מקורות ונימוקים:
איסור לא תהיה לו כנושה – רק כאשר אין ללווה לפרוע
בגמרא בב”מ דף ע”ה: איתא, כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה, ע”כ.
כן פסק השו”ע להלכה חו”מ סימן צ”ז סעיף א’ בזה”ל:
אסור לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו, אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע.
מבואר מדברי הגמרא והשולחן ערוך שאין איסור לא תהיה לו כנושה, אלא כאשר ידוע שאין לו לפרוע, שאז אסור אפילו להיראות לו.
כן מוכח גם מדברי ספר החינוך מצווה ס”ז שכתב בזה”ל:
שנמנענו מלתבוע החוב מן הלווה בעת שנדע שאינו יכול לפרוע חובו לפי שאין לו, שנאמר [שמות כ”ב, כ”ד], לא תהיה לו כנושה.
מה הדין במקום שהוא ספק אם יש ללווה לפרוע
אמנם יש להתבונן מה הדין במקום שהוא ספק אם יש לו ללווה לפרוע, האם בכה”ג מותר לדרוש שיפרע את החוב, שהרי יש לומר שהוא ספק איסור תורה ואסור, אולם לאידך גיסא לשון הגמרא השולחן ערוך והראשונים הוא שאין האיסור אלא כאשר ידוע שאין לו לחייב לפרוע, משמע שבספק אין את האיסור.
וראיתי שבכסף הקדשים עמד על כך, ודייק שאין האיסור אלא במקום שהוא ידוע שאין ללווה לפרוע, ותמה מדוע אינו אסור משום ספק דאורייתא במקום שאין ידוע אם יש לו ללווה לפרוע, והוכיח שאין לומר שאין זה איסור מהתורה, שוודאי הוא לאו מהתורה.
וכתב ליישב כי הואיל ואמרה התורה אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, אין האיסור אמור אלא כאשר הוא וודאי עני, שהרי אמרה תורה את העני ‘עמך’ שידוע לך שהוא וודאי עני, וכיון שהוסיפה התורה את המילים עמך, באה לומר שאין האיסור במקום ספק אלא רק כאשר ידוע לך שהוא עני וודאי.
עוד כתב ליישב שיש חזקה שיש ללווה כל זמן שלא ידוע שאין לו, ולכן מותר לתבוע ממנו החוב, שהרי יש להעמידו בחזקת כשרות שלוווה כדין, והרי אם אין ללווה מהיכן לפרוע אסור לו ללוות.
כן כתב בעל הכסף הקדשים גם בספרו מילי דחסידותא על ספר חסידים (סי’ שכ”ז) לדייק לישנא דקרא אם כסף תלוה את העני “עמך” לא תהי’ לו כנושה, שרק אם ודאי לו שהלוה הוא עני, אז לא תהי’ לו כנושה שאסור להראות אלו לדחקו לפרוע. אבל אם ספק לו אם יש לו כסף לפרוע או לא מותר. וכתב עוד שם את התירוץ השני, שיש לתלות בתר חזקה שיש לו כסף, שהרי כתב הרמב”ן שאסור לו להלוה לבזבז את כסף ההלוא’ אם אינו יודע מאין יפרע. ע”ש עוד.
גם בספר מנחת חינוך כתב שאין האיסור לא תהיה לו כנושה אלא כאשר יודע בבירור שאין לו ללווה לפרוע, כלשון הגמרא “ויודע שאין לו”, אבל כשהוא מסופק מותר.
וכתב לבאר בדרך נוספת מדוע אין שייך לאסור משום ספק איסור, דהואיל וכל האיסור הוא רק בשאין לו, וכיון שבדרך כלל אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, א”כ ע”פ רוב לא יוכל לתבעו, אלא וודאי שאין האיסור אלא כאשר יודע שאין לו.
האם איסור לא תהיה לו כנושה שייך גם בחוב כספי שלא מכוח הלוואה
יש לציין לדברי כסף הקודשים על השו”ע חו”מ סימן צ”ז סעיף ב’ שכתב עוד, שאין איסור “לא תהיה לו כנושה” אלא בחוב שנוצר מלקיחת הלוואה, שעל כך דיברה התורה ואמרה “אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה”, אולם חוב שנוצר מעבודה כשכיר או מכל סיבה אחרת אין לגביו את איסור זה. אמנם סיים כסף הקדשים במילים אלו: ‘ואולי מכל מקום נכון ליזהר’.
גם מדברי החפץ חיים בספרו אהבת חסד פרק ז’ יש להוכיח שאין שייך האיסור לא תהיה לו כנושה אלא בחוב הבא מחמת הלוואה, שהרי כתב בנוגע לאיסור לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו שאינו שייך אלא בנוגע לחוב הבא מחמת הלוואה.
אמנם יש לשים לב שגם חוב שבא שלא מחמת הלוואה, אם זקפו עליו במלווה הופך להיות חוב הבא מחמת מלווה ששייך בו לא תהיה לו כנושה ולאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. כפי שכתב בספר שיעורי שלמי תודה משמיה דהגאון הרב ניסים קרליץ אות קפ”ג.
על כן למעשה בנידון דידן, גם אם לכתחילה יש להחמיר שלא לתבוע חובות שנוצרו גם מסיבות אחרות, ולא רק מחמת לקיחת הלוואה, אמנם במקום שיש ספק האם יש לחייב כסף ודאי יש לצרף טעם זה ולהתיר לתבוע את הכסף מהמעסיק שלא פרע את הכסף לשכיר שעבד אצלו.
