מקורות:
הנה מעלתה הנשגבת של תענית דיבור ידועה לכל באי שער עירנו, ונראה כי הורתה ורעיונה מפורשת כבר בדברי התנא באבות , “שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”. ובגמרא מגילה איתא, דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ויש אומרים איש כפר גיבור חיל, מאי דכתיב “לך דומיה תהילה” סמא דכולה משתוקא, ופירש רש”י “מבחר כל הסממנין היא השתיקה, כלומר שלא להרבות דברים”. כאשר בא רב דימי אמר: אמרי במערבא מילה בסלע, משתוקא בתריין, ופירש רש”י “אם תרצה לקנות הדיבור בסלע, תקנה השתיקה בשתיים”, הרי לך עד כמה הפליגו חז”ל במעלת השתיקה, וכן כתב הפלא יועץ שודאי כוונת הגמרא לשבח את השתיקה בדברים טובים המותרים, שאל”כ אף המילה אינה שוה סלע.
ובמסכת חולין אמר רבי יצחק מאי דכתיב “האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם” מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון. ולכאו’ מוכח מדברי הגמרא שאין הכוונה לשתיקה רק מדיבורים אסורים כגון לשון הרע ורכילות והלבנת פנים, שהרי היה הוא אמינא שהשתיקה צריכה להיות אף לדברי תורה, וממסקנת הגמרא שהכתוב הוצרך לרבות דברי תורה שבהן לא ישתוק, ממילא אתה למד שכל דבר שאינו דברי תורה ראוי לאדם לשתוק בו. אלא שצ”ע היאך היה הוא אמינא לומר שלא ידבר האדם אפילו בדברי תורה, והלא ת”ת היא המצוה הגדולה ממצוות התורה וכמו שנא’ “ודברת בם”, והיא חיינו ואורך ימינו, ואכן מדברי המאירי מבואר שהגמרא מדברת על שתיקה בשעת מריבה, ועל זה אמרו יכול אף לדברי תורה, כלומר שישתוק ולא ישיב להקשות ולהשיב על דברי אחרים בלימוד תורה, קמ”ל צדק תדברון. ובאמת יש לדקדק זאת גם מגוף הגמרא שהסמיכה מאמר זה לדברי רבי אילעא שאין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה. וכן מבואר במדרש “אמר רבי יצחק מה הוא אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם בשעת מריבה, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון”. והיינו כדברי הגמרא בקידושין “לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער”, אמר רבי חייא בר אבא אפי’ האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה “בשער” אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנא’ “את והב בסופה”, אל תקרי בסופה אלא בסופה. ובחי’ מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל ביאר שכוונת הגמרא לרבות שצריך למעט אף בדברי תורה דיבורים יתרים, ולפי זה אין ראיה שאין כוונת הגמרא למעט דיבורים מיותרים בדברי חולין, אלא אדרבה יש לומר דמכאן מקור וסעד למעלת התענית דיבור. וכן ראיתי בשו”ת משנה הלכות שלמד את דברי הגמרא כפשטן, ז”ל: “ובגמ’ חולין אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאילם יכול אך לדברי תורה ת”ל צדק תדברון, ועיין רש”י שכתב אומנות יפה הוא האילם, כלומר שזה צריך אדם להחזיקו כאומנות להיות אילם ולא לדבר שום דבר ושום שיחה בטילה רק בדברי תורה שהוא צדק תדברון”. וכן יש להביא ראיה מהירושלמי שרשב”י אמר אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש לפני השי”ת שיברא לאדם שני פיות, פה אחד שיעסוק בו בתורה, ופה אחד לעשות בו כל צורכיו ולהתפלל בו גם על צורכיו ולא בפה שעוסק בתורה, חזר ואמר שאין להרהר אחר מידותיו של הקב”ה שברא לאדם פה אחד, ומה עכשיו שיש לאדם פה אחד אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו, אם היו לו שתי פיות על אחת כמה וכמה. ומבואר שמעיקר שורת הדין אין לדבר אפילו דברי הרשות בפה שמדבר בו דברי תורה, ולדעת רשב”י שת”ת מעלתו גדולה יותר מתפילה על צורכיו, אם כן אפילו תפילה על צורכיו ראוי היה לייחד פה אחר ולא באותו פה קדוש שמדבר בו דברי תורה. ואם כן על אחת כמה וכמה שהשתיקה מכל דבר שאינו של קודש מקודשת וראויה היא ביותר. וכן ראיתי להגאון רבי יעקב ישראל פישר זצ”ל ראב”ד העדה החרדית שפירש שהאדם גופו מתקדש על ידי גודלו בתורה, עד שנעשה קדוש כס”ת, ועל ידי לימוד תורה מפיו הרי הוא ממש ככותב בס”ת, והרי מבואר בשו”ע שאין כותבין דברי חול בכתב אשורית מפני שכותבין בו ס”ת, וכמו”כ ראוי היה שלא לדבר דברי רשות וחולין באותו פה שמדבר בו דברי תורה. וכתבו בסה”ק שעכשיו שנברא לאדם פה אחד, בלומדו בפיו מתקן את אשר קלקל בפיו. וכבר כתב כדברים האלה האוה”ק , וז”ל: “ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה, ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים”, ומקור הדברים מהאלשיך הק’ . ומרן החיד”א בספרו ציפורן שמיר כתב שהשגת החכמה במיעוט דיבור וריבוי שתיקה.
