הרב מאיר פנחסי

ארץ השואל: ישראל

שאלה:

האם חייבים להפריש מעשר כספים מתווי קנייה, המקנים זכות רכישה בחנויות מסוימות?

תשובה:

מעיקר הדין אין חובה להפריש כסף מתווי קנייה שמקבל מתנה, ואין חילוק בין אם תווים אלו מיועדים לרכישת מוצר מסוים בחנות מסוימת, לבין עומדים לרכישת מוצרים רבים בחנויות רבות, ומ”מ מי שביכולתו להפריש מעשרות גם מתלושים אלו, תע”ב.  
 

א). ראשית יש לעיין מצד שינוי מדעת התורם, שתרם כסף זה עבור אדם זה שירכוש מוצרים עבורו ועבור ב”ב, דומיא דבן שקיבל כסף מהוריו לרכוש מוצרים דכתבו הפוסקים, שפטור מלעשר ואסור לו לעשר מפני שמשנה מדעת הנותן. אלא שיש לחלק, דהכא לא ניתן לו עבור חפץ מסוים, אלא שיקנה ככל שירצה,  ומכיון שלא התנה עימו שלא יעשר, נראה שאינו מקפיד שיוצא מזה לצדקה, וכן כתב בספר דרך אמונה (מתנ”ע פ”ז בצה”ל או’ סז) בשם מרן החזון איש זצ”ל, דמי שנותן מעות אפילו לקנות דבר מסוים איננו מקפיד כ”כ אם המקבל יוריד קצת למעשר. וע”ע מה שכתבתי בזה בספרי תורת הישיבה (מהדו”ב פרק יז סעיף ו’) בשם האחרונים.

ב). והנה לעצם הענין, לענ”ד נראה דמעיקר הדין אין צריך להפריש משוברים אלו מעשרות, ואע”ג דניתן למוכרם ולקבל תמורתם כסף מזומן, מ”מ לא גרע ממקבל חפץ במתנה דלא נהגו העולם לעשר שיווי החפץ, וכמ”ש בספר יוסף אומץ – יוזפא (ריש פרק הצדקה והמעשר) שכתב ראיתי מנהג פשוט שאין נותנים מעשר מן הקרקעות הבאים בנדוניא, או בירושה ורק מפירותיהן יש לעשר. ונראה לי שודאי אין חיוב ליתן מעשר כפי שווים. עכ”ל. וגם בשו”ת יד הלוי (סי’ מד) לרבי יצחק דב במברגר זצ”ל כתב אודות חתן שקיבל קרקע נודניא מהוריו, ולא מצא טעם להקל בזה, אלא שבסוף דבריו הביא העתק כת”י מהרמ”ק שדן, האם חתן צריך ליתן מעשר מן הדורונות שקיבל, וכתב, שהמנהג במקומו שלא להפריש. ובספר דרך אמונה (מתנות עניים פ”ז ס”ק כז) כתב, ששמע שכן הורה החזו”א שלא צריך ליתן מעשרות ממתנות שמקבלים וכגון מתנות חתונה. וכ”כ בספר ארחות רבינו ח”א (עמ’ רצו). וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל הב”ד בספר באורח צדקה (עמ’ קמה). וכן מובא בספר אמת ליעקב (יו”ד סי’ רמט) שמתנה של שווה כסף אינה חייבת במעשרות. והכא נמי אין לשוברים אלו דין של כסף אלא של שווה כסף, שאינם אלא “זכות” קנייה ששילם המיטיב לחנות עבור השווי הרשום בשובר ובכרטיס. ואע”פ שאינם מיוחדים למוצר אחד אלא למוצרים רבים, מ”מ כיון שסו”ס מיועדים לרכישת מוצרים מסוימים ובמקומות המיועדים לכך בלבד, ולא בכל מקום, לכך לא הוי בכלל כסף אלא כמתנה.

ואע”ג דמדברי הר’ יונה בספר היראה [נדפס בסוה”ס שערי תשובה] (אות רי”ג), נראה דגם מחפצים יש לעשר, שכתב וז”ל: והמעשרות אל תרפה ידיך מליטלה כראוי, כיצד, מכל דבר  שמשתכרין הן ללמוד הן לכתוב הן לעשות מלאכה או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה או כל ענין שיבא הן כסף הן “שווה כסף”, מן הכל יפרוש מעשר כי דבר זה אין לו ערך כי את אשר אסר הבורא בכל דבר לנסותו התיר במעשר עכל”ק. (אולם יש גרסאות אחרות בכמה ספרים, ולפי”ד אין הכרח להנ”ל). וכ”כ בספר פלא יועץ (ערך המ’) להדיא, דגם שווה כסף צריך לעשר.

אלא שאין לכחד שהמנהג הפשוט שלא להפריש מעשרות ממתנה של חפץ. וכיון שלרוב הפוסקים דין מעשר כספים, אינו אלא מנהג וכמ”ש הב”ח והפת”ש (יו”ד סי’ שלא ס”ק יב) בשם המהר”ם מרוטנבורג ועוד אחרונים, ע”כ היכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג.

ג). אלא דאכתי טעמא בעי, למה לא נהגו להפריש מעשר מחפצים, ואפשר לבאר זאת בג’ דרכים, א. דענין המעשר הוא לתרום חלק מהחפץ עצמו שקיבל, ולא להפריש ממקום אחר על מה שקיבל, והוא דומיא דמעשר הארץ שלא מפרישים ממין על שאינו מינו, ואם יפריש מעות על חפץ שקיבל הוי כמפריש ממין על שאינו מינו. ולפי”ז בנד”ד יש להסתפק בדבר שהרי יכול לקנות מוצר אחד לצדקה מהזכות שקיבל.

ב. עוד אפשר דהטעם שלא נהגו להפריש מחפצים אלו, הוא משום שלא ברירא שוויותם וכל מקום יש לו שוויות אחרת, ולפי”ז גם בנד”ד שרוכש מוצרים בתווים אלו ולא ברירא שוויותם שכל מקום יש לו מחיר אחר, אינו צריך להוציא מהם מעות למעשר.

ג. אולם באמת נראה שעיקר הטעם, שנהגו להפריש רק מכסף ולא משווה כסף, לפי שבזה הונו מתרבה, אולם מתנה עניינה שימוש לאדם ואין בזה משום ריבוי הונו. ואע”פ שאם יקבל דירה וכיוצ”ב הרי נתרבה ממונו, מ”מ כיון שנכסים אלו אינם עומדים כעת למכירה, ואילו לתת דמי המעשר עבורם יכול לעלות הון רב, לא אומרים לאדם למכור חלק מנכסיו כדי לתת דמי המעשר, (ואף אם יש לו כסף אחר, מ”מ כבר נהגו שלא לעשר מטעם זה מהטעם הנ”ל ולא חילקו). אמנם כשימכור נכסיו אלו פשיטא שיצטרך לתת מעשר מסך המכירה.

וכן נראה עיקר כטעם זה, וכעין זה ממש ראיתי בספר ארחות רבינו (שם), דלא חייבו חז”ל למכור את חפציו כדי להפריש מהם צדקה. וכן ראיתי שביאר הרב יצחק הכהן רובין שליט”א בקובץ “היכלא” (ניסן תשפ”א עמ’ שא). ולפי”ד גם בנד”ד שאין זה כסף ממש, אינן חייב למכור תלושים אלו או חלק מהם כדי לעשר, ואף לא לקחת כסף אחר ולהפריש בעדם.

ונראה דאע”ג שאם לא היה מקבל תווי קנייה אלו, היה בלא”ה צריך לרכוש ולהוציא כסף לקניית מוצרי מזון וכיוצ”ב ועתה נחסך מאיתו ומשתרשרי ליה ההיא הנאה, מ”מ רק מכסף שהרוויח בפועל מעשר, ולא ממה שנחסך לו, דאטו אדם שלקחו אותו ‘טרמפ’ חייב לעשר מכיון שנחסך ממנו לנסוע במונית או באוטובוס. וכן אדם שאכל אצל חבירו וכיוצ”ב. וע”כ שרק ממון שהתרבה לו חייב לעשר.

ד). והנה זה פשוט לי דאם ימירם למעות, שיצטרך להפריש מעשר ממעות אלו, והיינו משום דקיי”ל דבדרבנן יש ברירה, והוברר שקיבל מתחילה כסף ולא מוצר, אבל מ”מ כל עוד לא המיר ורכש מוצרים בחנות, התברר שקיבל מעיקרא חפץ זה, ואדעתא דהכי ניתן לו. ומ”ש בספר חוט השני – שבת (קובץ עניינים ד’) שהעולם לא נהגו לעשר רק ממון ולא ממתנות שהם חפצים ומטלטלים, והוסיף, דאם קיבל מתנה ומוכרה וקיבל עבורה ממון, אינו צריך להפריש מעשר ממון זה, כיון שהיה פטור מהחפץ. ולענ”ד דבר זה צ”ע שהרי עתה ממונו התרבה ומה נפק”מ מחמת מה נתרבה.

ה). וזה פשיטא דאם מקבל כסף במתנה, וכגון בשמחות וכיוצ”ב יש להפריש מכסף זה מעשר, וכמ”ש הר’ יונה הנז’, וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות ח”ג (סימן רפב), ועוד. (אלא שלענ”ד צריך קודם להוריד את ההוצאות שהיו לבעל השמחה, שהרי חלק מדמי המתנות שאנשים נותנים הוא דמי השתתפות באולם, ובאוכל ובהוצאות השונות).

