מקורות ונימוקים:
המלווה את חברו בשטר – אין הלווה נאמן לומר פרעתי
בגמרא בב"ב דף ע'. מבואר כי אין הלווה נאמן לומר פרעתי כנגד שטר חוב שנמצא ביד המלווה, הואיל ואמרינן "שטרך בידי מאי בעיא".
בגדר טענה זו ד'שטרך בידי מאי בעיא' חקרו האחרונים, האם היא חזקה המבררת לנו את האמת, ומוכיחה לנו שהלווה לא פרע, הואיל וחזקה שאין אדם פורע ומשאיר את השטר בידיו של המלווה. או דילמא טענה זו איננה בירור המציאות, אלא היא הנהגה לגבות את החוב, הואיל והשטר הנמצא ביד המלווה מהווה שטר התחייבות של הלווה לשלם.
יעויין בחידושי הגר"ח הלוי [סטנסיל קטו, שטו], ובקובץ שיעורים לבבא בתרא, תר"ב – תר"ג.
שטר חוב בכתב ידו של הלווה – האם נאמן הלווה לומר פרעתי
השאלה הנצבת לפנינו היא, האם גם בשטר בכתב ידו של הלווה, אמרינן שטרך בידי מאי בעיא, ואין הלווה נאמן לומר פרעתי, או דלמא אין טענה זו אלא בשטר חוב החתום בעדים, שניתן לגבות בו ממשעבדי, אבל שטר חוב הכתוב בכתב ידו של הלווה, רשאי הלווה לומר פרעתי.
בשאלה זו נחלקו הראשונים כפי שהביא הטור להלכה חו"מ סימן ס"ט בזה"ל:
אפילו אם נתקיים כתב ידו בבית דין, דינו כמלוה ע"פ בעדים ואינו גובה מהיורשים ומן הלקוחות אלא ממנו אם הוא מודה שלא פרע, אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר, ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור. והרמ"ה כתב נהי שאינו כשטר לגבות ממשועבדים משום דלית ליה קלא אבל חשוב כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי, אבל רב אלפס כתב כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל.
לעניין הלכה בשו"ע פסק כדעה ראשונה שהלווה נאמן לומר פרעתי, כדעת הרי"ף והרא"ש, אולם הרמ"א הביא לדעת הרמ"ה וכתב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
זה לשון השו"ע והרמ"א חו"מ סימן ס"ט סעיף ב':
אפילו נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו, אין לו אלא דין מלווה על פה בעדים, ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אלא ממנו, אם הודה שלא פרע. אבל אם טוען פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר 'שטרך בידי מאי בעי', שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור.
הגה: וי"א דאינו יכול לומר: פרעתי, על כתיבת ידו (טור בשם הרמ"ה והמגיד פי"א מהלכות מלוה ונ"י סוף פ' המוכר את הבית ומרדכי פ' ג"פ). ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (ריב"ש סי' תנ"ד).
לעניין הלכה, קיימ"ל כדעת מרן השו"ע, בטח כאשר הלווה מוחזק בכסף ויכול לומר קים לי כדעת השו"ע, שפסק בזה כדעת הרי"ף הרא"ש והטור. יתר על כן נראה שאף לדעת הרמ"א בנידון שלפנינו יש לפסוק כדעת השו"ע, שהכי סיים הרמ"א והכריע ואין לו לדיין אלא מה שעיני רואות, ולענ"ד נראה שאין דרך בני אדם להקפיד כלל אם פתק שהם כתבו נשאר אצל המלווה, כאשר פורעים הם את חובם, אלא"כ מדובר בשטר עם עדים.
אמנם כיון שהמלווה תובע את הלווה ומכחיש את דבריו של הלווה האומר פרעתי, על הלווה להישבע שבועת היסת. וכיון שאין נשבעים כיום, ראוי לפשר בין הצדדים, בתשלום שליש הלוואה או בדרך אחרת לפי העניין ולפי ראות עיני הדיין. יעויין בזה פת"ש חו"מ סימן י"ב ס"ק ג'.
ביאור מחלוקת הראשונים אם נאמן הלווה לומר פרעתי נגד שטר בכתב ידו
בביאור מחלוקת הראשונים אם נאמן הלווה לומר פרעתי כנגד שטר בכתב ידו הנמצא ביד המלווה, יתכן לפרש שנחלקו בגדר המושג "שטרך בידי מאי בעיא", שהרי"ף הרא"ש והטור ס"ל שגדר המושג הזה הוא 'בירור', שלא יתכן שהלווה פרע אם השטר נותר בידי המלווה. לפיכך שטר בכתב ידו, שדרך בני האדם להשאיר אצל המלווה, אין לגביו את הבירור הזה ד"שטרך בידי מאי בעיא". על דרך שכתב הש"ך ס"ק י"ב בשם הרמב"ן הנ"י והריב"ש, שאין הלווה חושש להשאיר את השטר בידי המלווה, הואיל ואינו יכול לטרוף ממשועבדים בשטר זה.
אולם החולקים ס"ל שאין גדר המושג "שטרך בידי מאי בעיא" בירור האמת, אלא הוא כוח מחייב שיש בשטר החוב, שמחמתו יש למלווה כוח לגבות החוב כיון שיש לו שטר ביד. לפיכך יש לומר, שגם שטר בכתב ידו של הלווה שייך לומר לגביו "שטרך בידי מאי בעיא", הואיל והרי שטר בכתב ידו של הלווה יש בו כוח מחייב, כאילו חתמו עליו שתי עדים.