נמצאנו למדין מקורות נאמנים בדברי חז”ל למעלת השתיקה ולמושג תענית דיבור, וכפי שהארכתי בזה בחיבורי יינא דיוסף סגולת הזיכרון. והגם שאין אנו בדרגה כזו שלא לדבר דברי חול, שהיא דרגה ליחידים בדור, מכל מקום עדיין יכולים אנו לקדש עצמנו בזמנים מסוגלים ובשעות מיוחדות של תענית דיבור ללא שום דברי חולין, ועל ידי כך להתעלות ולהתקדש בעבודת השי”ת, וכפי שנפוץ בדורות האחרונים ונהוג בישיבות הקדושות. ומבואר שמעלת תענית דיבור אינה רק מדיבורים אסורים, אלא אפילו בדברי הרשות ובדברים מותרים. ומצאתי שהדברים מפורשים להדיא בדברי רבינו הרמב”ם בפירוש המשניות על דברי התנא באבות כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שביאר וזה לשונו: “לא שיבחו חכמים את השתיקה אלא בדברים המותרים, והוא הדיבור המיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושיו ושאר מה שצריך, והוא מותר, אם ירצה ידבר מה שירצה, ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישתבח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו בדברים”. וכן מבואר בדברי הרמב”ם בהלכות דעות שכתב: “לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם, ואפילו בצורכי הגוף לא ירבה אדם דברים, ועל זה ציוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”. וכיוצא בזה כתב הגר”א במשלי “חושך אמריו יוסיף דעת” מי שמונע אפילו דבריו הנצרכים לו, הוא יודע דעת. ועוד כתב בספרו אבן שלמה שעל ידי דיבור דברים בטלים אף על פי שיש לו נפש טובה ועושה מצוות הרבה וכמה גדרים, יהיה לו שבר לכל על ידי פיו, וכל תשוקתו לדבר מצוה מתבטל על ידי זה. והמהרח”ו בספרו שערי קדושה כתב: “ובשעה שאינו עוסק בתורה יהיה דומם ומדביק שפתותיו זו לזו כשתי ריחיים ששוכבות זו על זו, מפני שצדקותיו וזכויותיו של אדם כולם אינם מספיקים במה שמוציא משפתיו”.
והחפץ חיים כתב: “אכן, בימים הנוראים הקדושים בודאי נכון מאד להתנהג במידה הקדושה הזו, שישים עצמו כאילם. וכן שמעתי שנהג הגאון הצדיק רבי יצחק אב”ד פטרבורג מר”ח אלול עד אחר יוה”כ היה משים עצמו כאילם, כעצת חכמינו ז”ל. והפוחת לא יפחת על כל פנים מעשר ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים”. ובספר יסוד ושורש העבודה כתב, “ורבים וכן שלמים נוהגים שמקבלים עליהם בלי נדר, מראש חודש אלול שלא ידברו שום שיחת חולין ואשרי חלקם”, וכן בדורנו העידו על מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל שבבחרותו עד שנשא אשה היה עושה תענית דיבור בכל שנה מר”ח אלול ועד יוה”כ. ומסופר על הגאון רבי שלום שבדרון זצ”ל שהיה עושה תענית דיבור בתמידות בימי שני וחמישי וכן ארבעים יום מר”ח אלול ועד יוה”כ, ופעמים רבות גם בשב”ק, ובעת שבא בברית השידוכין התנה עם ארוסתו שהוא מקדשה על דעת שתיתן את הסכמתה שיוכל להמשיך במנהגו לקיים תענ”ד ארבעים ימים תמימים מר”ה ועד יוה”כ. וכן היה מנהגו של הגאון המקובל מוהר”ר מרדכי שרעבי זצ”ל לעשות תענית דיבור בכל ערב שבת קודש לאחר שקידש וטיהר עצמו, כהכנה רבה לקראת שבת המלכה.