וכן אם קיבל צ’ק או שטר חוב, פשיטא שחייב לעשר ואע”ג דאינו ניתן לרכוש עמהם בכל מקום, מ”מ התם עומדים בידו בתור ממון שהרי הדרך לקבל בעדם ממון, משא”כ בנד”ד שעומד לקבל בעדם חפצים.

ו). ובספר באורח צדקה (עמ’ קמז) חילק בנידו”ד בשם הגרנ”ק זצ”ל, בין אם קיבל תלושי זיכוי לחנות מסוימת או למוצר מסוים לבין שיכול לרכוש בכמה חנויות איזה חפצים שחפץ. ולא ברירא לי חילוקו, דמממ”נ אם יש לזה דין כסף, גם לחנות מסוימת צריך להפריש, ואם יש לזה דין של מתנה, גם אם יכול לקנות בשאר חנויות, לא יפריש. (ואולי טעם חילוקו, משום שינוי מדעת הנותן וכפי שנתבאר לעיל או’ א’). וע”ע בספר אשרי האיש ח”ב (חיו”ד עמ’ כב), מה שהביא בזה דעת הגריש”א זצ”ל. וכמדומה שגם מנהג העולם שלא להפריש מעשרות מתלושי קנייה וכדין מקבל מתנה, וכן הביא בספר ישועת דניאל (עמ’ עז). ושו”ר שכ”כ בספר עשרה זהב (עמ’ רכ) בשם מרן הגרח”ק שליט”א, דאין צריך לעשר תלושי קנייה.

 

ז). ובפרט אם אלו השוברים מיועדים לרכישת אוכל ושתייה שזן בהם אותו ואת בני ביתו, שיש להסתמך עמ”ש בשו”ת אבקת רוכל (סי’ ג’) שכתב הוראה בזה בזה”ל: אחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים “הצריכים לבית”. ע”כ. ובאמת מצינו גם לבעל כנה”ג בשיורי כנה”ג (יו”ד סי’ רמ”ט הגה”ט אות א’) שמביא ג”כ תשובה זאת הכתובה באבקת רוכל להלכה, אך אינה מיחסה להב”י כי אם לה”ר מתתיא טריויש עיין שם.  וגם הקצוש”ע (הל’ צדקה) כתב, יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו.

אלא שהרב בית דינו של שלמה בקונטרס ‘המעשר’ נשאל על כך (בשאלה ט”ו) אם צריך לתת מעשר מכל הריוח שמרויח או אחרי נכות הוצאות ביתו ובניו את אשר יותיר מזה יתן ממנו מעשר לבד ואין צריך להוציא על הכל, והשיב דדעתו דצריך לתת מעשר מכל הריוח שהרויח והביא התשובה הנז’ כפי שמובאת בשיורי כנה”ג אבל קורא לה נדחה, וכותב ולדידי חזי לי שאין נראה כן מסתמיות דברי הפו’ דכל כי האי הו”ל לפרושי בהדיא, ומתוך שאינה מיוחסת שם להב”י כי אם לחכם אחר בשם ה”ר מתתיא טריויש מטיח עוד דברים נגדה לאמר ובאמת לא ידענא להרב בעל התשו’ הנ”ז אי בר סמכא הוא כי לא נשמע ולא הוזכר בין הפוסקים המפורסמים וגם לא ידענא מנ”ל הא.

וגם מרן החיד”א ז”ל בברכי יוסף (יו”ד סי’ רמ”ט אות ה’), הגם שראה דברי התשובה שכתובה באבקת רוכל ומרן ב”י הוא שחתום עליו, בכל זאת כותב ג”כ לפקפק עליה בטענה, דמכיון דמצינו דמדמים מעשר כספים לזרע הארץ – א”כ כמו שם כך גם מעשר כספים צריך נמי להוציא מכל אשר ירוויח. וכמו”כ עומד שם הברכ”י עדנה בספק מבטן מי יצאנה תשובה זאת וכותב ואנחנו לא נדע קושטא דמילתא תשובה זו היולדה המחזיקה מאן גברא רבא הוא. ועוד זאת דבספרו שיורי ברכה (יו”ד סי’ רמ”ט אות ב’) מוסיף על ספיקו זה וכותב והן עתה נטה דעתי שאינו מתורת מרן ויש לי סמוכות על זה ואין ראיה דחתים עלה מרן כי כזה וכזה עושים המעתיקים כאשר נתברר לי כמה זימני. וע”ע בספר ערוך השולחן (סי’ רמט או’ ז’) דהוצאות ביתו לא ינכה. ואע”ג שהגאון רבי כלפון משה הכהן בשו”ת שואל ונשאל חלק ב’ (סימן ק”ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ”ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז”ל. וגם בשו”ת ציץ אליעזר חלק י’ (סימן ו’) יצא להליץ בעד תשובה זו של האבקת רוכל והשבח השביח פסק זה. ועי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ז (סימן קצה) שמורה ובא למעשה שבני תורה יכולים לסמוך על תשובת הב”י הנ”ל ולנכות את ההוצאות ההכרחיות של בני ביתם. וכן שמעתי בשם הגאון חכם שלום כהן שליט”א ראש ישיבת “פורת יוסף” שהורה דבני תורה רשאים לסמוך על תשובת ב”י זו. ובנד”ד יש לצרף דבר זה לסניף דומיא דמ”ש בשו”ת יחווה דעת ח”ג (סימן עו).

 

בס”ד

מעשר כספים מתווי קנייה

שאלה: האם חייבים להפריש מעשר כספים מתווי קנייה, המקנים זכות רכישה בחנויות מסוימות?

תשובה: מעיקר הדין אין חובה להפריש כסף מתווי קנייה שמקבל מתנה, ואין חילוק בין אם תווים אלו מיועדים לרכישת מוצר מסוים בחנות מסוימת, לבין עומדים לרכישת מוצרים רבים בחנויות רבות, ומ”מ מי שביכולתו להפריש מעשרות גם מתלושים אלו, תע”ב.  

 

א). ראשית יש לעיין מצד שינוי מדעת התורם, שתרם כסף זה עבור אדם זה שירכוש מוצרים עבורו ועבור ב”ב, דומיא דבן שקיבל כסף מהוריו לרכוש מוצרים דכתבו הפוסקים, שפטור מלעשר ואסור לו לעשר מפני שמשנה מדעת הנותן. אלא שיש לחלק, דהכא לא ניתן לו עבור חפץ מסוים, אלא שיקנה ככל שירצה,  ומכיון שלא התנה עימו שלא יעשר, נראה שאינו מקפיד שיוצא מזה לצדקה, וכן כתב בספר דרך אמונה (מתנ”ע פ”ז בצה”ל או’ סז) בשם מרן החזון איש זצ”ל, דמי שנותן מעות אפילו לקנות דבר מסוים איננו מקפיד כ”כ אם המקבל יוריד קצת למעשר. וע”ע מה שכתבתי בזה בספרי תורת הישיבה (מהדו”ב פרק יז סעיף ו’) בשם האחרונים.

ב). והנה לעצם הענין, לענ”ד נראה דמעיקר הדין אין צריך להפריש משוברים אלו מעשרות, ואע”ג דניתן למוכרם ולקבל תמורתם כסף מזומן, מ”מ לא גרע ממקבל חפץ במתנה דלא נהגו העולם לעשר שיווי החפץ, וכמ”ש בספר יוסף אומץ – יוזפא (ריש פרק הצדקה והמעשר) שכתב ראיתי מנהג פשוט שאין נותנים מעשר מן הקרקעות הבאים בנדוניא, או בירושה ורק מפירותיהן יש לעשר. ונראה לי שודאי אין חיוב ליתן מעשר כפי שווים. עכ”ל. וגם בשו”ת יד הלוי (סי’ מד) לרבי יצחק דב במברגר זצ”ל כתב אודות חתן שקיבל קרקע נודניא מהוריו, ולא מצא טעם להקל בזה, אלא שבסוף דבריו הביא העתק כת”י מהרמ”ק שדן, האם חתן צריך ליתן מעשר מן הדורונות שקיבל, וכתב, שהמנהג במקומו שלא להפריש. ובספר דרך אמונה (מתנות עניים פ”ז ס”ק כז) כתב, ששמע שכן הורה החזו”א שלא צריך ליתן מעשרות ממתנות שמקבלים וכגון מתנות חתונה. וכ”כ בספר ארחות רבינו ח”א (עמ’ רצו). וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל הב”ד בספר באורח צדקה (עמ’ קמה). וכן מובא בספר אמת ליעקב (יו”ד סי’ רמט) שמתנה של שווה כסף אינה חייבת במעשרות. והכא נמי אין לשוברים אלו דין של כסף אלא של שווה כסף, שאינם אלא “זכות” קנייה ששילם המיטיב לחנות עבור השווי הרשום בשובר ובכרטיס. ואע”פ שאינם מיוחדים למוצר אחד אלא למוצרים רבים, מ”מ כיון שסו”ס מיועדים לרכישת מוצרים מסוימים ובמקומות המיועדים לכך בלבד, ולא בכל מקום, לכך לא הוי בכלל כסף אלא כמתנה.

