו), הטעם שמצינו שצדיקים גמורים גדולים יצאו מבני רשעים, וזה לשונו: ודע כי לעולם כשהנשמה היא גדולה מאוד אי אפשר להוציאה מן הקליפות אלא ע"י מרמה ותחבולה, וכן תראה כי נשמות רבות גדולות באים בבני עמי הארץ, ולפעמים בבני רשעים כגון אברהם מתרח, ולא זו בלבד אלא שעוד אמרו חז"ל ונזכר בזוה"ק (בהר דף קיא ע"ב), שתרח ארתח למאריה שנזדווג עם אשתו נדה ויצא א"א ע"ה, כי עי"כ רימה השי"ת את החיצונים והמשיך באותה טיפה נשמת אברהם אבינו ע"ה, ולא ידעו החיצונים כי זהו תיקונו וזהו הטעם שתרח נתגלגל באיוב ונדון בשחין, כי הבא על הנדה לוקה בצרעת, ומסיבה זו הושלך אברהם להתלבן בכבשן האש. וכן דוד המלך ע"ה לא יצא מהחיצונים אלא באותו מעשה הנזכר לרבותינו ז"ל עה"פ (תהלים נ"א ז') "הן בעוון חוללתי", שחשב ישי אבי דוד שבא אל פילגשו, והיתה אשתו ממש, וראתה טיפת דם בסוף הזיווג, וזה שאמר "ובחטא יחמתני אמי", כי אילולי כך לא הניחוהו החיצונים לצאת לעולם, וזה טעם תמר ורות ורחב הזונה וכל נשמות הגרים, וכל מלכי בית דוד והמשיח שבאים מרות המואביה, באו במרמה ותחבולה שהקב"ה עושה עם הקליפה, ומרמה אותה להוציא נשמה עשוקה בתוכם".

וצ"ע שהרי אמרו בגמרא נדרים (ח.), מניין שנשבעין לקיים את המצוה, שנא' "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך", והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קמ"ל, שמותר לאדם לזרז את עצמו, ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. ולאור האמור הרי עדיף יותר שהאדם לא ידור ולא יוציא מפיו שרוצה ללמוד כך וכך ולקיים מצוות כך וכך? וי"ל דשאני מי שכבר הוציא מפיו, והשטן משגבנו מלקיים אדרבה הרי זה נודר כדי לנצח מלחמתו ביצר הרע, ועי"ל דשאני שנודר שעי"ז מכריע קטרוג השטן. ועיין בחיבורי אשכול יוסף עה"ת (פרשת מטות) מ"ש בזה.

יישוב ב'

עוד נראה לבאר בס"ד שדוד המלך בכל יום היה אומר הריני הולך לבתי תיאטראות ובתי קרקסאות למחות בידי עוברי עבירה, שיושבים במושב ליצים ומתקבצים לדבר עבירה, וגם מבטלים זמנם לריק, אך מרוב חשקת ואהבת התורה שבערה בקרבו של דוד, היה שוכח ונמשך לבית המדרש ועוסק בתורה בשקיעות נוראה, וכך היה בכל יום ויום, שאהבת התורה היתה מגברת על מחשבותיו ורצונותיו. וכיו"ב ביארתי מה שאמרו במדרש עה"פ "ויתרוצצו הבנים בקרבה", שהיה יעקב מפרכס לצאת לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועשיו מפרכס לצאת תיאטראות, ואיך הדברים עולים בקנה א' עם מ"ש בסה"ק ע"פ הזוה"ק (תולדות דף קטז ע"ב), שאילו עשיו לא היה בוחר ברע היה עולה ומתעלה יותר מיעקב, שעשיו היה במידת הגבורה כיצחק, אלא הביאור הוא, שיעקב סבר שראוי יותר להשקיע כל כולו בתורה, ואח"כ לקנא קנאת ה', אולם עשיו סבר שתחילה יש לקנא בעובדי עבודה זרה, גם מבלי שיהיה האדם מלא בתורה. והסוף הוכיח כי הדרך של יעקב אבינו היא הנכונה והמובילה לחוף מבטחים להצלחה וסייעתא דשמיא ולעלות במסילה העולה בית אל. וכן שמעתי מפ"ק של מרנא ורבנא מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה, שהאדם תחילה צריך למלא כריסו בש"ס ופוסקים, ואח"כ להשפיע בקרב הארץ שאז תהיה השפעתו גדולה ביותר, ומרגלא בפומיה שאם ילמוד מעט, סוף דבר יהיה רב בית הקברות ומורה הוראות למתים, אבל כאשר ישקיע כולו בתורה ובעבודת השי"ת, יעפיל לפסגות גבוהות ותהיה לו השפעה נפלאה.