וידוע שאף בדורות הקודמים הנהיגו גדולי החכמים בישיבת “פורת יוסף” לייחד זמנים לתענית דיבור אף לתיקון שובבים שהוא לכפרת עוונות, ובאותם הדורות היתה ישיבה מיוחדת לגדולי המקובלים בפורת יוסף כנודע כפי שהורה בעת ייסודה מייסדה ריש גלותא הגאון רבינו יוסף חיים זצוקל”ה מהם הגאון הצדיק רבי יצחק כדורי זצ”ל והגאון הצדיק רבי אפרים הכהן זצ”ל וכן חכם ששון לוי זצ”ל ורוב ככל חכמי המקובלים. וכן הוסיף מורנו הגאון הגדול מוהר”ר משה צדקה שליט”א ראש ישיבת “פורת יוסף” באיגרת לחיזוק סגולת כח הזיכרון הנדפסת בחיבורי יינא דיוסף שע”י תענ”ד ג’ ימים יועיל לסגולת הזיכרון וג”כ לתיקון השובבי”ם.
וכתב המהרח”ו שא’ התנאים להשגת החכמה היא השתיקה ושימעט דיבורו כל מה שיוכל ושלא ישיח שום שיחה בטילה, וביאר שזהו מה שאמרו סייג לחכמה שתיקה, ומבואר בדבריו שצריך אף למעט בדברים הכרחיים. ואולם יתכן שכוונתו דווקא בעת הלימוד, וכן משמע מביאור הגהות אשה לה’ שכתב בזה”ל: צריך למעט אף מדיבורים טובים בלא הכרח, ואף הדיבורים ההכרחיים ימעט ויקצר בכל מה דאפשר, ושיחה בטילה כלל כלל לא, אף שיחה קטנה, ומדת השתיקה עושה סייג לחכמתו, שלא יכנס ויתערב בדברי חכמה שלו שיחה בטילה, אלא שתהא תורתו כולה אמת לאמיתו, בלא שיחה בטילה ובלא מילה יתירה”, ומוכח מסוף לשונו שהכוונה בעת הלימוד. אולם ממ”ש המהרח”ו להתרחק מן שיחה בטילה כדי להשיג רוח הקודש, משמע שבא להורות שאף שלא בעת הלימוד ירבה בשתיקה. ויש לחלק דכדי לזכות לחכמה די אם ישתוק בעת הלימוד, ואולם כדי לזכות לרוח הקודש צריך להרבות בשתיקה אף שלא בעת הלימוד. וכן הדברים מפורשים בדברי המהרח”ו בשער רוח הקודש שכתב בזה הלשון: “והר”ש אוזידא ז”ל אמר לי ששמע ממורי האר”י זלה”ה שמי שישב ארבעים יום רצופים בלתי דיבור של חול, ישיג חכמה והשגה”, עכ”ל. נמצאו הדברים מפורשים בכתבי האריז”ל בגודל המעלה הנשגבת להרבות בשתיקה, ולמעט אף מדיבורים הכרחיים שאינם בלימוד, עד כדי כך שעל ידה יכול האדם להשיג רוח הקודש, והיינו מה שמורגל בפי הדורות האחרונים “תענית דיבור”. והדברים מפורשים גם בזוה”ק “ותלבש אסתר מלכות” לבשה רוח הקודש, ומה הטעם זכתה לדבר זה, בשכר ששמרה פיה שלא לדבר כלום, שנא’ “אין אסתר מגדת” והרי אתה למד מזה שכל מי ששומר פיו ולשונו זוכה שיתלבש בו רוח הקודש. ונראה לבאר שורש הדברים במעלת השתיקה ובהשגת רוח הקודש על ידה על פי מה שכתב הרמ”א בתחילת השו”ע, בשם המורה נבוכים וזה לשונו: “שויתי ה’ לנגדי תמיד” , הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב”ה, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנא’ “אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'” , מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי”ת ובושתו ממנו תמיד. ושם במורה נבוכים מאריך רבינו הרמב”ם לבאר שצריך האדם לא להסיר ייחוד השי”ת מדעתו אף בעת אכילה ושתיה ודיבורו עם בני אדם וככל שהאדם אינו מסיר מליבו ייחוד השי”ת כך השגחת הבורא יתברך עליו היא בפרטות לשומרו