ואע”ג דמדברי הר’ יונה בספר היראה [נדפס בסוה”ס שערי תשובה] (אות רי”ג), נראה דגם מחפצים יש לעשר, שכתב וז”ל: והמעשרות אל תרפה ידיך מליטלה כראוי, כיצד, מכל דבר  שמשתכרין הן ללמוד הן לכתוב הן לעשות מלאכה או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה או כל ענין שיבא הן כסף הן “שווה כסף”, מן הכל יפרוש מעשר כי דבר זה אין לו ערך כי את אשר אסר הבורא בכל דבר לנסותו התיר במעשר עכל”ק. (אולם יש גרסאות אחרות בכמה ספרים, ולפי”ד אין הכרח להנ”ל). וכ”כ בספר פלא יועץ (ערך המ’) להדיא, דגם שווה כסף צריך לעשר.

אלא שאין לכחד שהמנהג הפשוט שלא להפריש מעשרות ממתנה של חפץ. וכיון שלרוב הפוסקים דין מעשר כספים, אינו אלא מנהג וכמ”ש הב”ח והפת”ש (יו”ד סי’ שלא ס”ק יב) בשם המהר”ם מרוטנבורג ועוד אחרונים, ע”כ היכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג.

ג). אלא דאכתי טעמא בעי, למה לא נהגו להפריש מעשר מחפצים, ואפשר לבאר זאת בג’ דרכים, א. דענין המעשר הוא לתרום חלק מהחפץ עצמו שקיבל, ולא להפריש ממקום אחר על מה שקיבל, והוא דומיא דמעשר הארץ שלא מפרישים ממין על שאינו מינו, ואם יפריש מעות על חפץ שקיבל הוי כמפריש ממין על שאינו מינו. ולפי”ז בנד”ד יש להסתפק בדבר שהרי יכול לקנות מוצר אחד לצדקה מהזכות שקיבל.

ב. עוד אפשר דהטעם שלא נהגו להפריש מחפצים אלו, הוא משום שלא ברירא שוויותם וכל מקום יש לו שוויות אחרת, ולפי”ז גם בנד”ד שרוכש מוצרים בתווים אלו ולא ברירא שוויותם שכל מקום יש לו מחיר אחר, אינו צריך להוציא מהם מעות למעשר.

ג. אולם באמת נראה שעיקר הטעם, שנהגו להפריש רק מכסף ולא משווה כסף, לפי שבזה הונו מתרבה, אולם מתנה עניינה שימוש לאדם ואין בזה משום ריבוי הונו. ואע”פ שאם יקבל דירה וכיוצ”ב הרי נתרבה ממונו, מ”מ כיון שנכסים אלו אינם עומדים כעת למכירה, ואילו לתת דמי המעשר עבורם יכול לעלות הון רב, לא אומרים לאדם למכור חלק מנכסיו כדי לתת דמי המעשר, (ואף אם יש לו כסף אחר, מ”מ כבר נהגו שלא לעשר מטעם זה מהטעם הנ”ל ולא חילקו). אמנם כשימכור נכסיו אלו פשיטא שיצטרך לתת מעשר מסך המכירה.

וכן נראה עיקר כטעם זה, וכעין זה ממש ראיתי בספר ארחות רבינו (שם), דלא חייבו חז”ל למכור את חפציו כדי להפריש מהם צדקה. וכן ראיתי שביאר הרב יצחק הכהן רובין שליט”א בקובץ “היכלא” (ניסן תשפ”א עמ’ שא). ולפי”ד גם בנד”ד שאין זה כסף ממש, אינן חייב למכור תלושים אלו או חלק מהם כדי לעשר, ואף לא לקחת כסף אחר ולהפריש בעדם.

ונראה דאע”ג שאם לא היה מקבל תווי קנייה אלו, היה בלא”ה צריך לרכוש ולהוציא כסף לקניית מוצרי מזון וכיוצ”ב ועתה נחסך מאיתו ומשתרשרי ליה ההיא הנאה, מ”מ רק מכסף שהרוויח בפועל מעשר, ולא ממה שנחסך לו, דאטו אדם שלקחו אותו ‘טרמפ’ חייב לעשר מכיון שנחסך ממנו לנסוע במונית או באוטובוס. וכן אדם שאכל אצל חבירו וכיוצ”ב. וע”כ שרק ממון שהתרבה לו חייב לעשר.

ד). והנה זה פשוט לי דאם ימירם למעות, שיצטרך להפריש מעשר ממעות אלו, והיינו משום דקיי”ל דבדרבנן יש ברירה, והוברר שקיבל מתחילה כסף ולא מוצר, אבל מ”מ כל עוד לא המיר ורכש מוצרים בחנות, התברר שקיבל מעיקרא חפץ זה, ואדעתא דהכי ניתן לו. ומ”ש בספר חוט השני – שבת (קובץ עניינים ד’) שהעולם לא נהגו לעשר רק ממון ולא ממתנות שהם חפצים ומטלטלים, והוסיף, דאם קיבל מתנה ומוכרה וקיבל עבורה ממון, אינו צריך להפריש מעשר ממון זה, כיון שהיה פטור מהחפץ. ולענ”ד דבר זה צ”ע שהרי עתה ממונו התרבה ומה נפק”מ מחמת מה נתרבה.

ה). וזה פשיטא דאם מקבל כסף במתנה, וכגון בשמחות וכיוצ”ב יש להפריש מכסף זה מעשר, וכמ”ש הר’ יונה הנז’, וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות ח”ג (סימן רפב), ועוד. (אלא שלענ”ד צריך קודם להוריד את ההוצאות שהיו לבעל השמחה, שהרי חלק מדמי המתנות שאנשים נותנים הוא דמי השתתפות באולם, ובאוכל ובהוצאות השונות).

וכן אם קיבל צ’ק או שטר חוב, פשיטא שחייב לעשר ואע”ג דאינו ניתן לרכוש עמהם בכל מקום, מ”מ התם עומדים בידו בתור ממון שהרי הדרך לקבל בעדם ממון, משא”כ בנד”ד שעומד לקבל בעדם חפצים.

ו). ובספר באורח צדקה (עמ’ קמז) חילק בנידו”ד בשם הגרנ”ק זצ”ל, בין אם קיבל תלושי זיכוי לחנות מסוימת או למוצר מסוים לבין שיכול לרכוש בכמה חנויות איזה חפצים שחפץ. ולא ברירא לי חילוקו, דמממ”נ אם יש לזה דין כסף, גם לחנות מסוימת צריך להפריש, ואם יש לזה דין של מתנה, גם אם יכול לקנות בשאר חנויות, לא יפריש. (ואולי טעם חילוקו, משום שינוי מדעת הנותן וכפי שנתבאר לעיל או’ א’). וע”ע בספר אשרי האיש ח”ב (חיו”ד עמ’ כב), מה שהביא בזה דעת הגריש”א זצ”ל. וכמדומה שגם מנהג העולם שלא להפריש מעשרות מתלושי קנייה וכדין מקבל מתנה, וכן הביא בספר ישועת דניאל (עמ’ עז). ושו”ר שכ”כ בספר עשרה זהב (עמ’ רכ) בשם מרן הגרח”ק שליט”א, דאין צריך לעשר תלושי קנייה.

 

ז). ובפרט אם אלו השוברים מיועדים לרכישת אוכל ושתייה שזן בהם אותו ואת בני ביתו, שיש להסתמך עמ”ש בשו”ת אבקת רוכל (סי’ ג’) שכתב הוראה בזה בזה”ל: אחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים “הצריכים לבית”. ע”כ. ובאמת מצינו גם לבעל כנה”ג בשיורי כנה”ג (יו”ד סי’ רמ”ט הגה”ט אות א’) שמביא ג”כ תשובה זאת הכתובה באבקת רוכל להלכה, אך אינה מיחסה להב”י כי אם לה”ר מתתיא טריויש עיין שם.  וגם הקצוש”ע (הל’ צדקה) כתב, יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו.

אלא שהרב בית דינו של שלמה בקונטרס ‘המעשר’ נשאל על כך (בשאלה ט”ו) אם צריך לתת מעשר מכל הריוח שמרויח או אחרי נכות הוצאות ביתו ובניו את אשר יותיר מזה יתן ממנו מעשר לבד ואין צריך להוציא על הכל, והשיב דדעתו דצריך לתת מעשר מכל הריוח שהרויח והביא התשובה הנז’ כפי שמובאת בשיורי כנה”ג אבל קורא לה נדחה, וכותב ולדידי חזי לי שאין נראה כן מסתמיות דברי הפו’ דכל כי האי הו”ל לפרושי בהדיא, ומתוך שאינה מיוחסת שם להב”י כי אם לחכם אחר בשם ה”ר מתתיא טריויש מטיח עוד דברים נגדה לאמר ובאמת לא ידענא להרב בעל התשו’ הנ”ז אי בר סמכא הוא כי לא נשמע ולא הוזכר בין הפוסקים המפורסמים וגם לא ידענא מנ”ל הא.

