מקורות ונימוקים:
מקור חיוב כיסוי הראש באשה
בגמרא בכתובות ע"ב. איתא, היוצאה וראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש.
כפי שביאר שם רש"י דמדעבדינן לסוטה הכי כדי לנוולה, מידה כנגד מידה כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור. א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר.
למרות שדברי הגמרא עוסקים באישה היוצאת חוץ לביתה, מנהג בנות ישראל הצנועות, שאף בביתן הולכות בכיסוי הראש, כפי שכתב הב"ח אבן העזר סימן קט"ו, שכן נהוג בכל גבול ישראל, שאפילו לפני אנשי ביתה אינה נמצאת בפריעת הראש בלא מטפחת וכיפה בראשה". כן כתב גם הביאור הלכה או"ח סימן ע"ה ד"ה ודע, דכיון דכבר קיבלוהו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה, אם כן הוי ליה דין גמור.
וידוע גודל השכר של הנשים המקפידות שלא לגרות אפילו מקצת משערות ראשן, גם כאשר הם בחדרי חדרים, כפי שמסופר בגמרא ביומא דף מ"ז. שבזכות הצניעות היתירה של קימחית, שלא ראו קורות ביתה את שערות ראשה, זכתה שיצאו ממנה שבעה בנים כהנים גדולים.
ויעויין עוד בדברי המשנה ברורה סימן ע"ה ס"ק י', ששיער האישה אם אינו מכוסה הוא ערווה ואסור לקרות כנגדו קריאת שמע, גם אם מנהג הנשים שלא לכסותו, ואין בכך הרהור, מכל מקום דין תורה הוא לכסותו.
אישה שהסירה שיער ממצחה האם צריכה לכסות מקום השיער
לעניין אישה שהסירה שיער ממצחה במקום בו מתחילה השיער לצמוח בקצה המצח, יש מקום להסתפק בזה אם צריך לכסותו, וראיתי שהסתפק בכך בשו"ת קנה בשם חלק ד' סימן ח'.
אמנם להלכה הדבר פשוט שאם הוא מקום שלרוב הנשים לא גודל שם שיער, אין צורך לכסות המקום, כי אין מנהג הנשים לכסות שיער הגודל שם, ואין חיוב כיסוי הראש באישה אלא לגבי שיער של אישה במקום שדרכו לכסותו. כפי שכתב השו"ע או"ח סימן ע"ה בזה"ל: שער של אשה 'שדרכה לכסותו', אסור לקרות כנגדו.
כן העלה גם בשו"ת קנה בשם חלק ד' סימן ח', שאין בזה שום חשש משער באשה ערוה, שהרי כל מה שאמרו שער באשה ערוה אינו אלא בשערות הגוף במקומות שדרכם להיות מכוסה ולרבותא קמ"ל דגם שערות הראש הם גם כן בכלל האיסור וכמבואר בלשון השו"ע (שם) שער של אשה במקום שדרכו לכסותו אסור, הרי מבואר מלשון השו"ע דדוקא בהני שערות שהם במקום שדרכו לכסותו והיינו דוקא בשערות הראש שהוא מקום שדרכו לכסותו הוא דיש בו משום גילוי ערוה, אבל בשאר מקומות שבגוף שאין דרכו לכסותם הדבר פשוט וברור שאין בו משום גילוי ערוה, והרי מקום הפדחת דהיינו המצח הוא מקום שאין הדרך לכסותו ואם כן הדבר ברור ופשוט שאין בשערות אלו משום גילוי ערוה, ואם כן בהני נשים ששערותיהם נמשכות וגודלות למטה מן הראש על המצח אין בזה משום גילוי שער באשה ערוה.
מלבד האמור, שאין זה מקום שדרך הנשים לכסותו, נראה שאין זה שיער שעליו אמרה התורה לכסותו, שהרי למדים אנו את חיוב כיסוי הראש מהפסוק ופרע את ראש האישה, וכפי שהזכיר רש"י שזהו השיער שפרעה האישה כדי להתנאות לפני הבועל, והרי במצח ובעורף וכדו' לעולם אין גדל שם שיער ארוך, ששייך לומר בו לשון פריעה, ואין זה שיער שהאישה מתנאה בו. לפיכך נראה שאין זה בכלל השיער שחייבה התורה לכסותו.
כן ראיתי שכתב גם הפסקי תשובה או"ח סימן ע"ה אות י', כי מה שרגיל להיות שערות קצרות בעורף ובמצח ובצדעים (צדדי הלחי סמוך לאוזן), אין דינם כשיער הראש, שהרי שונה מקומות אלו שלעולם אין צומח שם שערות ארוכות כשיער הראש, ולהכרעת המשנ"ב (בביה"ל ד"ה שרגילין) עפ"י הרמ"א ושאר הפוסקים אין חשש לומר דברים שבקדושה נגד שיער זה, אמנם כיון שלדברי החתם סופר (בסימן ל"ו) ודעימיה יש להחמיר, לכן תגלח שערות אלו, ולבעלה לדברי הכל אין איסור באמירת דברים שבקדושה נגד שערות אלו אפילו בימי נדתה.