ולהגן עליו מכל נזק. ועיין בחיבורי “כרם יוסף” עמ”ס סוטה שבזה ביארתי מה שאמרו שם בגמרא בשם ריש לקיש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והיינו שעל ידי שמסיר מדעתו ייחוד השי”ת בא לידי עבירה. והנה ודאי שעל ידי השתיקה האדם יכול להשיג ייחוד השי”ת בדעתו בתכלית גדולה יותר, ועל ידי כך מעלתו גדולה עד שיכול להשיג דרגת רוח הקודש. וכן מצינו למלאך המגיד בספר מגיד מישרים שעורר למרן הבית יוסף זיע”א להזהר מדיבור מיותר, וזה לשונו: “ואפילו בעת מאכלך ודיבורך יהיה לשונך, האבר הכבד שבגופך, כמו שהיית עושה בקצת ימים שעברו, ולא תדבר אפילו דיבור קטן אם אינך מוכרח ביותר עליו, וליבך ולשונך ואיבריך תמיד תייחד לעבודתי ויראתי ותורתי, וזכור מה שאמרו על רב שלא שח שיחה בטילה מימיו”. וכן באזהרותיו של המלאך המגיד הזהירו מלדבר בשום שעה, בין ביום בין בלילה, שום שיחה בטילה כלל ועיקר. וכן מתבאר ממה שמביא בספר קב הישר מעשה בחסיד אחד שנתגלה לאשתו בחלום לאחר מותו והיתה רואה כל שערות ראשו וזקנו מאירים כאבוקה גדולה, ושאלה אותו במה זכית לכך להפלגת אור גדול כזה, והשיב הגם שהייתי חסיד על כל פנים לא הייתי זוכה לכל האור הזה, רק זכיתי לאור כזה מפני שהייתי ממעט דיבור שאינו של תורה ויראה, והקב”ה הוא משגיח על זה ונתן לי שכר מניעת הדיבור, כי הקב”ה בעצמו משגיח על זה האדם שממעט בדיבור חול ורק חשקו הוא להידבק ביראת ה’, ואות ומופת לכל המהדרים לילך בדרכי היראה כי על ידי כן יש שמירת הבורא ב”ה עליהם לבלתי יכשלו ח”ו באיזה עוון, וכמו שאמר הפסוק “לא יאונה לצדיק כל און” ואף גם בהיות כן הקב”ה משמרהו מכל, ע”כ. ובספר ראשית חכמה כתב: “העיד החסיד רבי לפידות לפני הרמ”ק שראה בחלום לחסיד ר”י שושן, וראה שהיה מאיר פניו כאור החמה וכל שער ושער מזקנו היה מאיר כאור אבוקה, ושאלו על מה זכה לזה, ואמר לו על מעלת השתיקה שהיה לו, שמעולם לא שח שיחה בטילה”. והגם שכל זה היא דרגה גבוהה, ולא דרגת כל אדם, מכל מקום יש מכל זה כדי ללמדנו דעת אמת שודאי מעלה גדולה היא התענית דיבור ועל אחת כמה ג’ ימים רצופים, שלא להוציא שום דיבור מפיו שאינו של דברי תורה ועבודת השי”ת.
והנה עד כאן נתבאר בגודל מעלת התענית דיבור, אולם לכאו’ יש להביא ולהקשות מאיגרת הגר”א שמבואר בדבריו שיש עוון חמור לדבר דברים מיותרים שאינם לצורך, אף שאינם דיבורי עבירה, דהנה כתב שם בזה”ל: “וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים, אבל בדברים האסורים וכו’ צריך לירד לשאול למטה הרבה יותר”. ומבואר לכאו’ בדבריו באר היטב שיש איסור חמור לדבר “דברים יתירים” אף שאין בהם איסור, ועונשם חמור ביותר, ולכאו’ קשה שזה היפך דברי הרמב”ם הנ”ל ומשמעות חז”ל שהשתיקה מעלה היא, אך לא איסור. ועוד צ”ע שהרי הלכה פסוקה היא ברמ”א בשו”ע בהלכות שבת “בני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול”, הרי שדברים יתירים מותרים מעיקר הדין בחול ואפילו בשבת למי שמתענג בהם, ועוד יש להקשות שלא ניתנה תורה למלאכי השרת?
