מקורות ונימוקים:
מה מברכין על המצה לאחר הפסח
בגמרא בברכות דף מ”ב. מבואר כי פת הבאה בכיסנין מברכים עליה בורא מיני מזונות וברכה אחרונה מעין שלוש. כן פסק גם השולחן ערוך להלכה או”ח סימן קס”ח סעיף ז’.
אמנם נחלקו הראשונים מה נחשב פת הבאה בכיסנין, ולהלכה הביא השולחן ערוך ג’ שיטות וכתב שהלכה כדברי כולם, כלומר שכל מאפה העונה על אחת מג’ ההגדרות שכתבו הראשונים להגדיר מהו פת הבאה בכיסנין, מברכים בורא מיני מזונות.
להלן לשון השולחן ערוך או”ח סימן קס”ח סעיף ז’:
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. ויש מפרשים שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם. והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין, ע”כ.
בהגדרה השלישית שהביא השולחן ערוך להגדיר פת הבאה בכיסנין כתב שהיא פת יבשה שנכססת, לפיכך כיון שהמצה עונה על הגדרה זו, הרי לפנינו שיש לברך על המצה בורא מיני מזונות.
אלא שבפסח כיון שהיא הלחם בחג הפסח ועליה קובעים סעודה, לפיכך מברכין עליה המוציא בחג הפסח, כפי שכתב לבאר בשו”ת גנת ורדים בגן המלך סימן ס”ד. וכ”כ בשו”ת יחווה דעת חלק ג’ סימן י”ב.
אמנם בשו”ת בית דוד סימן ע’ וסימן פ”ג כתב לברך על המצה המוציא וברכת המזון, הואיל ואין יבשותה של המצה שמחמת כך נכססת, מחמת האפייה המרובה, אלא מחמת דקותה, וכל כה”ג לא חשיבא פת הבאה בכיסנין. כמו כן הרי המצה נעשית על מנת שיקבעו עליה סעודה, ואיננה באה למטרת אכילת ארעי.
ומרן החיד”א בספרו מחזיק ברכה סימן קנ”ח אות ה’ כתב לפקפק על דברי הבית דוד, וכתב כי למעשה מנהג הספרדים לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש. אלא שכתב כי ירא שמים מהיות טוב לא יאכל מצה לאחר הפסח אלא אם כן קובע סעודתו עליה, שאז מברך המוציא וברכת המזון ע”כ.
ובשו”ת יחווה דעת חלק ג’ סימן י”ב הביא עוד לדברי ספר בית מנוחה בזה שכתב שאף ירא שמים אינו צריך להחמיר בזה אלא רשאי לברך לכתחילה מזונות על המצה לאחר הפסח.
אמנם לעניין הלכה כתב בזה”ל: בסיכום: הספרדים ועדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש, ויש להם על מה שיסמוכו. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור, או שקובעים סעודתם על המצה, (וקביעות סעודה היא כשאוכל שבעים ושנים דרהם, שהם כמאתים ושלשים גרם, ראה בכף החיים סימן קס”ח ס”ק מ”ה, ובשו”ת יחוה דעת חלק א’ סימן ס”ה), ואז מברכים המוציא וברכת המזון, וצריכים נטילת ידים. ומנהג האשכנזים לברך על המצה המוציא וברכת המזון. וחולה שאינו אוכל פת אלא מצה, מברך עליה המוציא וברכת המזון.
וראיתי שבספר ילקוט יוסף חלק ג’ סימן קס”ח במהדורת תשפ”ד בעמוד תקע”א, הביא משם אביו זצ”ל כי כך היה מברך גם הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל, וזה דלא כפי שכתב בשו”ת אור לציון חלק ב’ פרק י”ב תשובה ג’ בהערות משמיה דהגר”ע עטיה זצ”ל.
אולם להלכה אף בשו”ת אור לציון הנ”ל הסכים שהמנהג לברך על המצה לאחר הפסח מזונות, וכתב שאין בזה הבדל בין מצה שנשארה מפסח לבין מצה שנרכשה לאחר הפסח.
חשוב לציין שאין האמור אלא בנוגע למצות מכונה שהינם נכססות, אולם מצות עבודת יד שהן רכות ואינן נכססות לכל הדעות יש לברך עליהם המוציא לחם מן הארץ גם לאחר הפסח.
ממתי מברכין על המצה מזונות לאחר הפסח
לעניין הזמן שבו ניתן לברך מזונות על המצה לאחר הפסח, לאור דברי הגינת וורדים שהבאנו לעיל, יבואר כי כל זמן שעיקר סעודתם של בני האדם הוא על המצה מברכים עליה המוציא, אולם משעה שהלחם מצוי ואין עיקר סעודת בני האדם על המצה, יש לברך על המצה מזונות.
וכן כתב בשו”ת אור לציון חלק ב’ פרק יב תשובה ג’ בהערות לתשובה, שבמוצאי יום טוב אחרון של פסח, אף על פי שמותר באכילת חמץ, מ”מ כיון שרוב בני אדם אוכלים מצה וקובעים עליה סעודה, עדיין חשובה כלחם גמור, ומברכים עליה המוציא, אולם למחרת דינה ככל השנה.
וכן כתב בספר ילקוט יוסף חלק ג’ סימן קס”ח סעיף ז’ ס”ט שמשעה שנמצא לחם בחנויות יש לברך על המצה בורא מיני מזונות. ועיי”ש שהאריך לסתור את דברי הסוברים שיש לברך המוציא לחם מן הארץ על המצה עד לתאריך י”ד באייר, שהוא דבר בלא הסבר ומקור.
