מקורות:
הנה בספר שלחן העזר (ח"ב דף ס"ז) הביא מספר חסידים שסעודת נישואין היא מצות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים. ובגמרא פסחים (קיג:) איתא, שבעה מנודים לשמים, וי"א אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, ופירש רשב"ם כגון משתה של ברית מילה או נישואי בת כהן לכהן. וכתבו התוספות (שם קיד.) דהיינו סעודת נישואין של ת"ח ובת כהן לכהן, וסיימו דהיינו דוקא שיש שם בני אדם הגונים, כמ"ש בסנהדרין (כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא"כ יודעין מי מיסב עמהם. וכן פסק הרמ"א לעניין סעודת ברית מילה (סי' רס"ה סעיף י"ב), ז"ל: "וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה, הוי כמנודה לשמים, ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים, אין צריך לאכול שם".
ויש בנותן טעם להביא מה שביאר בשל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (שער האותיות אות ק') במעשה דרבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא, אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהן (שבת סז:), והקשה למה ר"ע אמר דבר זה על הכוס ולא על המאכל, ועוד למה אמר 'לפום רבנן', והלא כל ישראל צריכים חיים? וביאר שכוונתו היתה לעורר ליבות רבנן ותלמידיהון במשתה היין שלא יכוונו להנאת השכרות למלא בטנן, אלא עיקר כוונתם תהיה לתכלית הטובה שיפתח לבם מחמת שמחת משתה היין, ויאמרו דברי תורה מכח הביסום. ולכן אמר 'לפום רבנן', להורות שאין ראוי לשתות כך אלא רק כשיהיו רבנן ותלמידהון יחדיו, ולא כשמעורב ביניהם גם המון העם שאינם בני תורה שמא ילמדו מהם לשכר וישתו כוסם בבת אחת ועיקר כוונתם למלאת גרונם, וירננו שיר של פגעים, וביאר שזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין שם), שנקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ היו יודעים מי מיסב עמהן.
אלא שלכאו' נראה שהיתר זה לא ימצא מזור לכל אחד, דהנה רש"י בסנהדרין (כג.) פירש הטעם שנקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא"כ יודעין מי מיסב עמהם, "לפי שגנאי הוא לת"ח לישב אצל עם הארץ בסעודה", ולפי טעם זה מסתבר שמי שפעמים מיסב בסעודות מעין אלו, כגון בחתונות או בר מצוות וכדומה, אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו ויש עליו חיוב לסעוד מעט, שהרי לפי האמת אינו בוש לישב עמהם. אם לא שהוא ת"ח מובהק או צריך ללכת ללמד תורה לרבים, דגבי ביטול תורה דרבים רשאי לבטל אף תפילה וכדו'. וכן ראיתי בביאור הלכה (סי' ק"ע ד"ה לא היו), שהעיר שאין העולם נזהרין בזה כלל שלא לישב עם עמי הארץ בסעודת מצוה, והוסיף שאין להביא ראיה מהגמרא ברכות (מג:), ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, שמא יבוא להימשך אחריהם. דאפשר שכוונת הגמרא רק בסעודת רשות, משא"כ בסעודה מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא מהיסורין ומצלא מהחטא. אלא שלענ"ד נראה דאדרבה ראייתו מהגמ' בברכות ראיה גדולה, ולא שייך לומר אצולי מצלא כשמביא עצמו לידי ניסיון.
עוד כתב הביאור הלכה שכל האיסור דוקא ביושב עמהם בחבורתם דגנאי לו, אבל ת"ח שיושב בחבורת לומדים יחד, אף שיש בסעודה גם הרבה עמי הארץ אין חשש, ושכן מדוייק בלשון הגמ' אא"כ יודעין מי מיסב "עמהן", דמשמע אצלם ממש וכפירוש רש"י שגנאי לת"ח לישב אצל עם הארץ. וזכר לדבר דאיתא במדרש שר"א ור' יהושע היו בסעודת מילה של אלישע בן אבויה ואמרו אינהו בדידהו, ואנן בדידן.