וגם מרן החיד”א ז”ל בברכי יוסף (יו”ד סי’ רמ”ט אות ה’), הגם שראה דברי התשובה שכתובה באבקת רוכל ומרן ב”י הוא שחתום עליו, בכל זאת כותב ג”כ לפקפק עליה בטענה, דמכיון דמצינו דמדמים מעשר כספים לזרע הארץ – א”כ כמו שם כך גם מעשר כספים צריך נמי להוציא מכל אשר ירוויח. וכמו”כ עומד שם הברכ”י עדנה בספק מבטן מי יצאנה תשובה זאת וכותב ואנחנו לא נדע קושטא דמילתא תשובה זו היולדה המחזיקה מאן גברא רבא הוא. ועוד זאת דבספרו שיורי ברכה (יו”ד סי’ רמ”ט אות ב’) מוסיף על ספיקו זה וכותב והן עתה נטה דעתי שאינו מתורת מרן ויש לי סמוכות על זה ואין ראיה דחתים עלה מרן כי כזה וכזה עושים המעתיקים כאשר נתברר לי כמה זימני. וע”ע בספר ערוך השולחן (סי’ רמט או’ ז’) דהוצאות ביתו לא ינכה. ואע”ג שהגאון רבי כלפון משה הכהן בשו”ת שואל ונשאל חלק ב’ (סימן ק”ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ”ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז”ל. וגם בשו”ת ציץ אליעזר חלק י’ (סימן ו’) יצא להליץ בעד תשובה זו של האבקת רוכל והשבח השביח פסק זה. ועי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ז (סימן קצה) שמורה ובא למעשה שבני תורה יכולים לסמוך על תשובת הב”י הנ”ל ולנכות את ההוצאות ההכרחיות של בני ביתם. וכן שמעתי בשם הגאון חכם שלום כהן שליט”א ראש ישיבת “פורת יוסף” שהורה דבני תורה רשאים לסמוך על תשובת ב”י זו. ובנד”ד יש לצרף דבר זה לסניף דומיא דמ”ש בשו”ת יחווה דעת ח”ג (סימן עו).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

בית האסורים
הרה"ג דוד אוחיון

חייו של יוסף בבית האסורים

מקורות ונימוקים: בראשית פרק לט, כ-כג: (כ) וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם

לתוכן המלא »
Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1698130037:1687
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1687
        )

    [_wp_page_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => מעשר כספים משוברי ותווי קנייה
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => העלה, דאין חובה לעשר משוברים קנייה, וכן אין חובה לעשר ממתנות שקיבל והיינו חפצים ומוצרים, שרק כסף ממש יש לעשר.
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 53
        )

    [_yoast_wpseo_content_score] => Array
        (
            [0] => 30
        )

    [_yoast_wpseo_estimated-reading-time-minutes] => Array
        (
            [0] => 9
        )

    [mechaber] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:29:"הרה"ג מאיר פנחסי";}
        )

    [_mechaber] => Array
        (
            [0] => field_612536f9f7350
        )

    [time] => Array
        (
            [0] => כח סיון תשפ"ב
        )

    [_time] => Array
        (
            [0] => field_61253829f7352
        )

    [name] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:24:"דיני היום יום";}
        )

    [_name] => Array
        (
            [0] => field_6127828d07a3a
        )

    [תמונה] => Array
        (
            [0] => 10584
        )

    [_תמונה] => Array
        (
            [0] => field_615eb60518e04
        )

    [_yoast_wpseo_primary_catgori_shut] => Array
        (
            [0] => 25
        )

    [_yoast_wpseo_wordproof_timestamp] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [כותרת_שאלה] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_כותרת_שאלה] => Array
        (
            [0] => field_63330b6251120
        )