יישוב ג'

עי"ל בס"ד שכוונת דוד המלך ע"ה היתה על דרך שאמר התנא באבות (פ"ב משנה ה'), "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי (ברכות כט.), וכבר אמר אדוננו דוד המלך ע"ה בתהלים (פרק ל"ז) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (עי' קידושין ל:). וזו היתה כוונת דוד המלך, דאדרבה הוא מתחנן ומבקש מהקב"ה שיצר הרע מבקש להסיתו ללכת לבתי תיאטראות ובתי קרקסאות, ואין הכוונה לצדיק שכמותו שיצר הרע מבקש ממנו ממש ללכת לשם, אלא היה מיצר אפילו על מחשבה קלה של רגע אחד שהוא חוץ לעבודת ה', והיה קורה לזה ללכת לבתי טרטיאות. ועל זה היה נותן הודאה על חלקו, שזוכה בכל יום ויום שמחשבתו דבוקה אך בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ורגליו מוליכות אותו שם, וכל מעייניו ומחשבותיו אך בתוה"ק. ואם כך הם הדברים על דורו של אדוננו דוד המלך ע"ה, כמה נורא ואיום מי שיש בביתו ח"ו אינטרנט פרוץ, עם אפשרות להביט במה שנעשה בכל מקום ובכל שעה, ועל אחת כמה וכמה ח"ו אם יש גישה לסרטים וכל מיני אתרי חדשות, שזה בבחינת שכל יום ויום רגליו מוליכות אותו לבתי תיאטראות ובתי קרקסאות. ואם מוכרח אצלו החיבור לאינטרנט לצורכי עבודה וכדומה, מיד יעשה חסימה לכל הדברים שלא נצרכים לפרנסתו, ואז יהיה בבחינת "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

ומסופר בירושלמי (פ"ק דאבות ה"ג ובמדרש בראשית רבתי וישלח), מעשה בחסיד אחד שהיה שונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך, כגון אני. שהיה בטוח בעצמו שלא ישלוט בו יצר הרע מפני שהזקין. חרה להקב"ה על כך ובשביל שהיה צדיק לא רצה לטורדו מן העולם אלא ניסהו להודיעו שלא יאמר כך, פעם אחת יצא מבית הכנסת ויום הכיפורים היה ונכנס לגינתו להסך רגליו, שלח הקב"ה רוח וניסתהו, והיה מצטער ומתחרט, והלך ונפל בחולי מכאב ליבו מכובד העוון והיו החכמים מבקרים אותו ושואלים אותו מה טיבך, והוא לא משיבם מרוב צער, עד שראה הקב"ה בצרתו שנתן נפשו למות בשביל החטא, ואמר הקב"ה לרוח לך והודיע הדבר לצדיק, ולא יצטער יותר. אמרה לו רבי רוח אני ולא אשה, וניסה הקב"ה אותך על שהיית מצדיק עצמך ועובר על דברי חבריך, לכן באתי להודיע שלא תשנה עוד כן, אלא תהיה שונה כדבריהם אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שמח וחזר לשנות כדברי חביריו.

יישוב ד'

עי"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגיטין (ז.), ששלח מר עוקבא לר' אלעזר, אודות בני אדם שהיו רודפים ומצערים אותו, ובידו היה למוסרם למלכות, האם הדבר מותר, וכתב ושלח לו: "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", אע"פ שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. אחר זמן שלח שוב מר עוקבא לר' אלעזר, מצערים הם אותי הרבה ואיני כבר יכול לעמוד בכך, שלח לו (תהלים ל"ז): "דום לה' והתחולל לו", דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. ומספרת הגמרא שכיון שיצא כן מפיו של ר' אלעזר, התגלגל הדבר שהמלכות העלילה על אותו חכם שהיה מצערו למר עוקבא, והוציאו להורג. וכמו"כ י"ל על דוד המלך שהיו רודפים ומצערים אותו כנודע, ועל כך מרוב צער היה אומר בליבו למחר אני משיב להם תשובה ניצחת ועושה עמהם מלחמה, כדרך שרגילים לעשות בבתי טרטיאות ובתי קרקסאות כנודע, וכמבואר בב"ק (לט.) שהיו מביאים שור ומעלים אדם שיתנגח עמו לקול צחוק ההמון. ואמנם היה דוד כובש את יצרו והיו רגליו מוליכות אותו לבתי מדרשות ובתי כנסיות, בבחינת "דום לה' והתחולל לו", דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן.