ברם מצינו להרמ”א בהלכות ת”ת שכתב שאסור לדבר שיחת חולין, והגר”א שם ציין כמקור לדברי הרמ”א מהגמרא ביומא דאמר רבא כל השח שיחת חולין עובר בעשה, והיינו דהאיסור בדברים יתרים משום ביטול תורה. אך לכאו’ ודאי בזה כוונת הרמ”א והגר”א כפירוש רש”י שם שהכוונה לדברי ליצנות וקלות ראש, וכמו שדקדק בדבריו הפרי מגדים , וכן כתב המגן אברהם “השח שיחת חולין עובר בעשה, פי’ דברי גנאי וקלות ראש”. והנה אף שלכאו’ רבינו יונה חולק, לא מסתבר שינקוט זאת הגר”א לעוון גדול כל כך בעוד יש מהראשונים שאינם סוברים כן, ולכן גם לא מסתבר לומר שהחמיר בזה כל כך משום מה שכתב באבן שלמה שעל ידי הדיבורים מתבטל תשוקתו לתורה. וכן כתב בשו”ת להורות נתן שודאי כוונת הרמ”א לשיחת הילדים וקלות ראש, והביא ראיה נפלאה ממה שכ’ הרמ”א בהלכות תפילה “לא ישיח שיחת חולין בשעה שהש”ץ חוזר התפילה”, משמע שכאשר אינו נמצא בשעת חזרת הש”ץ מותר להסיח שיחה בטילה? מה גם שבדברי הגר”א באיגרתו ודאי אי אפשר לבאר שהכוונה משום ביטול תורה וביטול תשוקתו לתורה, שהרי הגר”א כתב איגרתו לאשתו ולאמו, ונשים פטורות ממצות ת”ת כידוע לכל הבאים בשערי בהמ”ד.
עוד קשה שהרי אמרו חז”ל שהתורה נקנית במיעוט שיחה, וידוע בשם הגר”א שהכוונה על דרך החיוב כמו שכתב מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל בספרו אורחות יושר . ומצינו עוד שדרשו חז”ל שאפי’ שיחת חולין של ת”ח צריכה תלמוד שנא’ “ועלהו לא יבול”, ופירש רש”י שיחת חולין של חכמים צריכה תלמוד, כדי להתלמד לדבר בלשונם שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא. ומשמע שהכוונה בשיחת חולין ממש אף שאינן מדברים בדברי תורה ואינו אסור? וכן יש לדקדק ממה שמצינו שחז”ל התפארו ברבי יוחנן בן זכאי ורב שלא שחו שיחה בטילה מימיהם , ומשמע שלא היה זה מידת כל החכמים, ועוד משמע שזה מילתא דחסידות שהם נתקדשו בכך, ולא הוי מעיקר הדין.
ויש שרצו להביא מקור לדברי הגר”א שעל דיבורים מיותרים נענש האדם בכף הקלע מהזוה”ק שכתב, “וכל אינון עובדין דאשתדל בהו בר נש דלאו אינון פולחנא דקודשא בריך הוא ההוא מלה דעביד, הבל יתעביד מיניה ואזלא ושאטת בעלמא, וכד נפקת נשמתיה דבר נש ההוא הבל מגלגלא ליה בעלמא כאבנא בקוספיתא כמה דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע”. אולם נראה דאין זה מוכרח כלל, וכפי שביאר שם בפירוש מתוק מדבש, שכוונת הזוה”ק על מי שמשתדל במעשים אסורים.
ולכאו’ יש להביא עוד ראיה לזה מנוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונ”ע בבקשה אחריתא, “אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה”, ואין מבקשים לנצור את הלשון מדברים יתירים בעלמא, אך באמת זו אינה קושיה כלל, כי אפשר לדחות שלפי דעת הגר”א כל דיבור שאינו של קודש הרי הוא בבחינת דיבור רע, ולהלן הסברתי זאת שודאי כל דיבור שאינו של קודש הוא בבחינת “נצור לשוני מרע” לפי שנקצב לאדם כמה דיבורים ידבר.