    [תוכן_שאלה] => Array
        (
            [0] => 

האם חייבים להפריש מעשר כספים מתווי קנייה, המקנים זכות רכישה בחנויות מסוימות?
) [_תוכן_שאלה] => Array ( [0] => field_63330b7d51121 ) [תשובה] => Array ( [0] => ) [_תשובה] => Array ( [0] => field_63330b9351122 ) [תוכן_תשובה] => Array ( [0] => מעיקר הדין אין חובה להפריש כסף מתווי קנייה שמקבל מתנה, ואין חילוק בין אם תווים אלו מיועדים לרכישת מוצר מסוים בחנות מסוימת, לבין עומדים לרכישת מוצרים רבים בחנויות רבות, ומ"מ מי שביכולתו להפריש מעשרות גם מתלושים אלו, תע"ב.     א). ראשית יש לעיין מצד שינוי מדעת התורם, שתרם כסף זה עבור אדם זה שירכוש מוצרים עבורו ועבור ב"ב, דומיא דבן שקיבל כסף מהוריו לרכוש מוצרים דכתבו הפוסקים, שפטור מלעשר ואסור לו לעשר מפני שמשנה מדעת הנותן. אלא שיש לחלק, דהכא לא ניתן לו עבור חפץ מסוים, אלא שיקנה ככל שירצה,  ומכיון שלא התנה עימו שלא יעשר, נראה שאינו מקפיד שיוצא מזה לצדקה, וכן כתב בספר דרך אמונה (מתנ"ע פ"ז בצה"ל או' סז) בשם מרן החזון איש זצ"ל, דמי שנותן מעות אפילו לקנות דבר מסוים איננו מקפיד כ"כ אם המקבל יוריד קצת למעשר. וע"ע מה שכתבתי בזה בספרי תורת הישיבה (מהדו"ב פרק יז סעיף ו') בשם האחרונים. ב). והנה לעצם הענין, לענ"ד נראה דמעיקר הדין אין צריך להפריש משוברים אלו מעשרות, ואע"ג דניתן למוכרם ולקבל תמורתם כסף מזומן, מ"מ לא גרע ממקבל חפץ במתנה דלא נהגו העולם לעשר שיווי החפץ, וכמ"ש בספר יוסף אומץ – יוזפא (ריש פרק הצדקה והמעשר) שכתב ראיתי מנהג פשוט שאין נותנים מעשר מן הקרקעות הבאים בנדוניא, או בירושה ורק מפירותיהן יש לעשר. ונראה לי שודאי אין חיוב ליתן מעשר כפי שווים. עכ"ל. וגם בשו"ת יד הלוי (סי' מד) לרבי יצחק דב במברגר זצ"ל כתב אודות חתן שקיבל קרקע נודניא מהוריו, ולא מצא טעם להקל בזה, אלא שבסוף דבריו הביא העתק כת"י מהרמ"ק שדן, האם חתן צריך ליתן מעשר מן הדורונות שקיבל, וכתב, שהמנהג במקומו שלא להפריש. ובספר דרך אמונה (מתנות עניים פ"ז ס"ק כז) כתב, ששמע שכן הורה החזו"א שלא צריך ליתן מעשרות ממתנות שמקבלים וכגון מתנות חתונה. וכ"כ בספר ארחות רבינו ח"א (עמ' רצו). וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הב"ד בספר באורח צדקה (עמ' קמה). וכן מובא בספר אמת ליעקב (יו"ד סי' רמט) שמתנה של שווה כסף אינה חייבת במעשרות. והכא נמי אין לשוברים אלו דין של כסף אלא של שווה כסף, שאינם אלא "זכות" קנייה ששילם המיטיב לחנות עבור השווי הרשום בשובר ובכרטיס. ואע"פ שאינם מיוחדים למוצר אחד אלא למוצרים רבים, מ"מ כיון שסו"ס מיועדים לרכישת מוצרים מסוימים ובמקומות המיועדים לכך בלבד, ולא בכל מקום, לכך לא הוי בכלל כסף אלא כמתנה. ואע"ג דמדברי הר' יונה בספר היראה [נדפס בסוה"ס שערי תשובה] (אות רי"ג), נראה דגם מחפצים יש לעשר, שכתב וז"ל: והמעשרות אל תרפה ידיך מליטלה כראוי, כיצד, מכל דבר  שמשתכרין הן ללמוד הן לכתוב הן לעשות מלאכה או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה או כל ענין שיבא הן כסף הן "שווה כסף", מן הכל יפרוש מעשר כי דבר זה אין לו ערך כי את אשר אסר הבורא בכל דבר לנסותו התיר במעשר עכל"ק. (אולם יש גרסאות אחרות בכמה ספרים, ולפי"ד אין הכרח להנ"ל). וכ"כ בספר פלא יועץ (ערך המ') להדיא, דגם שווה כסף צריך לעשר. אלא שאין לכחד שהמנהג הפשוט שלא להפריש מעשרות ממתנה של חפץ. וכיון שלרוב הפוסקים דין מעשר כספים, אינו אלא מנהג וכמ"ש הב"ח והפת"ש (יו"ד סי' שלא ס"ק יב) בשם המהר"ם מרוטנבורג ועוד אחרונים, ע"כ היכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג. ג). אלא דאכתי טעמא בעי, למה לא נהגו להפריש מעשר מחפצים, ואפשר לבאר זאת בג' דרכים, א. דענין המעשר הוא לתרום חלק מהחפץ עצמו שקיבל, ולא להפריש ממקום אחר על מה שקיבל, והוא דומיא דמעשר הארץ שלא מפרישים ממין על שאינו מינו, ואם יפריש מעות על חפץ שקיבל הוי כמפריש ממין על שאינו מינו. ולפי"ז בנד"ד יש להסתפק בדבר שהרי יכול לקנות מוצר אחד לצדקה מהזכות שקיבל. ב. עוד אפשר דהטעם שלא נהגו להפריש מחפצים אלו, הוא משום שלא ברירא שוויותם וכל מקום יש לו שוויות אחרת, ולפי"ז גם בנד"ד שרוכש מוצרים בתווים אלו ולא ברירא שוויותם שכל מקום יש לו מחיר אחר, אינו צריך להוציא מהם מעות למעשר. ג. אולם באמת נראה שעיקר הטעם, שנהגו להפריש רק מכסף ולא משווה כסף, לפי שבזה הונו מתרבה, אולם מתנה עניינה שימוש לאדם ואין בזה משום ריבוי הונו. ואע"פ שאם יקבל דירה וכיוצ"ב הרי נתרבה ממונו, מ"מ כיון שנכסים אלו אינם עומדים כעת למכירה, ואילו לתת דמי המעשר עבורם יכול לעלות הון רב, לא אומרים לאדם למכור חלק מנכסיו כדי לתת דמי המעשר, (ואף אם יש לו כסף אחר, מ"מ כבר נהגו שלא לעשר מטעם זה מהטעם הנ"ל ולא חילקו). אמנם כשימכור נכסיו אלו פשיטא שיצטרך לתת מעשר מסך המכירה. וכן נראה עיקר כטעם זה, וכעין זה ממש ראיתי בספר ארחות רבינו (שם), דלא חייבו חז"ל למכור את חפציו כדי להפריש מהם צדקה. וכן ראיתי שביאר הרב יצחק הכהן רובין שליט"א בקובץ "היכלא" (ניסן תשפ"א עמ' שא). ולפי"ד גם בנד"ד שאין זה כסף ממש, אינן חייב למכור תלושים אלו או חלק מהם כדי לעשר, ואף לא לקחת כסף אחר ולהפריש בעדם. ונראה דאע"ג שאם לא היה מקבל תווי קנייה אלו, היה בלא"ה צריך לרכוש ולהוציא כסף לקניית מוצרי מזון וכיוצ"ב ועתה נחסך מאיתו ומשתרשרי ליה ההיא הנאה, מ"מ רק מכסף שהרוויח בפועל מעשר, ולא ממה שנחסך לו, דאטו אדם שלקחו אותו 'טרמפ' חייב לעשר מכיון שנחסך ממנו לנסוע במונית או באוטובוס. וכן אדם שאכל אצל חבירו וכיוצ"ב. וע"כ שרק ממון שהתרבה לו חייב לעשר. ד). והנה זה פשוט לי דאם ימירם למעות, שיצטרך להפריש מעשר ממעות אלו, והיינו משום דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה, והוברר שקיבל מתחילה כסף ולא מוצר, אבל מ"מ כל עוד לא המיר ורכש מוצרים בחנות, התברר שקיבל מעיקרא חפץ זה, ואדעתא דהכי ניתן לו. ומ"ש בספר חוט השני – שבת (קובץ עניינים ד') שהעולם לא נהגו לעשר רק ממון ולא ממתנות שהם חפצים ומטלטלים, והוסיף, דאם קיבל מתנה ומוכרה וקיבל עבורה ממון, אינו צריך להפריש מעשר ממון זה, כיון שהיה פטור מהחפץ. ולענ"ד דבר זה צ"ע שהרי עתה ממונו התרבה ומה נפק"מ מחמת מה נתרבה. ה). וזה פשיטא דאם מקבל כסף במתנה, וכגון בשמחות וכיוצ"ב יש להפריש מכסף זה מעשר, וכמ"ש הר' יונה הנז', וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סימן רפב), ועוד. (אלא שלענ"ד צריך קודם להוריד את ההוצאות שהיו לבעל השמחה, שהרי חלק מדמי המתנות שאנשים נותנים הוא דמי השתתפות באולם, ובאוכל ובהוצאות השונות). וכן אם קיבל צ'ק או שטר חוב, פשיטא שחייב לעשר ואע"ג דאינו ניתן לרכוש עמהם בכל מקום, מ"מ התם עומדים בידו בתור ממון שהרי הדרך לקבל בעדם ממון, משא"כ בנד"ד שעומד לקבל בעדם חפצים. ו). ובספר באורח צדקה (עמ' קמז) חילק בנידו"ד בשם הגרנ"ק זצ"ל, בין אם קיבל תלושי זיכוי לחנות מסוימת או למוצר מסוים לבין שיכול לרכוש בכמה חנויות איזה חפצים שחפץ. ולא ברירא לי חילוקו, דמממ"נ אם יש לזה דין כסף, גם לחנות מסוימת צריך להפריש, ואם יש לזה דין של מתנה, גם אם יכול לקנות בשאר חנויות, לא יפריש. (ואולי טעם חילוקו, משום שינוי מדעת הנותן וכפי שנתבאר לעיל או' א'). וע"ע בספר אשרי האיש ח"ב (חיו"ד עמ' כב), מה שהביא בזה דעת הגריש"א זצ"ל. וכמדומה שגם מנהג העולם שלא להפריש מעשרות מתלושי קנייה וכדין מקבל מתנה, וכן הביא בספר ישועת דניאל (עמ' עז). ושו"ר שכ"כ בספר עשרה זהב (עמ' רכ) בשם מרן הגרח"ק שליט"א, דאין צריך לעשר תלושי קנייה.   ז). ובפרט אם אלו השוברים מיועדים לרכישת אוכל ושתייה שזן בהם אותו ואת בני ביתו, שיש להסתמך עמ"ש בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג') שכתב הוראה בזה בזה"ל: אחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים "הצריכים לבית". ע"כ. ובאמת מצינו גם לבעל כנה"ג בשיורי כנה"ג (יו"ד סי' רמ"ט הגה"ט אות א') שמביא ג"כ תשובה זאת הכתובה באבקת רוכל להלכה, אך אינה מיחסה להב"י כי אם לה"ר מתתיא טריויש עיין שם.  