מקורות ונימוקים:
בשו"ע סימן רל"ב סעיף כ"א כתב, הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם, ואפילו אבד או נגנב, הרי הוא ברשות מוכר.
ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום, הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
לאור האמור מתבקש לכאורה שבנידון השאלה, למרות שהמוכר לא ידע מסתמא מהעובדה שבקופסא בעלת רמת הידור א' א' נמצא אתרוג שכשר בדיעבד, מ"מ הואיל והמקח טעות, על המוכר לבוא לקונה וליטול את המקח ולהחזיר את הדמים.
אלא שהואיל ובנידון דידן, העוסק באתרוגים סגורים בקופסאות, הדבר מצוי מאוד שרמת ההידור איננה תואמת את האתרוג הנמצא בקופסא, הואיל והמיון נעשה בכמויות מסחריות, ופעמים רבות נעלם מעיני הממיינים איזהו שהוא חיסרון או נקודות שחורות וכדו'.
לפיכך מראש הרכישה נעשית על דעת התנאי שמפורש על הקופסאות, ואף נהוג בקרב כל מוכרי האתרוגים בקופסאות הסגורות, שבכפוף להמצאת הקונה חוות דעת ממורה הוראה על האתרוג שאיננו תואם את רמת ההידור אליו סווג יוחזר הכסף לקונה.
הואיל וכך, רכישת האתרוגים בקופסאות הסגורות, על דעת תנאי זה נעשתה, ושונה היא מסתם רכישות אשר לגביהם מבואר הדין בשולחן ערוך הנ"ל. והואיל והדבר ברור וגם מפורש במה שנכתב בקופסא, שהחזרת דמי הרכישה לקונה יהיה בכפוף להמצאת הקונה למוכר חוו"ד כתובה ממו"צ ולא שהמוכר יצטרך לבוא לקונה. על הקונה לבוא למוכר ולהמציא לו את חוות הדעת ולהחזיר לו את האתרוג.
אף שלא בוצע תנאי כדת וכדין כתנאי בני גד וראובן, מ"מ כל מוסכמה ומנהג הנהוג לגבי מקח מסויים, נחשב כתנאי שהותנה בין המוכר והקונה, והכל הולך בזה לפי המנהג. כפי שמבואר בדברי התוס' בקידושין מ"ט: על דברי הגמרא שם, ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי, אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים, ע"כ. מבואר מדברי הגמרא שאם היה המוכר אומר בשעת המכירה כי מוכר הוא על דעת לעלות לארץ ישראל, אם לבסוף היה נמנע ממנו האפשרות לעלות לארץ ישראל היה המכר בטל. כך מבואר גם בדברי הגמרא שם נ' עמוד א'.
כן פסק גם השו"ע להלכה, חו"מ סימן ר"ז סעיף ג' בזה"ל. "מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חיטים בדמיו, הרי זה כמוכר על תנאי. לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חיטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות או לקנות החיטים, הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע. שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני, והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה", ע"כ.
והוסיף שם התוספות קידושין מ"ט: שכל מה שצריך שיאמר המוכר בהדיא שמוכר על דעת דבר מסויים, היינו דווקא בדבר שאינו ברור בלא שיפרש זאת בהדיא, אבל דבר שהוא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שעל דעת כן מוכר, אף אם לא פירש שעל דעת כן מוכר, הרי הוא כאילו התנה במפורש, ואם התבטל התנאי בטלה המכירה. כן הביא הרמ"א להלכה, חו"מ סימן ר"ז סעיף ד' בזה"ל, מיהו אי איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח.
הואיל וכך בנידון דידן גם אם תמצי לומר שהתנאי לא היה מספיק ברור ולא נכתב במפורש מי צריך להביא למי את האתרוג על מנת שיחזירו לקונה את הכסף, הדבר ברור באומדנא דמוכח מעל כל ספק שהתנאי לא היה שהמוכר יבוא לכל הרוכשים ויחזר אחריהם לאסוף את האתרוגים ולהחזיר את הכסף, אלא הרוכשים הם אלו שעומדת להם הזכות להביא חוו"ד ממו"צ מוסמך ולהחזיר את האתרוג ולקבל את הכסף בחזרה מהמוכר.