ונראה דבשעת הדחק כשיש עשרה סועדים מלבדו, יכול לסמוך על מה שחידשו כמה פוס' שלא אמרו שמי שאינו מסב בסעודת מצוה מנודה לשמים, אלא דוקא כשאין שם עשרה, כמבואר במהרש"ג (ח"ב סי' רכ"ה) שנשאל אם כדאי ללכת לסעודת מצוה שמעמידים שם רמקול להשמיע פסוקים ומזמורים בנגינה, והשיב שאע"פ שמצוה רבה לילך לסעודת מצוה כגון חתונה או ברית מילה, לא נאמר זה אלא במקום שיש חשש שלא יהיה שם מניין בלעדיו, אבל בלא"ה אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה ולידע הדינים וההלכות שציוונו הקב"ה בכל פרטיהן. וכן כתב בספר יפה ללב (ח"ג סי' רס"ה סקכ"ב) בשם ארחות יושר (פרק כ'), וכתב ראיה לדבר, שהמהר"ם לובלין היה סנדק בע"ש, ולא רצה ללכת לסעודה מאחר שהיה שם מניין בלעדיו.
עוד יש לצרף בזה מה שביאר מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' תרמ"ט) שחיוב גדר סעודת מצוה היא דוקא בת"ח, כמבואר ברמב"ם הלכות דעות (פ"ה ה"ב) דהיינו בת ת"ח לת"ח, ולא כל אחד ראוי לכך, וכתב שלכן ניתן להשתמט באמתלא שאין זו סעודת מצוה. ויש להביא ראיה לדבריו מהגמרא בפסחים (מט.) תניא, רבי שמעון אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, אמר רבי יוחנן כגון בת ת"ח לעם הארץ, הרי שלא כל סעודת נישואין חשיב סעודת מצוה, אלא"כ החתן הוא ת"ח.
עוד ביאר ששורש האיסור כשאינו מיסב בסעודת מצוה, דוקא מי שנמנע מפני שמדמה עצמו לאדם חשוב, שזהו למטה מכבודו לשבת בסעודה עם אלו, אף שהיא סעודת מצוה, וסעודת מצוה חשובה וראוי להתבזות ולזכות להשתתף בה, אבל אם נמנע מפני שרוצה ללמוד תורה, או שעסוק בעסק אחר, בזה אין איסור. ולכן בהשתתפות בחתונה הגורמת לביטול זמן רב זהו גופא הסיבה שאינו משתתף ולא מתכווין שאינו לפי כבודו.
עוד יש לצרף בזה מה שביאר בשו"ת להורות נתן (ח"ז סי' ע"ו) שכל טעם החיוב להיות מיסב בסעודת מצוה הוא משום שמיעת דברי תורה, כמ"ש להדיא התשב"ץ (אבות פ"ג מ"ג), במה שאמרו שם ג' שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שמכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון, והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה, והראב"ד היה נוהג כן לדרוש בסעודה. ומפני זה אמרו בפסחים (קיג:) שת"ח שאינו מיסב בסעודה של מצוה הוא כמנודה לשמים, מפני שהיה מנהגם לדבר דברי תורה. ולפי זה האידנא בסעודות נישואין שאין דרך לדרוש בהם בדברי תורה, ממילא אין חיוב כלל לסעוד בהם. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' ת"א) שחיוב ת"ח להשתתף בסעודת מצוה, היינו דוקא כשלא יתבטל מלימודו, כגון שהאנשים שם הגונים עבורו שיכול לשוחח עמהם בד"ת, אבל אם מונע עצמו מלהשתתף מפני חשש ביטול תורה אין בזה איסור, שיסוד האיסור הוא שמזלזל בסעודת המצוה, אבל כה"ג נראה דאינו מזלזל, רק ערך התורה שוה יותר בעיניו. ובזה ביאר הטעם שהרמ"א הביא עניין הנידוי רק בסעודת מילה ולא בסעודת נישואין, כי במילה אינו מבטל זמן רב, רק קצת יותר מסעודת שחרית, אבל בנישואין שמבלים שעות הרבה לפעמים עד חצות הלילה ויותר, לכן לא העתיק בזה האיסור.