וגם הקצוש"ע (הל' צדקה) כתב, יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו. אלא שהרב בית דינו של שלמה בקונטרס 'המעשר' נשאל על כך (בשאלה ט"ו) אם צריך לתת מעשר מכל הריוח שמרויח או אחרי נכות הוצאות ביתו ובניו את אשר יותיר מזה יתן ממנו מעשר לבד ואין צריך להוציא על הכל, והשיב דדעתו דצריך לתת מעשר מכל הריוח שהרויח והביא התשובה הנז' כפי שמובאת בשיורי כנה"ג אבל קורא לה נדחה, וכותב ולדידי חזי לי שאין נראה כן מסתמיות דברי הפו' דכל כי האי הו"ל לפרושי בהדיא, ומתוך שאינה מיוחסת שם להב"י כי אם לחכם אחר בשם ה"ר מתתיא טריויש מטיח עוד דברים נגדה לאמר ובאמת לא ידענא להרב בעל התשו' הנ"ז אי בר סמכא הוא כי לא נשמע ולא הוזכר בין הפוסקים המפורסמים וגם לא ידענא מנ"ל הא. וגם מרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ט אות ה'), הגם שראה דברי התשובה שכתובה באבקת רוכל ומרן ב"י הוא שחתום עליו, בכל זאת כותב ג"כ לפקפק עליה בטענה, דמכיון דמצינו דמדמים מעשר כספים לזרע הארץ - א"כ כמו שם כך גם מעשר כספים צריך נמי להוציא מכל אשר ירוויח. וכמו"כ עומד שם הברכ"י עדנה בספק מבטן מי יצאנה תשובה זאת וכותב ואנחנו לא נדע קושטא דמילתא תשובה זו היולדה המחזיקה מאן גברא רבא הוא. ועוד זאת דבספרו שיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ט אות ב') מוסיף על ספיקו זה וכותב והן עתה נטה דעתי שאינו מתורת מרן ויש לי סמוכות על זה ואין ראיה דחתים עלה מרן כי כזה וכזה עושים המעתיקים כאשר נתברר לי כמה זימני. וע"ע בספר ערוך השולחן (סי' רמט או' ז') דהוצאות ביתו לא ינכה. ואע"ג שהגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ב' (סימן ק"ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ"ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז"ל. וגם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' (סימן ו') יצא להליץ בעד תשובה זו של האבקת רוכל והשבח השביח פסק זה. ועי' בשו"ת שבט הלוי ח"ז (סימן קצה) שמורה ובא למעשה שבני תורה יכולים לסמוך על תשובת הב"י הנ"ל ולנכות את ההוצאות ההכרחיות של בני ביתם. וכן שמעתי בשם הגאון חכם שלום כהן שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שהורה דבני תורה רשאים לסמוך על תשובת ב"י זו. ובנד"ד יש לצרף דבר זה לסניף דומיא דמ"ש בשו"ת יחווה דעת ח"ג (סימן עו).   ) [_תוכן_תשובה] => Array ( [0] => field_63330ba451123 ) [type] => Array ( [0] => פשוטה ) [_type] => Array ( [0] => ) [langy] => Array ( [0] => he ) [_langy] => Array ( [0] => field_65301e82f29c2 ) [question] => Array ( [0] => האם חייבים להפריש מעשר כספים מתווי קנייה, המקנים זכות רכישה בחנויות מסוימות? תשובה: מעיקר הדין אין חובה להפריש כסף מתווי קנייה שמקבל מתנה, ואין חילוק בין אם תווים אלו מיועדים לרכישת מוצר מסוים בחנות מסוימת, לבין עומדים לרכישת מוצרים רבים בחנויות רבות, ומ"מ מי שביכולתו להפריש מעשרות גם מתלושים אלו, תע"ב.     א). ראשית יש לעיין מצד שינוי מדעת התורם, שתרם כסף זה עבור אדם זה שירכוש מוצרים עבורו ועבור ב"ב, דומיא דבן שקיבל כסף מהוריו לרכוש מוצרים דכתבו הפוסקים, שפטור מלעשר ואסור לו לעשר מפני שמשנה מדעת הנותן. אלא שיש לחלק, דהכא לא ניתן לו עבור חפץ מסוים, אלא שיקנה ככל שירצה,  ומכיון שלא התנה עימו שלא יעשר, נראה שאינו מקפיד שיוצא מזה לצדקה, וכן כתב בספר דרך אמונה (מתנ"ע פ"ז בצה"ל או' סז) בשם מרן החזון איש זצ"ל, דמי שנותן מעות אפילו לקנות דבר מסוים איננו מקפיד כ"כ אם המקבל יוריד קצת למעשר. וע"ע מה שכתבתי בזה בספרי תורת הישיבה (מהדו"ב פרק יז סעיף ו') בשם האחרונים. ב). והנה לעצם הענין, לענ"ד נראה דמעיקר הדין אין צריך להפריש משוברים אלו מעשרות, ואע"ג דניתן למוכרם ולקבל תמורתם כסף מזומן, מ"מ לא גרע ממקבל חפץ במתנה דלא נהגו העולם לעשר שיווי החפץ, וכמ"ש בספר יוסף אומץ – יוזפא (ריש פרק הצדקה והמעשר) שכתב ראיתי מנהג פשוט שאין נותנים מעשר מן הקרקעות הבאים בנדוניא, או בירושה ורק מפירותיהן יש לעשר. ונראה לי שודאי אין חיוב ליתן מעשר כפי שווים. עכ"ל. וגם בשו"ת יד הלוי (סי' מד) לרבי יצחק דב במברגר זצ"ל כתב אודות חתן שקיבל קרקע נודניא מהוריו, ולא מצא טעם להקל בזה, אלא שבסוף דבריו הביא העתק כת"י מהרמ"ק שדן, האם חתן צריך ליתן מעשר מן הדורונות שקיבל, וכתב, שהמנהג במקומו שלא להפריש. ובספר דרך אמונה (מתנות עניים פ"ז ס"ק כז) כתב, ששמע שכן הורה החזו"א שלא צריך ליתן מעשרות ממתנות שמקבלים וכגון מתנות חתונה. וכ"כ בספר ארחות רבינו ח"א (עמ' רצו). וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הב"ד בספר באורח צדקה (עמ' קמה). וכן מובא בספר אמת ליעקב (יו"ד סי' רמט) שמתנה של שווה כסף אינה חייבת במעשרות. והכא נמי אין לשוברים אלו דין של כסף אלא של שווה כסף, שאינם אלא "זכות" קנייה ששילם המיטיב לחנות עבור השווי הרשום בשובר ובכרטיס. ואע"פ שאינם מיוחדים למוצר אחד אלא למוצרים רבים, מ"מ כיון שסו"ס מיועדים לרכישת מוצרים מסוימים ובמקומות המיועדים לכך בלבד, ולא בכל מקום, לכך לא הוי בכלל כסף אלא כמתנה. ואע"ג דמדברי הר' יונה בספר היראה [נדפס בסוה"ס שערי תשובה] (אות רי"ג), נראה דגם מחפצים יש לעשר, שכתב וז"ל: והמעשרות אל תרפה ידיך מליטלה כראוי, כיצד, מכל דבר  שמשתכרין הן ללמוד הן לכתוב הן לעשות מלאכה או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה או כל ענין שיבא הן כסף הן "שווה כסף", מן הכל יפרוש מעשר כי דבר זה אין לו ערך כי את אשר אסר הבורא בכל דבר לנסותו התיר במעשר עכל"ק. (אולם יש גרסאות אחרות בכמה ספרים, ולפי"ד אין הכרח להנ"ל). וכ"כ בספר פלא יועץ (ערך המ') להדיא, דגם שווה כסף צריך לעשר. אלא שאין לכחד שהמנהג הפשוט שלא להפריש מעשרות ממתנה של חפץ. וכיון שלרוב הפוסקים דין מעשר כספים, אינו אלא מנהג וכמ"ש הב"ח והפת"ש (יו"ד סי' שלא ס"ק יב) בשם המהר"ם מרוטנבורג ועוד אחרונים, ע"כ היכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג. ג). אלא דאכתי טעמא בעי, למה לא נהגו להפריש מעשר מחפצים, ואפשר לבאר זאת בג' דרכים, א. דענין המעשר הוא לתרום חלק מהחפץ עצמו שקיבל, ולא להפריש ממקום אחר על מה שקיבל, והוא דומיא דמעשר הארץ שלא מפרישים ממין על שאינו מינו, ואם יפריש מעות על חפץ שקיבל הוי כמפריש ממין על שאינו מינו. ולפי"ז בנד"ד יש להסתפק בדבר שהרי יכול לקנות מוצר אחד לצדקה מהזכות שקיבל. ב. עוד אפשר דהטעם שלא נהגו להפריש מחפצים אלו, הוא משום שלא ברירא שוויותם וכל מקום יש לו שוויות אחרת, ולפי"ז גם בנד"ד שרוכש מוצרים בתווים אלו ולא ברירא שוויותם שכל מקום יש לו מחיר אחר, אינו צריך להוציא מהם מעות למעשר. ג. אולם באמת נראה שעיקר הטעם, שנהגו להפריש רק מכסף ולא משווה כסף, לפי שבזה הונו מתרבה, אולם מתנה עניינה שימוש לאדם ואין בזה משום ריבוי הונו. ואע"פ שאם יקבל דירה וכיוצ"ב הרי נתרבה ממונו, מ"מ כיון שנכסים אלו אינם עומדים כעת למכירה, ואילו לתת דמי המעשר עבורם יכול לעלות הון רב, לא אומרים לאדם למכור חלק מנכסיו כדי לתת דמי המעשר, (ואף אם יש לו כסף אחר, מ"מ כבר נהגו שלא לעשר מטעם זה מהטעם הנ"ל ולא חילקו). אמנם כשימכור נכסיו אלו פשיטא שיצטרך לתת מעשר מסך המכירה. וכן נראה עיקר כטעם זה, וכעין זה ממש ראיתי בספר ארחות רבינו (שם), דלא חייבו חז"ל למכור את חפציו כדי להפריש מהם צדקה. וכן ראיתי שביאר הרב יצחק הכהן רובין שליט"א בקובץ "היכלא" (ניסן תשפ"א עמ' שא). ולפי"ד גם בנד"ד שאין זה כסף ממש, אינן חייב למכור תלושים אלו או חלק מהם כדי לעשר, ואף לא לקחת כסף אחר ולהפריש בעדם. ונראה דאע"ג שאם לא היה מקבל תווי קנייה אלו, היה בלא"ה צריך לרכוש ולהוציא כסף לקניית מוצרי מזון וכיוצ"ב ועתה נחסך מאיתו ומשתרשרי ליה ההיא הנאה, מ"מ רק מכסף שהרוויח בפועל מעשר, ולא ממה שנחסך לו, דאטו אדם שלקחו אותו 'טרמפ' חייב לעשר מכיון שנחסך ממנו לנסוע במונית או באוטובוס. וכן אדם שאכל אצל חבירו וכיוצ"ב. וע"כ שרק ממון שהתרבה לו חייב לעשר. ד). והנה זה פשוט לי דאם ימירם למעות, שיצטרך להפריש מעשר ממעות אלו, והיינו משום דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה, והוברר שקיבל מתחילה כסף ולא מוצר, אבל מ"מ כל עוד לא המיר ורכש מוצרים בחנות, התברר שקיבל מעיקרא חפץ זה, ואדעתא דהכי ניתן לו. ומ"ש בספר חוט השני – שבת (קובץ עניינים ד') שהעולם לא נהגו לעשר רק ממון ולא ממתנות שהם חפצים ומטלטלים, והוסיף, דאם קיבל מתנה ומוכרה וקיבל עבורה ממון, אינו צריך להפריש מעשר ממון זה, כיון שהיה פטור מהחפץ. ולענ"ד דבר זה צ"ע שהרי עתה ממונו התרבה ומה נפק"מ מחמת מה נתרבה. ה). וזה פשיטא דאם מקבל כסף במתנה, וכגון בשמחות וכיוצ"ב יש להפריש מכסף זה מעשר, וכמ"ש הר' יונה הנז', וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סימן רפב), ועוד. (אלא שלענ"ד צריך קודם להוריד את ההוצאות שהיו לבעל השמחה, שהרי חלק מדמי המתנות שאנשים נותנים הוא דמי השתתפות באולם, ובאוכל ובהוצאות השונות). וכן אם קיבל צ'ק או שטר חוב, פשיטא שחייב לעשר ואע"ג דאינו ניתן לרכוש עמהם בכל מקום, מ"מ התם עומדים בידו בתור ממון שהרי הדרך לקבל בעדם ממון, משא"כ בנד"ד שעומד לקבל בעדם חפצים. ו). ובספר באורח צדקה (עמ' קמז) חילק בנידו"ד בשם הגרנ"ק זצ"ל, בין אם קיבל תלושי זיכוי לחנות מסוימת או למוצר מסוים לבין שיכול לרכוש בכמה חנויות איזה חפצים שחפץ. ולא ברירא לי חילוקו, דמממ"נ אם יש לזה דין כסף, גם לחנות מסוימת צריך להפריש, ואם יש לזה דין של מתנה, גם אם יכול לקנות בשאר חנויות, לא יפריש. (ואולי טעם חילוקו, משום שינוי מדעת הנותן וכפי שנתבאר לעיל או' א'). וע"ע בספר אשרי האיש ח"ב (חיו"ד עמ' כב), מה שהביא בזה דעת הגריש"א זצ"ל. וכמדומה שגם מנהג העולם שלא להפריש מעשרות מתלושי קנייה וכדין מקבל מתנה, וכן הביא בספר ישועת דניאל (עמ' עז). ושו"ר שכ"כ בספר עשרה זהב (עמ' רכ) בשם מרן הגרח"ק שליט"א, דאין צריך לעשר תלושי קנייה.   ז). ובפרט אם אלו השוברים מיועדים לרכישת אוכל ושתייה שזן בהם אותו ואת בני ביתו, שיש להסתמך עמ"ש בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג') שכתב הוראה בזה בזה"ל: אחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים "הצריכים לבית". ע"כ. ובאמת מצינו גם לבעל כנה"ג בשיורי כנה"ג (יו"ד סי' רמ"ט הגה"ט אות א') שמביא ג"כ תשובה זאת הכתובה באבקת רוכל להלכה, אך אינה מיחסה להב"י כי אם לה"ר מתתיא טריויש עיין שם.  וגם הקצוש"ע (הל' צדקה) כתב, יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו. אלא שהרב בית דינו של שלמה בקונטרס 'המעשר' נשאל על כך (בשאלה ט"ו) אם צריך לתת מעשר מכל הריוח שמרויח או אחרי נכות הוצאות ביתו ובניו את אשר יותיר מזה יתן ממנו מעשר לבד ואין צריך להוציא על הכל, והשיב דדעתו דצריך לתת מעשר מכל הריוח שהרויח והביא התשובה הנז' כפי שמובאת בשיורי כנה"ג אבל קורא לה נדחה, וכותב ולדידי חזי לי שאין נראה כן מסתמיות דברי הפו' דכל כי האי הו"ל לפרושי בהדיא, ומתוך שאינה מיוחסת שם להב"י כי אם לחכם אחר בשם ה"ר מתתיא טריויש מטיח עוד דברים נגדה לאמר ובאמת לא ידענא להרב בעל התשו' הנ"ז אי בר סמכא הוא כי לא נשמע ולא הוזכר בין הפוסקים המפורסמים וגם לא ידענא מנ"ל הא. וגם מרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ט אות ה'), הגם שראה דברי התשובה שכתובה באבקת רוכל ומרן ב"י הוא שחתום עליו, בכל זאת כותב ג"כ לפקפק עליה בטענה, דמכיון דמצינו דמדמים מעשר כספים לזרע הארץ - א"כ כמו שם כך גם מעשר כספים צריך נמי להוציא מכל אשר ירוויח. וכמו"כ עומד שם הברכ"י עדנה בספק מבטן מי יצאנה תשובה זאת וכותב ואנחנו לא נדע קושטא דמילתא תשובה זו היולדה המחזיקה מאן גברא רבא הוא. ועוד זאת דבספרו שיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ט אות ב') מוסיף על ספיקו זה וכותב והן עתה נטה דעתי שאינו מתורת מרן ויש לי סמוכות על זה ואין ראיה דחתים עלה מרן כי כזה וכזה עושים המעתיקים כאשר נתברר לי כמה זימני. וע"ע בספר ערוך השולחן (סי' רמט או' ז') דהוצאות ביתו לא ינכה. ואע"ג שהגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ב' (סימן ק"ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ"ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז"ל. וגם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' (סימן ו') יצא להליץ בעד תשובה זו של האבקת רוכל והשבח השביח פסק זה. ועי' בשו"ת שבט הלוי ח"ז (סימן קצה) שמורה ובא למעשה שבני תורה יכולים לסמוך על תשובת הב"י הנ"ל ולנכות את ההוצאות ההכרחיות של בני ביתם. וכן שמעתי בשם הגאון חכם שלום כהן שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שהורה דבני תורה רשאים לסמוך על תשובת ב"י זו. ובנד"ד יש לצרף דבר זה לסניף דומיא דמ"ש בשו"ת יחווה דעת ח"ג (סימן עו).   ) [_question] => Array ( [0] => ) [answer] => Array ( [0] => מעיקר הדין אין חובה להפריש כסף מתווי קנייה שמקבל מתנה, ואין חילוק בין אם תווים אלו מיועדים לרכישת מוצר מסוים בחנות מסוימת, לבין עומדים לרכישת מוצרים רבים בחנויות רבות, ומ"מ מי שביכולתו להפריש מעשרות גם מתלושים אלו, תע"ב.     א). ראשית יש לעיין מצד שינוי מדעת התורם, שתרם כסף זה עבור אדם זה שירכוש מוצרים עבורו ועבור ב"ב, דומיא דבן שקיבל כסף מהוריו לרכוש מוצרים דכתבו הפוסקים, שפטור מלעשר ואסור לו לעשר מפני שמשנה מדעת הנותן. אלא שיש לחלק, דהכא לא ניתן לו עבור חפץ מסוים, אלא שיקנה ככל שירצה,  ומכיון שלא התנה עימו שלא יעשר, נראה שאינו מקפיד שיוצא מזה לצדקה, וכן כתב בספר דרך אמונה (מתנ"ע פ"ז בצה"ל או' סז) בשם מרן החזון איש זצ"ל, דמי שנותן מעות אפילו לקנות דבר מסוים איננו מקפיד כ"כ אם המקבל יוריד קצת למעשר. וע"ע מה שכתבתי בזה בספרי תורת הישיבה (מהדו"ב פרק יז סעיף ו') בשם האחרונים. ב). והנה לעצם הענין, לענ"ד נראה דמעיקר הדין אין צריך להפריש משוברים אלו מעשרות, ואע"ג דניתן למוכרם ולקבל תמורתם כסף מזומן, מ"מ לא גרע ממקבל חפץ במתנה דלא נהגו העולם לעשר שיווי החפץ, וכמ"ש בספר יוסף אומץ – יוזפא (ריש פרק הצדקה והמעשר) שכתב ראיתי מנהג פשוט שאין נותנים מעשר מן הקרקעות הבאים בנדוניא, או בירושה ורק מפירותיהן יש לעשר. ונראה לי שודאי אין חיוב ליתן מעשר כפי שווים. עכ"ל. וגם בשו"ת יד הלוי (סי' מד) לרבי יצחק דב במברגר זצ"ל כתב אודות חתן שקיבל קרקע נודניא מהוריו, ולא מצא טעם להקל בזה, אלא שבסוף דבריו הביא העתק כת"י מהרמ"ק שדן, האם חתן צריך ליתן מעשר מן הדורונות שקיבל, וכתב, שהמנהג במקומו שלא להפריש. ובספר דרך אמונה (מתנות עניים פ"ז ס"ק כז) כתב, ששמע שכן הורה החזו"א שלא צריך ליתן מעשרות ממתנות שמקבלים וכגון מתנות חתונה. וכ"כ בספר ארחות רבינו ח"א (עמ' רצו). וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הב"ד בספר באורח צדקה (עמ' קמה). וכן מובא בספר אמת ליעקב (יו"ד סי' רמט) שמתנה של שווה כסף אינה חייבת במעשרות. והכא נמי אין לשוברים אלו דין של כסף אלא של שווה כסף, שאינם אלא "זכות" קנייה ששילם המיטיב לחנות עבור השווי הרשום בשובר ובכרטיס. ואע"פ שאינם מיוחדים למוצר אחד אלא למוצרים רבים, מ"מ כיון שסו"ס מיועדים לרכישת מוצרים מסוימים ובמקומות המיועדים לכך בלבד, ולא בכל מקום, לכך לא הוי בכלל כסף אלא כמתנה. ואע"ג דמדברי הר' יונה בספר היראה [נדפס בסוה"ס שערי תשובה] (אות רי"ג), נראה דגם מחפצים יש לעשר, שכתב וז"ל: והמעשרות אל תרפה ידיך מליטלה כראוי, כיצד, מכל דבר  שמשתכרין הן ללמוד הן לכתוב הן לעשות מלאכה או אף אם מצא מציאה או נתנו לו במתנה או כל ענין שיבא הן כסף הן "שווה כסף", מן הכל יפרוש מעשר כי דבר זה אין לו ערך כי את אשר אסר הבורא בכל