יישוב ה'

עוד יש לבאר בס"ד כוונת דוד המלך ע"ה באומרו, למחר אני הולך לבתי טרטיאות ובתי קרקסאות, והיו רגלי מוליכות אותי לבתי מדרשות ובתי כנסיות, כלומר שהיה אומר כאילו הריני הולך לשם מחר ללמוד מהם מוסר, איך שהם שקועים כל עצמותם ושמחים בכל ליבם בהבלי תעתועיהם, מבלי להסיח דעתם רגע א' מעניינם ותשוקתם הרבה, ואז למחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, שהיה לומד בהתלהבות ושקידה נוראה, מבלי להסיח דעתו מהתורה.

ובעניין זה כתב ריש גלותא רבינו יוסף חיים בספרו דרשות בן איש חי (פרשת בא), והביאו מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה בספרו ענף עץ אבות (פרק ב'), שפעם פגש יצר הרע את יצר הטוב, ואמר לו, עד מתי נהיה לוחמים זה בזה, הלנצח תאכל חרב?! ולמה לא תעשה עמי שלום? אמר לו מה רצונך בשלום הזה, אמר לו יצר הרע, הרשה נא לי לדבר עם אנשיך ולהזמינם למסיבה חשובה, ובעיקר ברצוני שתעזוב אותי לשוחח עם החסיד שלך פלוני, אמר לו יצר הטוב, לא יהי כדבריך שישרה שלום בינינו. והנה פלוני החסיד ברשותך, עשה עמו מה שאתה רוצה. והנה החסיד הזה שהיה שקדן בתורה, לפתע נעזב מאת יצר הטוב, והתחיל יצר הרע לדבר על ליבו, שרק פעם אחת יבוא לתיאטרון, או לבית קפה פלוני, לכמה שעות ויחזור לביתו, החסיד תמה על עצמו שמאין לו מחשבות כאלה, וילך לבית קפה, וראה איך יושבים שם אנשים סביב המשחק שש בש בשקיעות רבה, וצווחים זה לזה, ותבקע הארץ לקולם, הזמינו לפניהם קפה או תה, והניחום לפניהם, אך מחמת טרדתם במשחק נשארו התה והקפה כאבן שאין לה הופכים ונצטננו לגמרי עד שנפסלו לשתיה, והם כל מעיינם במשחק. הגיעה שעת חצות והם ממשיכים בהתלהבות במשחק, והחסיד נתיגע ונשתעמם עד בערך שעה א' אחרי חצות ויקום וילך, והיצר הרע הולך אחריו לראות מה ההשפעה שקיבל האיש הזה מן המשחק אשר ראו עיניו, וירא, כי בבוא החסיד לביתו ישב על גבי קרקע באמירת תיקון חצות בבכיות נוראות ובדמעות שליש, מה שלא הסכין לעשות מעודו עד היום ההוא, ויהי בשמוע אשתו את צעקותיו ובכיותיו נתעוררה ובאה לפניו, ותאמר לו, מה לך כי נזעקת, ויען ויאמר: כלי זהב היה לי מזהב מובחר, מזוקק שבעתיים, והן עתה בחנתיו ויצא נחושת, ועל דא ודאי קא בכינא. אמרה לו: מעולם לא ראיתי כלי זהב אצלך ולא ידעתי מה תדבר. ויאמר לה, כלי הזהב שהיה לי, הוא התורה והמצוות, שהיתה לי בהם שמחה גדולה מאד, כמאמר הפסוק "הנחמדים מזהב ומפז רב", וחשבתי שהשקידה שלי בתורה ובמצוות לא יערכם זהב וזכוכית, והנה רק הלילה ראיתי כי לא יצאתי ידי חובתי בתורה ובמצוות א' מעשרה ממה שאני חייב לעשות, כי ראיתי איך ישבו אנשים בבית קפה בהתלהבות רבה, ובשמחה גדולה בעת משחקם, והלואי אני הייתי שמח בלימוד התורה שלי א' מעשרה משמחתם, ועוד ראיתי שם בני אדם גדולים שעמדו במחול לרקד בשמחה רבה, והזיעה יורדת על מצחם מרוב יגיעתם בריקודים, ואיה השקידה וההתמדה שלי אם תגיע לשליש ולרביע, ליגיעת האנשים האלה במעשיהם, אשר הבל המה מעשה תעתועים, ומה אשיב לה' על התרשלותי בתורה ובמצוות, וזהו שאמרתי שהזהב שלי נהפך לנחושת. ועל אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים, ועלי לשוב בתשובה, ולהתחזק בתורה ביתר שאת וביתר עוז. ע"ש עוד.