ולולא דמסתפינא נראה לענ”ד לומר שכוונת הגר”א באיגרתו על דיבורים מיותרים שאשה מדברת עם איש, שהרי את איגרתו כתב הגר”א לאשתו ולאמו. ומה שהמשיך וכתב: “וכל זה בדברים יתרים, אבל בדברים אסורים”, אע”פ שגם דיבור איש עם אשה הרי הוא אסור, מכל מקום שם עצם תוכן הדיבור לכשעצמו אינו אסור, רק מה שהאישה מדברת עם האיש הוא האיסור, וכן יש להביא ראיה חזקה לביאור זה ממה שסיים הגר”א את אותה פיסקא בכותבו: “על כן כל כבודה בת מלך פנימה”, כמופיע ברוב גרסאות, הרי שעיקר דאגתו היתה על דיבור הנשים עם האנשים, וכמו שאמרו רבותינו ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו ק”ו באשת חבירו, מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום, והצעתי פירוש זה בפני כמה ת”ח וקילסוהו.
ודע עוד, כי כח תענ”ד יותר מתענית הגוף, והדברים כבר מפורשים באר היטב בדברי הגאון מוילנא באיגרתו שכתב בפירוש שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח, וזה לשונו: “ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית”. וכן מצינו למרן החפץ חיים זצ”ל שטיהר את הקולמוס והביא את דברי הגאון מוילנא בספרו משנה ברורה , וכתב בפירוש שכאשר האדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו, ולא ייחלש על ידי זה. ומצאתי בספר מעשה רב להגר”א וזה לשונו: “דרכו של רבינו הגר”א לפסוק מעשה התשובה לבעלי תשובה ביגיעת לימוד התורה, ומניעת הדיבור במקום תענית”. ועוד הביאו שם מהנהגות הגר”א שכתב, והתשובה המעולה היא גם כן עול תורה, כדמתרגמינן בפסוק “ונקה לא ינקה” ונקה “לדתייבין לאורייתא”. כלומר שיכפר ויסלח לשבים לתורה, והיינו לעסוק בתורה. וכן ראיתי בשם הנועם אלימלך שכתב שיום אחד של תענית דיבור שווה לאלפי תעניות של אוכל. ועל אחת כמה וכמה כאשר עושה תענית דיבור ג’ ימים וג’ לילות רצופים, וכדרך שכתב הרמ”א וכן הסכים האריז”ל שתענית הגוף ג’ ימים נחשב כתענית ארבעים יום. ונראה לומר שהוא הדין לעניין תענית דיבור, שלמרות שבתענית הגוף כל יום התענית קשה יותר, מכל מקום גם בתענית דיבור כל יום נוסף עוד קושי שמבקש להפסיק את תעניתו, ועוד דעניין ג’ ימים רצופים אינו בהכרח דוקא בגלל הקושי שבדבר, אלא משום הרציפות. ובספר יסוד העבודה להרב מסלונים כתב שלימוד תורה חמש שעות ברציפות, שוה לתענית משבת לשבת.
והן עתה בהעלותי על יצועי ליל כ”א טבת התשע”ח ואראה בחלומי היאך אני יושב ומבאר כח התענית דיבור שגדולה היא ואפילו מתענית הגוף כמו שמצינו שאירע בישיבת “פורת יוסף” שכמה חכמים וגדולים מתו בט”ו בשבט שנה אחרי שנה ברצף, במשך ארבע שנים, ראש ישיבת “פורת יוסף” רבי שלמה לאניידו, רבי אברהם הכהן, רבי יצחק יהושע שהרבאני, וכן המקובל רבי ניסים נחום, וחרדה נפלה על לומדי הישיבה, עד שקם מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל שנתמנה באותה תקופה לכהן כראש הישיבה ותיקן יום זה לתענית דיבור בישיבה, ומאז המגפה נעצרה, הרי שכח תענית דיבור רב הוא לבטל ולהסיר רוע גזירת מוות, ואם כן בוודאי לא גרע מתענית הגוף, ואיקץ והנה חלום. ומתחילה לא עלה על לבבי להביא דבר זה בתור ראיה, אולם מתוך דבר החלום הבנתי כי מן השמים הפילו דבר זה בליבי להעלותו עלי ספר למען יעמדו ימים רבים, והוספתי דבר זה בחיבורי יינא דיוסף כרגע קט לפני מסירתו לדפוס.