דבר לנסותו התיר במעשר עכל"ק. (אולם יש גרסאות אחרות בכמה ספרים, ולפי"ד אין הכרח להנ"ל). וכ"כ בספר פלא יועץ (ערך המ') להדיא, דגם שווה כסף צריך לעשר. אלא שאין לכחד שהמנהג הפשוט שלא להפריש מעשרות ממתנה של חפץ. וכיון שלרוב הפוסקים דין מעשר כספים, אינו אלא מנהג וכמ"ש הב"ח והפת"ש (יו"ד סי' שלא ס"ק יב) בשם המהר"ם מרוטנבורג ועוד אחרונים, ע"כ היכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג. ג). אלא דאכתי טעמא בעי, למה לא נהגו להפריש מעשר מחפצים, ואפשר לבאר זאת בג' דרכים, א. דענין המעשר הוא לתרום חלק מהחפץ עצמו שקיבל, ולא להפריש ממקום אחר על מה שקיבל, והוא דומיא דמעשר הארץ שלא מפרישים ממין על שאינו מינו, ואם יפריש מעות על חפץ שקיבל הוי כמפריש ממין על שאינו מינו. ולפי"ז בנד"ד יש להסתפק בדבר שהרי יכול לקנות מוצר אחד לצדקה מהזכות שקיבל. ב. עוד אפשר דהטעם שלא נהגו להפריש מחפצים אלו, הוא משום שלא ברירא שוויותם וכל מקום יש לו שוויות אחרת, ולפי"ז גם בנד"ד שרוכש מוצרים בתווים אלו ולא ברירא שוויותם שכל מקום יש לו מחיר אחר, אינו צריך להוציא מהם מעות למעשר. ג. אולם באמת נראה שעיקר הטעם, שנהגו להפריש רק מכסף ולא משווה כסף, לפי שבזה הונו מתרבה, אולם מתנה עניינה שימוש לאדם ואין בזה משום ריבוי הונו. ואע"פ שאם יקבל דירה וכיוצ"ב הרי נתרבה ממונו, מ"מ כיון שנכסים אלו אינם עומדים כעת למכירה, ואילו לתת דמי המעשר עבורם יכול לעלות הון רב, לא אומרים לאדם למכור חלק מנכסיו כדי לתת דמי המעשר, (ואף אם יש לו כסף אחר, מ"מ כבר נהגו שלא לעשר מטעם זה מהטעם הנ"ל ולא חילקו). אמנם כשימכור נכסיו אלו פשיטא שיצטרך לתת מעשר מסך המכירה. וכן נראה עיקר כטעם זה, וכעין זה ממש ראיתי בספר ארחות רבינו (שם), דלא חייבו חז"ל למכור את חפציו כדי להפריש מהם צדקה. וכן ראיתי שביאר הרב יצחק הכהן רובין שליט"א בקובץ "היכלא" (ניסן תשפ"א עמ' שא). ולפי"ד גם בנד"ד שאין זה כסף ממש, אינן חייב למכור תלושים אלו או חלק מהם כדי לעשר, ואף לא לקחת כסף אחר ולהפריש בעדם. ונראה דאע"ג שאם לא היה מקבל תווי קנייה אלו, היה בלא"ה צריך לרכוש ולהוציא כסף לקניית מוצרי מזון וכיוצ"ב ועתה נחסך מאיתו ומשתרשרי ליה ההיא הנאה, מ"מ רק מכסף שהרוויח בפועל מעשר, ולא ממה שנחסך לו, דאטו אדם שלקחו אותו 'טרמפ' חייב לעשר מכיון שנחסך ממנו לנסוע במונית או באוטובוס. וכן אדם שאכל אצל חבירו וכיוצ"ב. וע"כ שרק ממון שהתרבה לו חייב לעשר. ד). והנה זה פשוט לי דאם ימירם למעות, שיצטרך להפריש מעשר ממעות אלו, והיינו משום דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה, והוברר שקיבל מתחילה כסף ולא מוצר, אבל מ"מ כל עוד לא המיר ורכש מוצרים בחנות, התברר שקיבל מעיקרא חפץ זה, ואדעתא דהכי ניתן לו. ומ"ש בספר חוט השני – שבת (קובץ עניינים ד') שהעולם לא נהגו לעשר רק ממון ולא ממתנות שהם חפצים ומטלטלים, והוסיף, דאם קיבל מתנה ומוכרה וקיבל עבורה ממון, אינו צריך להפריש מעשר ממון זה, כיון שהיה פטור מהחפץ. ולענ"ד דבר זה צ"ע שהרי עתה ממונו התרבה ומה נפק"מ מחמת מה נתרבה. ה). וזה פשיטא דאם מקבל כסף במתנה, וכגון בשמחות וכיוצ"ב יש להפריש מכסף זה מעשר, וכמ"ש הר' יונה הנז', וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג (סימן רפב), ועוד. (אלא שלענ"ד צריך קודם להוריד את ההוצאות שהיו לבעל השמחה, שהרי חלק מדמי המתנות שאנשים נותנים הוא דמי השתתפות באולם, ובאוכל ובהוצאות השונות). וכן אם קיבל צ'ק או שטר חוב, פשיטא שחייב לעשר ואע"ג דאינו ניתן לרכוש עמהם בכל מקום, מ"מ התם עומדים בידו בתור ממון שהרי הדרך לקבל בעדם ממון, משא"כ בנד"ד שעומד לקבל בעדם חפצים. ו). ובספר באורח צדקה (עמ' קמז) חילק בנידו"ד בשם הגרנ"ק זצ"ל, בין אם קיבל תלושי זיכוי לחנות מסוימת או למוצר מסוים לבין שיכול לרכוש בכמה חנויות איזה חפצים שחפץ. ולא ברירא לי חילוקו, דמממ"נ אם יש לזה דין כסף, גם לחנות מסוימת צריך להפריש, ואם יש לזה דין של מתנה, גם אם יכול לקנות בשאר חנויות, לא יפריש. (ואולי טעם חילוקו, משום שינוי מדעת הנותן וכפי שנתבאר לעיל או' א'). וע"ע בספר אשרי האיש ח"ב (חיו"ד עמ' כב), מה שהביא בזה דעת הגריש"א זצ"ל. וכמדומה שגם מנהג העולם שלא להפריש מעשרות מתלושי קנייה וכדין מקבל מתנה, וכן הביא בספר ישועת דניאל (עמ' עז). ושו"ר שכ"כ בספר עשרה זהב (עמ' רכ) בשם מרן הגרח"ק שליט"א, דאין צריך לעשר תלושי קנייה.   ז). ובפרט אם אלו השוברים מיועדים לרכישת אוכל ושתייה שזן בהם אותו ואת בני ביתו, שיש להסתמך עמ"ש בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג') שכתב הוראה בזה בזה"ל: אחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים "הצריכים לבית". ע"כ. ובאמת מצינו גם לבעל כנה"ג בשיורי כנה"ג (יו"ד סי' רמ"ט הגה"ט אות א') שמביא ג"כ תשובה זאת הכתובה באבקת רוכל להלכה, אך אינה מיחסה להב"י כי אם לה"ר מתתיא טריויש עיין שם.  וגם הקצוש"ע (הל' צדקה) כתב, יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו. אלא שהרב בית דינו של שלמה בקונטרס 'המעשר' נשאל על כך (בשאלה ט"ו) אם צריך לתת מעשר מכל הריוח שמרויח או אחרי נכות הוצאות ביתו ובניו את אשר יותיר מזה יתן ממנו מעשר לבד ואין צריך להוציא על הכל, והשיב דדעתו דצריך לתת מעשר מכל הריוח שהרויח והביא התשובה הנז' כפי שמובאת בשיורי כנה"ג אבל קורא לה נדחה, וכותב ולדידי חזי לי שאין נראה כן מסתמיות דברי הפו' דכל כי האי הו"ל לפרושי בהדיא, ומתוך שאינה מיוחסת שם להב"י כי אם לחכם אחר בשם ה"ר מתתיא טריויש מטיח עוד דברים נגדה לאמר ובאמת לא ידענא להרב בעל התשו' הנ"ז אי בר סמכא הוא כי לא נשמע ולא הוזכר בין הפוסקים המפורסמים וגם לא ידענא מנ"ל הא. וגם מרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ט אות ה'), הגם שראה דברי התשובה שכתובה באבקת רוכל ומרן ב"י הוא שחתום עליו, בכל זאת כותב ג"כ לפקפק עליה בטענה, דמכיון דמצינו דמדמים מעשר כספים לזרע הארץ - א"כ כמו שם כך גם מעשר כספים צריך נמי להוציא מכל אשר ירוויח. וכמו"כ עומד שם הברכ"י עדנה בספק מבטן מי יצאנה תשובה זאת וכותב ואנחנו לא נדע קושטא דמילתא תשובה זו היולדה המחזיקה מאן גברא רבא הוא. ועוד זאת דבספרו שיורי ברכה (יו"ד סי' רמ"ט אות ב') מוסיף על ספיקו זה וכותב והן עתה נטה דעתי שאינו מתורת מרן ויש לי סמוכות על זה ואין ראיה דחתים עלה מרן כי כזה וכזה עושים המעתיקים כאשר נתברר לי כמה זימני. וע"ע בספר ערוך השולחן (סי' רמט או' ז') דהוצאות ביתו לא ינכה. ואע"ג שהגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ב' (סימן ק"ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ"ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז"ל. וגם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' (סימן ו') יצא להליץ בעד תשובה זו של האבקת רוכל והשבח השביח פסק זה. ועי' בשו"ת שבט הלוי ח"ז (סימן קצה) שמורה ובא למעשה שבני תורה יכולים לסמוך על תשובת הב"י הנ"ל ולנכות את ההוצאות ההכרחיות של בני ביתם. וכן שמעתי בשם הגאון חכם שלום כהן שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שהורה דבני תורה רשאים לסמוך על תשובת ב"י זו. ובנד"ד יש לצרף דבר זה לסניף דומיא דמ"ש בשו"ת יחווה דעת ח"ג (סימן עו).   ) [_answer] => Array ( [0] => ) [publishdate] => Array ( [0] => 27-06-2022 ) [_publishdate] => Array ( [0] => field_65302beb935c6 ) [include] => Array ( [0] => yes ) [_include] => Array ( [0] => field_65313c6aec354 ) [country] => Array ( [0] => ישראל ) [_country] => Array ( [0] => field_652fe3233b842 ) [entry_views] => Array ( [0] => 92 ) )

צור קשר

מזכירות:

זקוק לתפילה מיוחדת??

כ-70 רבנים אברכי הכולל יתפללו עבורכם לאחר סדר שלם של לימוד תורה בהתמדה, בתפילה מיוחדת עם כוונות עפ”י הסוד. וראינו בזה ישועות גדולות בחסדי ה’.
השאירו את הפרטים ונחזור אליכם בקרוב בע”ה