מקורות ונימוקים:
תוקף מכירת חמץ באינטרנט
הנה פעולת מכירת החמץ מבצע הרב מול הגוי, בכל דרכי הקניינים המועילים ביותר כנודע, ואילו המבקשים למכור את החמץ ופונים לרב, אינם מבצעים את המכירה מול הגוי, אלא רק נותנים לרב הרשאה וממנים אותו שליח למכור עבורם את החמץ לגוי. הואיל וכך אין צורך במעשה קניין, אלא בנתינת רשות ומינוי שליחות.
לפיכך הסכימו הפוסקים שיש תוקף לנתינת הרשאה למכירת החמץ באמירה בעל פה, פנים אל פנים, או בדיבור בטלפון וכדו'. כפי שכתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' או"ח סימן י"ז, דכיון שאין כאן ענין של קבלת עדות, רק מסירת דברים בעלמא, על קיום השליחות, ועל עצם המכירה, מצאנו בעניין משא ומתן דמהני אפי' בסיטומטא, אם כך נהגו הסוחרים, מכ"ש כאן דהמכירה נעשית בכל חומר וחוזק הדין כדת וכהלכה, ואין כאן רק מסירת דברים בעלמא דודאי דמהני.
כן כתב בשו"ת אור לציון חלק ג' פרק ט' בביאורים לתשובה ב', שניתן למנות את הרב שליח למכור את החמץ אף דרך הטלפון, ללא קניין. כן כתב גם בשו"ת רבבות אפרים חלק א' סימן רצ"ג אות א'.
הרשאה איננה צריכה קניין
למרות שנהגו לעשות קניין בעת נתינת ההרשאה לרב למכור את החמץ לגוי, הנה מן הדין הרשאה אינה צריכה קניין. שהרי במשנה בב"מ דף צ"ח: איתא, השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל ומתה פטור אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב.
מדברי המשנה למדים אנו כי מספיק אמירה כדי למנות שליח, ואף אין צריך לומר זאת בפני השליח. שהרי השואל אומר למשאיל שלח לי ביד בני או ביד בנך וכדו', ואם שלח בידם ומתה הפרה נחשב הדבר כמתה ביד השואל, הואיל ושלוחו של אדם כמותו.
כן פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות שלוחין ושותפים הלכה א' בזה"ל:
האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים, אלא באמירה בלבד בינו לבין חבירו. ואין צריכין עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות.
כן פסק השולחן ערוך חו"מ סימן קפ"ב סעיף א' בזה"ל:
האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין. ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם.
לפיכך הרשאה למכירת חמץ, שאין עניינה אלא מינוי שליחות ונתינת כוח וסמכות לרב שימכור את החמץ של המשלח, איננה צריכה קניין, וסגי במינוי באמירה או בכתיבה, שהרי כתיבה כוחה גדול יותר מהאמירה, כמבואר בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן קמ"ו.
טעם הדבר שבכל זאת נוהגים לעשות קניין בהגבהת עט או סודר וכדו', הוא לתוספת חיזוק וביטוי גמירות דעת במעשה קניין סודר, אולם איננו נצרך מעיקר הדין אף לא לכתחילה. וכבר קדמנו המורה הגדול הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה הלכה י"א י"ב וי"ג שכתב בזה"ל:
יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה… וכל כיוצא בדברים אלו.
נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו, אף על פי שאינו צריך.
קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל.
לפיכך הרשאה למכירת חמץ הניתנת באינטרט, הואיל ויש לה תוקף הלכתי ומשפטי, היא מועילה אף ללא מעשה קניין.
