מקורות וביאורים:
בגמרא (מגילה יד ע”א) איתא: אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים. רש”י) אמרינן שירה – ממיתה לחיים (בפורים שנצלנו בו ממיתה) לא כל שכן? וכו’ לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ וכו’. רב נחמן אמר קרייתא (של המגילה) זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם הללו עבדי ה’ – ולא עבדי פרעה, אלא הכא – הללו עבדי ה’ ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן (דלא נגאלו אלא מן המיתה. רש”י). ע”כ. והרמב”ם (פ”ג מהלכות חנוכה ה”ו) פסק למעשה כרב נחמן, וז”ל: ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. עכ”ל. ועפ”ז היה אפשר לומר שיגיד הלל ביום הפורים ויעלה לו במקום קריאת המגילה. וכן מבואר להדיא במאירי (מגילה יד.) וז”ל: דבר ידוע הוא שאין אומרי’ הלל בפורים, אבל טעם מניעתו נחלקו עליו בגמ’, והוא שאחד מהם אמר שקריאתה זו היא הלולא, ונראה לי לטעם זה, שאם היה במקום שאין לו מגלה שקורא את ההלל שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגלה במקומו. ומ”מ טעם אחר נאמר בה בגמרא והוא מפני שעדיין עבדי אחשורוש היו ולא יצאו מעבדות לחירות ואין לשון עבדי יי’ נופל אלא בנס שאפשר לומר בו עבדי יי’ לבד כגון נס של מצרים עבדי יי’ ולא עבדי פרעה אבל בזו עדיין עבדי אחשורוש היו ולטעם זה אף מי שאין בידו מגלה אינו קורא את ההלל, וראשון נראה יותר. עכ”ל. ומבואר שבקריאת המגילה יש ב’ חיובים, פרסום הנס והלל, וכשאי אפשר לקיים שניהן, עכ”פ יקיים הודאה והלל. ואע”ג שהפמ”ג (סי’ תרצ”ג א”א סק”ב) כתב להסתפק בזה, דשמא לאחר שתיקנו קריאת המגילה, כבר עקרו אמירת הלל ולא פלוג רבנן. וגם מרן החיד”א בברכי יוסף (סי’ תרצג סק”ד) כתב שמסתימות דברי הפוסקים משמע שאין לומר הלל בפורים לעולם. (עי’ בטור וש”ע ס”ס תרפח סעיף ז’ לגבי דין המפרש בים, ויש לדחות). והיינו כדאמר רבא אכתי עבדי אחשורוש אנן, ולא תקנו הלל בפורים. והוסיף בשיורי ברכה שם, שאפילו לטעמא דר”נ דקריאתה זו הלילא, אפשר שאף מי שאין לו מגילה בפורים לא יקרא הלל בברכה, שמכיון דקריאתה היא ההלל, לא תקנו לומר הלל, ומאחר שלא תקנו, גם זה שאין לו מגילה אין לו לקרות הלל, דלא פלוג רבנן. ע”כ. (ומשמע מדבריו שעכ”פ להלכה קורא ההלל בלא ברכה). מ”מ אין לעזוב פשיטות הראשונים מפני ספיקם של האחרונים וכנודע.
גם מ”ש עוד הפמ”ג (שם) שנ”מ יש בין רבא לרב נחמן והוא כשט”ו חל בשבת שצריך לקרוא את ההלל. וע”ע בשו”ת חתם סופר (סי’ קצב). יש לדחות ולומר שלכ”ע א”צ לקרוא את ההלל בשבת לפי שבמקרה זה חז”ל עקרו דין קריאת המגילה והלל משבת וקבעוהו ליום ו’, ומכיון שכבר יצאו ידי חובה קריאת המגילה לא חייבו עוד חז”ל לחזור ולקרות הלל.
ב). והמג”א (סי’ תרצ”ג סק”ב) ביאר הטעם שאין אומרים הלל בפורים כרבא, דאנן אכתי עבדי אחשוורוש אנן. והסביר הפמ”ג (א”א שם) שפסק כן, מפני שרבא בתרא. וק”ק על המג”א שפסק כרבא הפך דברי הרמב”ם שפסק כרב נחמן ולא הזכיר מדבריו. ובשו”ת תורה לשמה (סי’ קצד) כתב לענין אשה שלא יכולה לשמוע באוזניה, וגם אינה יודעת לקרוא מתוך הכתב, והביא כל תורף המחלוקת הנ”ל בין רבא לר”נ והנפקותא, וסיים בזה”ל: וכעת אין הפנאי מסכים ואיך שיהיה נראה מכל הנז’ דהאשה הנז’ נורה לה שתגמור ההלל אך לא תברך עליו. עכ”ל. וכן פסק בשו”ת יבי”א ח”ט (סי’ סח) שמי שלא יכול לקרוא את המגילה בפורים יקרא הלל בלא ברכה.
ג) ולעניין קריאת המגילה מתוך חומש, הנה בש”ע (סי’ תרצא סעי’ י’) כתב: אם אין מגילה כשרה קורים אותה בחומש בלא ברכה. ע”כ. אמנם המג”א (סק”י) כתב, דזה דוקא בחומשים העשויים בגלילה, מפני שי”א שיוצא בכך יד”ח, אמנם בחומש שלנו לכ”ע לא יצא. וכתב שכ”כ הב”ח. ע”ש. ובפרט בחומשים של ימינו שעשויים מדפוס מצולם שאין יוצאים בהם ידי חובה, וגרע טפי מחומשים שהיו נכתבים על ידי לוחות עופרת ובידיים. והארכתי בזה בספרי שו”ת תורת מאיר ח”ב (סימן לז). וכדי שלא תשתכח תורת מגילה, כדאי לקורא מתוך חומש ללא ברכה, היכא שלא קרא כלל.
